ראובן זכאים:
"it's not that your life is 'simple'. you haven't written yet your autobiography! "
״יוצא לאור״ - התערוכה של הרב ראובן זכאים
התערוכה של הרב ראובן זכאים, חלק 8 מתוך 11
ראובן זכאים: "תולעת ספרים!
משחר טל ילדותי הייתי ועודני קורא. וקורא. וקורא. פשוט אוהב לקרוא. כיום ברור שעיקר קריאתי ולימודי בספרי עיון והעמקה תורניים והלכתיים. אך בתור ילד קראתי כל מה שזז. הייתי קורא בשקיקה ספרים על גבי ספרים. מסיפורי צדיקים וחסידים, דרך ספרי מתח ועלילה, ועד ספרי ביוגרפיה והיסטוריה. הכל בכל מכל כל! גם אחיותיי היו מנויות לספרייה, וגם את הספרים שהביאו, הייתי גומע בנשימה אחת מיד כשהגיעו הביתה. בכלל, בבית הוריי ספרים רבים והשתדלתי להכיר את כולם מכריכה לכריכה. לא הייתי מוכן לאכול בלי ספר פתוח לידי. (התנהגות לא נכונה! מחקרים מוכיחים שחייבים לאכול בריכוז מלא...) לספרים הייתה תרומה מכרעת לסגנון כתיבתי. בלי שום ספק!
גם ילדיי קוראים ספרים בלי הרף. לרבות עיתונים ועלוני פרסום. שפתם עשירה בהתאם. גם אנו מקפידים לשוחח עימם בשפה עשירה. ולא בזו הילדותית ופשוטה. אל דאגה! הילדים יותר אינטליגנטים ממה שאנו ההורים חושבים. וחוצמזה אנו בהחלט מעודדים אותם לשאול לפשרן של מילים לא מובנות. אני מדקדק עימם על שפה צחה וברורה. כמובן לא חלילה ברמה של "נודניק", ולא אתפוס אותם על שגיאות תחביריות, כשהם רוצים להביע את עצמם ומהר. אך בעיקרון: אל תרדו לשפתם ורמתם של הילדים- תעלו אותם לרמתכם! זה עובד יופי!
כתיבה -
פרי הביכורים הראשון שלי, יצא לאור בכתה ב', כשהמורה לנביא שנשא שם תנ"כי משהו: אבא דוד עשוש ז"ל, פדגוג מיוחד במינו. ביקש מאיתנו לכתוב חיבור על המרגלים שבאו לתור את הארץ בזמן יהושע בן נון, טרם כניסתם לארץ. כיוון שמדובר היה במשימה בלתי פורמאלית בעליל, נתתי דרור לעטי, והפכתי את המתואר בנביא, לסיפור ריגול מודרני סטייל המוסד הישראלי. תיארתי את המרגלים מגיעים לבית המלון המפורסם של רחב, וכיצד הם מטמינים מאחורי ציור שעיטר את בית הקפה מכשיר ציתות, דרכו האזינו לקצינים שהיו מבאי המקום, והבינו נכוחה כי הם מפחדים וחוששים מאוד מפני ישראל. ועוד כהנה וכהנה. אני זוכר את המורה יוצא מגדרו, הוא שיבחני בפרהסיא, ואף הראה את חיבורי למורים נוספים. אמרו שאפילו המנהל ביקש העתק. באותם ימים, להוותי, לא הערכתי די את תנובתי על מנת לשמור גם לי העתק.
בכתה ד', כבן תשע, הקימותי בבית הספר פרויקט שאפתני למדי: הוצאת ספרים... (לא פחות!), היא נשאה את השם "אור יעקב" על שם קרובו של חברי. ואכן, בעמל משותף וסיזיפי עם עוד שניים מחבריי: אמנון הדס ואלון בר שלום, הוצאנו לאור עולם ספרון חידושי פרשת שבוע. ספרון בן עשרות עמודים שנערכו וסוגננו על ידי, "תוקתקו" במכונת כתיבה (היו ימים...) וצולמו במכונת צילום. הספונסר, היה דודי ישראל גדניאן, שאפילו גייס בנדיבותו את חברו מהישיבה, שהיה גרפיקאי מחונן, לצייר עבורנו את עמוד השער. מהוצאה זו נותר אכסמפלר יחיד מסוגו בעולם! וגם עקבותיו נעלמו. מי יודע?! שמא התגלגל בדרך לא דרך למכירות פומביות [סותבי'ס למשל...], לכן אני מודיע מראש, שמי שירכוש אותו - ידע נאמנה שהוא מניח כספו על קרן הצבי!...
בגיל מאוחר יותר, כבר הייתי אמון על כתיבת עלון שבועי שחולק חינם אין כסף לתלמידי הכתה. הוא נכתב בכתב ידי, (כן. יש דבר כזה! גם היום בעידן המחשב קשה לי מאוד להתנתק מהעט והדף!), וצולם במכונת צילום בעשרות עותקים. סתם כך אהבתי מאוד את תחום הדפוס, מהיותי ילד ועד היום. קל וחומר שתמיד נהניתי לראות את דבריי 'שלי' יוצאים חמים מהמכונה, כשניחוח הדיו מכה בנחיריים. תוכנו של העלון עסק בפרשת השבוע עם נגיעה אקטואלית, לעלון קראו "המאור", אולי סוג של עילוי נשמה להוצאת הספרים 'אור יעקב' המנוחה. שהתפרקה בטרם עת. ולא. לא מחמת שנתגלו אי סדרים ב"עמותה"... אמנם היו אי אלו חיכוכים בין המולי"ם. ממש כמו אצל הגדולים! אבל בדרך כלל ההחלטות היו מתקבלות במשותף ובתמימות דעים, בדגש על המילה "תמימות". זכור לי גם מקרה שאחד החברים לכתה תרם מנדבת ליבו וידו הרחבה שקל (!) להוצאת הספרים שהייתה אז בחיתוליה. וכאשר נתגלע "סכסוך" מסוים עימו, שאינו קשור להוצאה גופא, אלא על עסקי ג'ולות או 'גוגואים' (=גלעיני משמש שהיינו אוספים ומשתעשעים בהם) או משהו דומה. והלז, במסגרת הריב המתוקשר, ניסה לרמז על אי סדרים חלילה בהוצאת הספרים, ועל שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות (בני השמונה – תשע...). אני זוכר את עצמי מחזיר לו חגיגית את השקל שתרם קבל עם ועדה, כאומר לא מדבשך ולא מעוקצך. טוב, שקיפות תמיד הייתה הצד החזק שלנו.
והתורם ההוא, התורם בדימוס, כיום איש עסקים מצליח, אולי בזכות התרומה ההיא. מי יודע?!
שירה -
גם מכתיבת שירה וחריזה לא כלאתי את עטי. אני בן לאימי תחי' שכשרונה פנומינלי בתחום. גם אני וגם אחיותיי וחלק מאחיי צועדים בטח בעקבותיה. בכרטיסי ה'שנה הטובה' שתקבל מהם אף פעם לא תמצא שמפטירים כדאשתקד... כל שנה שירה חדשה! כל שנה חריזה מקורית ורעננה! כתבתי אמנם הרבה למגירה. אפילו שיר מחאה פוליטי מובהק כתבתי כשהייתי כבן עשר. ובישיבה כתבתי חרוזים לחברים שנישאו, שיצאו לחוץ לארץ. ולכל אירוע חגיגי. זכור לי שבפורים אחד הכנו הצגה. ערכנו חזרות. ויום לפני, החלה תולעת הספק לכרסם בליבנו: זה לא רץ... הרגשנו. בהחלטה של רגע. החלטתי לכתוב את כל ההצגה בחרוזים. זה היה מפרך. כי הייתי צריך ליצוק גם את כל הבידור וההומור לתוך מסגרות תובעניות ומחורזות. והכל בין לילה וחצי יום! אבל יצא פנטסטי! היה פורים שמח באמת!
עודני כותב וחורז שירים לקרוביי ואהוביי ומקורביי. בדרך כלל לימי שמחתם. זה גם מחייב, אני מודה, כי ממני מצפים תמיד ליותר. לי כבר אין את הלוקסוס לכתוב ברכה "רגילה". אכן, אני גם מקבל בקשות רבות לכתוב עבור אחרים. רק שבאופן אישי, אינני אוהב לכתוב בשליחותו של מאן דהוא, שמתעטף באיצטליתי, על מנת לברך את קרובו ואוהבו. וכשמדובר בברכה לאירועים אישיים כמו יום נישואין - אני אפילו מעט סולד מכך. אני סבור, שעל מנת לשמח באמת את אהובינו - חשוב שנכתוב לו בדיוק נמרץ מרחשי ליבנו שלנו! אחרת, מה לעשות, זה טכני. עדיף ברכה אמיתית - גם אם היא פחות אמנותית! (והופ. בלי משים יצא לי חרוז!). מה גם, שלבסוף, בשורה התחתונה, מקבל/ת הברכה עלול לקלוט שזו לא רמת וסגנון הכתיבה שלך. והיו גם היו דברים מעולם...
כדוגמא אציג כאן שיר שכתבתי לרעייתי מזי, על גבי ספר תהילים בכריכת עור שהענקתי לה בשבת קודם לנישואינו:
אימרתי כטל ורביבים תיזל/ אלייך ארוסתי היקרה מזל/ עלי גיליון ספר התהילים/ המוגש לך ברגשות נעלים:
כי לזה התכוון המשורר,
את ליבך להניע, לעורר
מאלוקים לבקש על כל המצטרך
בין גדול, ובין פעוט ערך.
ולהללו על כל הטובות
למאות, לאלפים, ולרבבות
ועל שהגיענו עד הלום
לחיים, לשמחה, ולשלום
מי ייתן-
ותפילותיי בתפילותייך ישתלבו,
יעלו לרצון לפני השם ויקרבו,
ותיסלל לנו המסילה,
לקראת יום הסגולה,
בו נרנן לעומתך בגילה:
"בואי כלה! בואי כלה!"
משחק -
אני זוכר שגילמתי בכתה ג' את ה"רב של פורים". תפקידי היה לגלם רב, שמציג חידות ושאלות בצורה היתולית. אני גם נזכר בהצגות המדהימות שביימנו בכתה מדי ראש חודש. ואני שימשתי מנהל אמנותי במאי ומפיק, לא שהיו לנו תלבושות בדיוק בדיוק. אבל עם הרבה אלתור. הסתדרנו יופי. הגיעו הדברים עד כדי כך שהמנהל המסור והאהוב, שעד היום אני בקשרי ידידות עימו, וגם להבדיל המפקח זכרונו לברכה, היו מבכרים להגיע לכתתנו לחזות בהצגה. מעולם לא מצאתי את עצמי נדחף בכוח ותובע את זכות הראשונים. מה גם שלא הייתי (לשמחתי!) 'מלך הכתה'. אבל ככה יצא שכיהנתי בתפקידים הראשיים. כנראה שאז הכישורים דיברו, ולאו דווקא הכוח הפוליטי. זה זרם והתקבל כה בטבעיות ובלי שום מרפקים. וזה חיזק אצלי את ההכרה בדברי שלמה המלך: "במקומך יושיבוך".
עד לנישואיי, כיהנתי בתפקידים שכאלו בחגיגות פורים בישיבה. ככותב הטקסטים, כמראיין וגם כמציג בפועל. כיום, אני עושה שימוש בכישרון התיאטרלי שבי שעה שאני מתאר תרחישים או אנשים במהלך הרצאותיי. בהצגות אמיתיות ממני, יצפו רק ילדיי מפעם לפעם... (מצטער. זה לא אישי. הכרטיסים פשוט אזלו...)
ציור -
כשרון הציור שלי, אותו ירשתי קומפלט מאימי שתחיה, בא לידי ביטוי בשרטוטים גרפיים עדינים שהותרתי מתקופת הילדות והנערות. והם אגב שמורים עימדי עד עצם היום הזה. כיום, העולם השתנה והתמחשב וגם העטים הקליגרפים עבר זמנם. משנישאתי למזי רעייתי, מעצבת גרפית בהכשרתה שאף עסקה בתחום כמה שנים. הייתה היא המעצבת בפועל ואני הקופירייטר. מכישרון הציור נשארו השערים המושקעים שאני מצייר לילדיי. נכון. לא מדובר ברמברנדט או ואן - גוך, אבל אני מאמין שגם הם התחילו ככה..."
בתמונה - מראיין בפורים 2002
כל הזכויות שמורות לרב ראובן זכאים
הפקה: דליה ארזיס.נט בע"מ