ראובן זכאים:
"it's not that your life is 'simple'. you haven't written yet your autobiography! "


״יוצא לאור״ - התערוכה של הרב ראובן זכאים
התערוכה של הרב ראובן זכאים, חלק 9 מתוך 11
ראובן זכאים: "הוריי הם עמוד האש שהולך לפניי! מהם למדתי את ההתמדה והשקידה, מהם ינקתי את הרצון הבלתי נגמר ללמוד להחכים ולהתקדם. וגם ובמקביל ללמד ולעמוד תמיד לימין הזולת. הם מהווים עבורי עד היום את המודל המקסים לכך, לאורך ימים ושנים טובות.
אבי, משה, עלה ארצה מאיראן כבן 14 במסגרת עליית הנוער. כילד תפנוקים, שהחליט שמקומו אך ורק במדינת ישראל. צריך לזכור שבאותה תקופה שלט השאה שלטון ללא מיצרים ואיראן הייתה מדינה חופשית ומערבית, והיהודים ידעו בה חיי רווחה כלכלית. אך כמו יד אלוהית תפשה בציצת ראשו. והוא ואחיו הגדול ממנו דוד עלו ארצה. שני נערים. לבד. הם החלו את דרכם בקיבוץ ניצנים. שם הצטיין אבי מהרה בכל הפרמטרים. אך אבי היה באי שקט מתמיד. הוא חיפש חיים אחרים. חיים של תורה. תמיד זכר שסבו, ששמי כשמו, ראובן, שהיה דרשן ונואם ידוע, וגם חזן ומשורר הקהילה, שחיבר בעצמו שירים ופיוטים נהדרים. ואף באישון לילה היה מקיץ לזמר לאלוהיו בשירים ותשבחות, כדוד המלך בשעתו. נהג להניחו על ברכיו ולומר לו: "אתה תמשיך את התורה שלי!" 
אבי אכן עזב מאחרי גוו כל רצון להצלחה חומרית, על אף שלו רק רצה בכך,  כל השערים היו פתוחים בפניו. כי היו הוריו אמידים, ומאוד חפצו לראותו רוכש השכלה באחת האוניברסיטאות. אך הוא, שנפשו חשקה בתורה. דבק בה ללא מיצרים. 
כיום, הוא מכהן כרבו של המרכז הרוחני הגדול "יד שמעון" אשר בירושלים. 
היו שנים, שאבי לימד במוסדות לעולים חדשים מאיראן בוכרה ורוסייה והוא העבירם את כל מסלול הקליטה הרוחנית הגשמית בארץ. בשבתות היה ביתנו מלא וגדוש מבחורים שכה ביקשו לעצמם בית חם, חיבוק אוהב ואוכל כמו של אימא. והם קיבלו מלוא חופניים. בית קטן היה לנו. ועד היום אינני מצליח למצוא הסבר ראציונלי כיצד בכל ליל שבת מלאו את הסלון הקטנטן שלנו עשרות עשרות בחורים, ששירתם הייתה בוקעת ועולה עד לב השמים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום. אין זאת אלא שליבם הגדול והחם של הוריי שיחיו הכיל את כולם. 
שפתו של אבא עשירה ומעוטרת באוצר מילים בלתי שגרתי מכל רחבי התנ"ך המשנה והתלמוד. לשמוע אותו מדבר זו חגיגה לאוזניים. בפרט אם אתה יודע מה מקורותיו של כל משפט. הוא אלוף בשליפת פסוק קולע לתיאור כל מאורע והתרחשות. ממנו ירשתי את תורת הנאום, ובפרט את תורת האלתור והשליפה. מעולם לא סירב אבי לשאת דברים. תמיד יש לו מן המוכן. ויתירה מכך הוא תמיד טוען שבלי הכנה דבריו קולחים יותר. וכמובן אני מאמין ומקווה לרשת ממנו גם את ההתמדה והשקידה הלימודית שאינה יודעת שובעה עד לימים אלו לאורך ימים ושנים טובות."

בתמונה - בביתנו הקטן עם חלק מעשרות הבחורים העולים שהיו בני ביתנו. הילד בתחתית הוא אני.
כל הזכויות שמורות לרב ראובן זכאים
הפקה: דליה ארזיס.נט בע"מ

"it's not that your life is 'simple'. you haven't written yet your autobiography! "


״יוצא לאור״ - התערוכה של הרב ראובן זכאים
התערוכה של הרב ראובן זכאים, חלק 7 מתוך 11
ראובן זכאים: "זוכר כילד את הרב עובדיה יוסף, מגיע לביתו לשעבר ברחוב אלקנה 8, ששכן ממש מתחת הבית שלנו. לבחון את ספריו וכתביו שהיו אצורים שם. ופעמים רבות הייתה הרבנית מרגלית רעייתו נוחה עדן מגיעה אף היא. תמיד דיברה עם אימא  ואיתנו הילדים בלבביות. ושוחחה עימנו שיחות שלימדו אותנו כמה הייתה נפשה קשורה בנפש בעלה הרב, וכמה הרב מילא את כל עולמה. היא הייתה מקפידה להיפרד מאיתנו בצאתה מהבית, לא לפני שהייתה "מזהירה" אותנו לשמור ולטפח את עץ השקד, ואת הורדים המרהיבים, שניחוחם עדיין לא קהה מזיכרוני, שהותירו לנו בגינה כ"ירושה" מימי מגוריהם שם.
וכאן שמורה עימי אנקדוטה מדהימה, שתחשוף טפח על האדם הגדול הזה ששמו הרב עובדיה יוסף. יום אחד אירעה תקלה בצנרת המיושנת של הבנין, ומתחת למפתן דלתו של הרב הבחנו  שמים זורמים לעבר חדר המדריגות. בדירה לא גרו כאמור אנשים. והיא שימשה מחסן לספריו וכתביו של הרב. הזעקנו מיד את נהגו של הרב, אברהם שלומי, וכשהוא הגיע ופתח את דלת הבית, חשכו עיניו. הדירה הייתה מוצפת ונוצר חשש אמיתי לגורל הספרים וכתבי היד. הוא מיהר אינסטינקטיבית לצלצל בפלאפון המוטרולה הענק שלו ("בננה", בזמנו מוצר מותרות גמור), והזמין שרברב. זה הגיע מיד, ותיקן את הנזק. אולם הדירה נותרה עדיין מלאה מים. וכשביקש להזמין מנקה. אמרה אימי הכל - כך עסוקה: "לא אברהם! אל תזמין אף אחד! תשאיר לי! אני רוצה לזכות לנקות את הבית שהאיר את העולם כולו בתורה!" הוא מדד אותה מהסס. אבל עד מהרה השתכנע מרצון הפלדה שעמד מולו ונעתר לה. אימי גייסה אותנו, ויחדיו עמלנו לגרוף, לקרצף, ולייבש ולהחזיר עטרה ליושנה...  (כשדה - פקטו. אני עבדתי הכי פחות מכולם. כעת מותר לי לגלות שניצלתי את ההזדמנות החד פעמית שנפלה בחלקי לעיין בספרים וכתבי היד הנדירים שהיו שם. כבר סיפרתי לכם שיש לי "חולשה" רבה לנושא...). הנהג שהגיע אחרי שעות אחדות, לא פסק מלהודות ולהלל את אמא ואותנו. הוא אפילו הציע תשלום ועמד על כך שהיא תתוגמל, אך אמא בשלה: "בשום הון שבעולם לא 'אמכור' את הזכות הזו!" אמרה. 
אבל חכו, זה עוד לא הסוף...
בערב. נכונה לנו הפתעה!
הרב עובדיה יוסף, שזמנו כה יקר וכה קצוב, מאוד דאג לספריו (שעד היום עד מאה ועשרים הם ה"בייבי" הבלתי מעורער שלו) וכמובן לכתביו, ורצה להיות בטוח ששלום להם. הוא הטריח את עצמו בגילו המתקדם והגיע לדרוש בשלומם במו עיניו. 
אימי, שהייתה באותה עת ספונה במטבח לבושה בחלוקה הביתי. לא ידעה על המתרחש מתחת לאפה. משום כך מה גדלה הפתעתה כשנשמעו נקישות על דלתנו, ומיודענו הנהג היה בפתח: "גברת זכאים!" אמר בפשטות "הרב קורא לך!"
אימי כמעט והתעלפה. היא לא האמינה למשמע אוזניה: גדול ישראל קורא לה?! והיא בלבושה הביתי... 
אך ברירה כבר לא היתה. הרב ממתין לה. עטתה על עצמה משהו מכובד יותר. ויצאה לקראתו.
הרב, שהמתין בחדר המדרגות, קיבל אותה במאור פנים, והודה לה מכל הלב על כל טרחתה למענו. ובירכה בחום כי תזכה לבנים גדולי תורה! הוא גם קרא לנו וצבט את לחיינו בחיבה. (צביטה שהותירה בלחיינו ריח מדהים!!).
זו אחת הסיבות, כמובן רק אחת הסיבות, שאני הקטן, קשור עד היום בעבותות של אהבה עם הרב עובדיה יוסף שיחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ולאור פסיקותיו אני הולך. כי הרב, עם כל גדולתו בתורה, איננו שוכח אף אחד ואף אחת!"
כל הזכויות שמורות לרב ראובן זכאים
הפקה: דליה ארזיס.נט בע"מ

ראובן זכאים:
"it's not that your life is 'simple'. you haven't written yet your autobiography! "


״יוצא לאור״ - התערוכה של הרב ראובן זכאים
התערוכה של הרב ראובן זכאים, חלק 8 מתוך 11

ראובן זכאים: "תולעת ספרים! 
משחר טל ילדותי הייתי ועודני קורא. וקורא. וקורא. פשוט אוהב לקרוא. כיום ברור שעיקר קריאתי ולימודי בספרי עיון והעמקה תורניים והלכתיים. אך בתור ילד קראתי כל מה שזז. הייתי קורא בשקיקה ספרים על גבי ספרים. מסיפורי צדיקים וחסידים, דרך ספרי מתח ועלילה, ועד ספרי ביוגרפיה והיסטוריה. הכל בכל מכל כל! גם אחיותיי היו מנויות לספרייה, וגם את הספרים שהביאו, הייתי גומע בנשימה אחת מיד כשהגיעו הביתה. בכלל, בבית הוריי ספרים רבים והשתדלתי להכיר את כולם מכריכה לכריכה. לא הייתי מוכן לאכול בלי ספר פתוח לידי. (התנהגות לא נכונה! מחקרים מוכיחים שחייבים לאכול בריכוז מלא...) לספרים הייתה תרומה מכרעת לסגנון כתיבתי. בלי שום ספק!
גם ילדיי קוראים ספרים בלי הרף. לרבות עיתונים ועלוני פרסום. שפתם עשירה בהתאם. גם אנו מקפידים לשוחח עימם בשפה עשירה. ולא בזו הילדותית ופשוטה. אל דאגה! הילדים יותר אינטליגנטים ממה שאנו ההורים חושבים. וחוצמזה אנו בהחלט מעודדים אותם לשאול לפשרן של מילים לא מובנות. אני מדקדק עימם על שפה צחה וברורה. כמובן לא חלילה ברמה של "נודניק", ולא אתפוס אותם על שגיאות תחביריות, כשהם רוצים להביע את עצמם ומהר. אך בעיקרון: אל תרדו לשפתם ורמתם של הילדים- תעלו אותם לרמתכם! זה עובד יופי!
כתיבה -
פרי הביכורים הראשון שלי, יצא לאור בכתה ב', כשהמורה לנביא שנשא שם תנ"כי משהו: אבא דוד עשוש ז"ל, פדגוג מיוחד במינו. ביקש מאיתנו לכתוב חיבור על המרגלים שבאו לתור את הארץ בזמן יהושע בן נון, טרם כניסתם לארץ. כיוון שמדובר היה במשימה בלתי פורמאלית בעליל, נתתי דרור לעטי, והפכתי את המתואר בנביא, לסיפור ריגול מודרני סטייל המוסד הישראלי. תיארתי את המרגלים מגיעים לבית המלון המפורסם של  רחב, וכיצד הם מטמינים מאחורי ציור שעיטר את בית הקפה מכשיר ציתות, דרכו האזינו לקצינים שהיו מבאי המקום, והבינו נכוחה כי הם מפחדים וחוששים מאוד מפני ישראל. ועוד כהנה וכהנה. אני זוכר את המורה יוצא מגדרו, הוא שיבחני בפרהסיא, ואף הראה את חיבורי למורים נוספים. אמרו שאפילו המנהל ביקש העתק. באותם ימים, להוותי, לא הערכתי די את תנובתי על מנת לשמור גם לי העתק. 
בכתה ד', כבן תשע, הקימותי בבית הספר פרויקט שאפתני למדי: הוצאת ספרים... (לא פחות!), היא נשאה את השם "אור יעקב" על שם קרובו של חברי. ואכן, בעמל משותף וסיזיפי עם עוד שניים מחבריי: אמנון הדס ואלון בר שלום, הוצאנו לאור עולם ספרון חידושי פרשת שבוע. ספרון בן עשרות עמודים שנערכו וסוגננו על ידי, "תוקתקו" במכונת כתיבה (היו ימים...) וצולמו במכונת צילום. הספונסר, היה דודי ישראל גדניאן, שאפילו גייס בנדיבותו את חברו מהישיבה, שהיה גרפיקאי מחונן, לצייר עבורנו את עמוד השער. מהוצאה זו נותר אכסמפלר יחיד מסוגו בעולם! וגם עקבותיו נעלמו. מי יודע?! שמא התגלגל בדרך לא דרך למכירות פומביות [סותבי'ס למשל...], לכן אני מודיע מראש, שמי שירכוש אותו - ידע נאמנה שהוא מניח כספו על קרן הצבי!...
בגיל מאוחר יותר, כבר הייתי אמון על כתיבת עלון שבועי שחולק חינם אין כסף לתלמידי הכתה. הוא נכתב בכתב ידי, (כן. יש דבר כזה! גם היום בעידן המחשב קשה לי מאוד להתנתק מהעט והדף!), וצולם במכונת צילום בעשרות עותקים. סתם כך אהבתי מאוד את תחום הדפוס, מהיותי ילד ועד היום. קל וחומר שתמיד נהניתי לראות את דבריי 'שלי' יוצאים חמים מהמכונה, כשניחוח הדיו מכה בנחיריים. תוכנו של העלון עסק בפרשת השבוע עם נגיעה אקטואלית, לעלון קראו "המאור", אולי סוג של עילוי נשמה להוצאת הספרים 'אור יעקב' המנוחה. שהתפרקה בטרם עת. ולא. לא מחמת שנתגלו אי סדרים ב"עמותה"... אמנם היו אי אלו חיכוכים בין המולי"ם. ממש כמו אצל הגדולים! אבל בדרך כלל ההחלטות היו מתקבלות במשותף ובתמימות דעים, בדגש על המילה "תמימות". זכור לי גם מקרה שאחד החברים לכתה תרם מנדבת ליבו וידו הרחבה שקל (!) להוצאת הספרים שהייתה אז בחיתוליה. וכאשר נתגלע "סכסוך" מסוים עימו, שאינו קשור להוצאה גופא, אלא על עסקי ג'ולות או 'גוגואים' (=גלעיני משמש שהיינו אוספים ומשתעשעים בהם) או משהו דומה. והלז, במסגרת הריב המתוקשר, ניסה לרמז על אי סדרים חלילה בהוצאת הספרים, ועל שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות (בני השמונה – תשע...). אני זוכר את עצמי מחזיר לו חגיגית את השקל שתרם קבל עם ועדה, כאומר לא מדבשך ולא מעוקצך. טוב, שקיפות תמיד הייתה הצד החזק שלנו. 
והתורם ההוא, התורם בדימוס, כיום איש עסקים מצליח, אולי בזכות התרומה ההיא. מי יודע?!
שירה -
גם מכתיבת שירה וחריזה לא כלאתי את עטי. אני בן לאימי תחי' שכשרונה פנומינלי בתחום. גם אני וגם אחיותיי וחלק מאחיי צועדים בטח בעקבותיה. בכרטיסי ה'שנה הטובה' שתקבל מהם אף פעם לא תמצא שמפטירים כדאשתקד... כל שנה שירה חדשה! כל שנה חריזה מקורית ורעננה! כתבתי אמנם הרבה למגירה. אפילו שיר מחאה פוליטי מובהק כתבתי כשהייתי כבן עשר. ובישיבה כתבתי חרוזים לחברים שנישאו, שיצאו לחוץ לארץ. ולכל אירוע חגיגי. זכור לי שבפורים אחד הכנו הצגה. ערכנו חזרות. ויום לפני, החלה תולעת הספק לכרסם בליבנו: זה לא רץ... הרגשנו. בהחלטה של רגע. החלטתי לכתוב את כל ההצגה בחרוזים. זה היה מפרך. כי הייתי צריך ליצוק גם את כל הבידור וההומור לתוך מסגרות תובעניות ומחורזות.  והכל בין לילה וחצי יום! אבל יצא פנטסטי! היה פורים שמח באמת!
עודני כותב וחורז שירים לקרוביי ואהוביי ומקורביי. בדרך כלל לימי שמחתם. זה גם מחייב, אני מודה, כי ממני מצפים תמיד ליותר. לי כבר אין את הלוקסוס לכתוב ברכה "רגילה". אכן, אני גם מקבל בקשות רבות לכתוב עבור אחרים. רק שבאופן אישי, אינני אוהב לכתוב בשליחותו של מאן דהוא, שמתעטף באיצטליתי, על מנת לברך את קרובו ואוהבו. וכשמדובר בברכה לאירועים אישיים כמו יום נישואין - אני אפילו מעט סולד מכך. אני סבור, שעל מנת לשמח באמת את אהובינו - חשוב שנכתוב לו בדיוק נמרץ מרחשי ליבנו שלנו! אחרת, מה לעשות, זה טכני. עדיף ברכה אמיתית - גם אם היא פחות אמנותית! (והופ. בלי משים יצא לי חרוז!). מה גם, שלבסוף, בשורה התחתונה, מקבל/ת הברכה עלול לקלוט שזו לא רמת וסגנון הכתיבה שלך. והיו גם היו דברים מעולם...
כדוגמא אציג כאן שיר שכתבתי לרעייתי מזי, על גבי ספר תהילים בכריכת עור שהענקתי לה בשבת קודם לנישואינו:
אימרתי כטל ורביבים תיזל/ אלייך ארוסתי היקרה מזל/ עלי גיליון ספר התהילים/ המוגש לך ברגשות נעלים:
כי לזה התכוון המשורר,
את ליבך להניע, לעורר
מאלוקים לבקש על כל המצטרך
בין גדול, ובין פעוט ערך.
ולהללו על כל הטובות
למאות, לאלפים, ולרבבות
ועל שהגיענו עד הלום
לחיים, לשמחה, ולשלום
מי ייתן- 
ותפילותיי בתפילותייך ישתלבו,
יעלו לרצון לפני השם ויקרבו,
ותיסלל לנו המסילה,
לקראת יום הסגולה,
בו נרנן לעומתך בגילה:
"בואי כלה! בואי כלה!"
משחק -
אני זוכר שגילמתי בכתה ג' את ה"רב של פורים". תפקידי היה לגלם רב, שמציג חידות ושאלות בצורה היתולית. אני גם נזכר בהצגות המדהימות שביימנו בכתה מדי ראש חודש. ואני שימשתי מנהל אמנותי במאי ומפיק, לא שהיו לנו תלבושות בדיוק בדיוק. אבל עם הרבה אלתור. הסתדרנו יופי. הגיעו הדברים עד כדי כך שהמנהל המסור והאהוב, שעד היום אני בקשרי ידידות עימו, וגם להבדיל המפקח זכרונו לברכה, היו מבכרים להגיע לכתתנו לחזות בהצגה. מעולם לא מצאתי את עצמי נדחף בכוח ותובע את זכות הראשונים. מה גם שלא הייתי (לשמחתי!) 'מלך הכתה'. אבל ככה יצא שכיהנתי בתפקידים הראשיים. כנראה שאז הכישורים דיברו, ולאו דווקא הכוח הפוליטי. זה זרם והתקבל כה בטבעיות ובלי שום מרפקים. וזה חיזק אצלי את ההכרה בדברי שלמה המלך: "במקומך יושיבוך". 
עד לנישואיי, כיהנתי בתפקידים שכאלו בחגיגות פורים בישיבה. ככותב הטקסטים, כמראיין וגם כמציג בפועל. כיום, אני עושה שימוש בכישרון התיאטרלי שבי שעה שאני מתאר תרחישים או אנשים במהלך הרצאותיי. בהצגות אמיתיות ממני, יצפו רק ילדיי מפעם לפעם... (מצטער. זה לא אישי. הכרטיסים פשוט אזלו...)
ציור -
כשרון הציור שלי, אותו ירשתי קומפלט מאימי שתחיה, בא לידי ביטוי בשרטוטים גרפיים עדינים שהותרתי מתקופת הילדות והנערות. והם אגב שמורים עימדי עד עצם היום הזה. כיום, העולם השתנה והתמחשב וגם העטים הקליגרפים עבר זמנם. משנישאתי למזי רעייתי, מעצבת גרפית בהכשרתה שאף עסקה בתחום כמה שנים. הייתה היא המעצבת בפועל ואני הקופירייטר. מכישרון הציור נשארו השערים המושקעים שאני מצייר לילדיי. נכון. לא מדובר ברמברנדט או ואן - גוך, אבל אני מאמין שגם הם התחילו ככה..."
בתמונה - מראיין בפורים 2002
כל הזכויות שמורות לרב ראובן זכאים
הפקה: דליה ארזיס.נט בע"מ

״יוצא לאור״ - התערוכה של הרב ראובן זכאים
התערוכה של הרב ראובן זכאים, חלק 6 מתוך 11

ראובן זכאים: "תורת המשחקים
מעודי לא חיבבתי במיוחד את משחקי הרחוב למיניהם. לא שלא ירדנו ושיחקנו כמו ילדים רגילים. אך את זה עשינו כמו שצריך בבית הספר בזמני ההפסקות (וקצת בשיעורים...). אבל משהגענו הביתה. לא חיפשנו איך לצאת. הבית היה חם ברמה כזו שחבל היה לנו לעזוב אותו. היינו משחקים בביתנו הקט משחקים שונים. וגם משחקי בית הכנסת. מה פשר המשחק?! היינו מעמידים "תיבה" ומעלים לתורה כהן, לוי, וישראל. גם הבנות היו מצטרפות לחגיגה. ואל תחשדו אותנו ברפורמיסטיות, חלילה וחס! זו הייתה אך ורק הצגה. כמו כן היינו חוגגים "הכנסת ספר תורה", "שמחת תורה" עם ספר תורה מיניאטורי עשוי נייר שהיה ברשותנו. ועוד הרבה אירועים שקשורים לתורה ומצוות. והחוט שעבר בין הכל: שמחה וששון יחד עם התורה הקדושה. 
בעיתות רצון, היינו אני ואחי איציק, (מכהן כיום כרב מהולל בירושלים), אוספים את כל האחים והאחיות הקטנים מאיתנו, ועורכים להם כנסים של ממש. כשהמיטה שימשה במה, עליה הצבנו כסאות ל"מכובדים", אלתרנו "רמקול" מצעצוע עץ או פלסטיק, והיינו נושאים בפני הילדים נאומים חוצבי להבות. ערכנו חידונים, הענקנו פרסים. והשמענו מוזיקה טובה. והייתה, למרבה הפלא משמעת מצוינת. היו מגיעים גם אורחים מבחוץ דוגמת ילדי השכנים, שהיו נהנים לעילא ולעילא מהמסיבות והקייטנות ששברו את השגרה. גם הוריהם, מן הסתם, נהנים היו בהחלט מהשקט שסיפקנו להם. זו אולי הייתה טבילת האש הראשונה שלי עם משמעת מול ילדים, שבאה לידי ביטוי מוחשי יותר, כאשר הציבני דודי רפי, כאחראי יחיד על קייטנה בת עשרות רבות של ילדים. כשגילי היה כולה כבן אחת עשרה שנים. ועשיתי את מלאכתי באמונה.
זוכר את עצמי כילד שאוהב "לתקן" ליתר דיוק: לפרק, כל מיני מכשירי חשמל, וארונות בבית. כשבדרך כלל הייתי גורם להם נזק בלתי הפיך. עד היום חוש טכני הוא לא הצד החזק שלי. 
אמא לא הייתה מסכימה שאאסוף קרשים ובטח שלא גלגלים למדורת ל"ג בעומר. תמיד אמרה בהומור: "תן לאחרים שיעשו את העבודה השחורה..." ברור שהסיבה האמיתית הייתה שלא רצתה שאתרועע עם כל אחד. מה גם שאסיפה למדורת ל"ג בעומר טומנת בחובה לעיתים, גזילה, השחתת עצים, פגיעה סביבתית, סיכון פיזי, ושאר ירקות. ביננו, כשכבר הייתי מצליח איכשהו להתגנב ל"בור" אליו אספו את כל העצים והגלגלים, הייתי נהנה יותר מכל ילד אחר בשכונה...
אמא הייתה נגד אופניים. היא סיפרה שבתור ילדה הייתה עדה לתאונה קשה בה היה מעורב רוכב אופנים ברחוב יחזקאל בירושלים. ומשום כך כלה ונחרצה עימה שאנו לא נרכב על אופניים. וזה התקבל אצלנו למרבה הפלא בהבנה. שנים אחר כך, כשאחיי הקטנים הביאו אופניים. אמא לא כעסה. אמא לא דיברה הרבה. פשוט חתכה את הגלגלים. באומרה: עדיף שתבכה עכשיו ולא חלילה... (הערה: כמובן כל דבר לפי שעתו ומקומו. וכשיש תנאים בטיחותיים נאותים כמו מקומות מיועדים לאופניים ומדרכות רחבות דיין, זה אחרת. לילדי יש אופניים. אם שאלתם).
אמי הייתה נחרצת במאבקה נגד דינמיוט וקפצונים, שמבהילים את הבריות. לא בפורים ולא בשאר ימות השנה. עד היום אני סולד מאוד (וגם נבהל כהוגן...) מפיצוצים שכאלו, שאין בהם לא שמחה ולא הנאה. רק הוללות וצער הזולת נטו.
יום אחד, כשהייתי בסביבות גיל שש, נטלתי גפרורים, ורציתי לעשות מדורה. אספתי כמה עיתונים והעליתים באש בכניסה לבנין, והשכן מלמטה, כיום דמות רבנית מפורסמת, תפס אותי על חם, ועלה לספר לאמא. אני עוד זוכר היטב את רגעי החרדה: חדר המדרגות היה קטן וצר. וחצי קומה הפרידה ביננו. אני רצתי כמי שנתפס בקלקלתו. והשכן הגבוה שהשתרך מאחוריי היה נראה לי כה מאיים ומפחיד. (סלחתי לו מאז. וכמה משעשע, שרק לפני כשבוע, שנינו נשאנו דברים בכנס גדול בירושלים...) אני זוכר את אמא מושיבה אותי מולה, ומתארת לי כמו שרק אמא ידעה לתאר, לאיזו הרפתקה מסוכנת הכנסתי את עצמי ואת תושבי הבניין. זהו. מאז אני בורח מאש. כמפני אש... (בשנים מאוחרות יותר אירעה דליקה בביתנו כתוצאה מקצר חשמלי. אבל ברוך השם, בניסי ניסים הספקנו להימלט. ולא היו נפגעים בנפש. הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו!)."

בתמונה - שמאל, הרמקול (מפלסטיק) תמיד ביד
ימין, חנוכה תשמ"ט
כל הזכויות שמורות לרב ראובן זכאים
הפקה: דליה ארזיס.נט בע"מ