“הציבור בחר ולכן צריך לקיים את רצון הציבור”, טוענים תומכי הרפורמה המשפטית, השואפים מבחינתם לאזן את הכוח בין הרשויות השונות. אלא שבבסיס הטיעונים הללו מצוי כשל יסודי: הרפורמה המוצעת מתמקדת אולי בשתי רשויות השלטון הדומיננטיות יותר, אך היא מתעלמת מהרשות היחידה בישראל הנבחרת על ידי העם – אך החלשה מכולן – כנסת ישראל (הממשלה נבחרת ע”י הכנסת).

אם מאמצים, ובצדק, את הטענה כי העם בוחר וצריך לקיים את רצונו, אזי המצב התקין יהיה שהרשות הנבחרת ע”י העם תהיה החזקה ביותר, או לפחות לא החלשה מכולן כפי שהיא כיום.

אם מאמצים, ובצדק, את הטענה כי העם בוחר וצריך לקיים את רצונו, אזי המצב התקין יהיה שהרשות הנבחרת ע”י העם תהיה החזקה ביותר, או לפחות לא החלשה מכולן, כפי שהיא כיום

חולשתה של הכנסת נובעת ממספר גורמים. חוק יסוד הכנסת שהיה אמור לקבוע את סמכויותיה, מתייחס לנושא רק באחד מסעיפיו, סעיף 21 (א):

“תפקידי הוועדות, סמכויותיהן וסדרי עבודתן, במידה שלא נקבעו בחוק, ייקבעו בתקנון”.

אך העמקה בתקנון הכנסת מגלה כי כמעט כל אחד מסעיפיו נכתב על מנת לשמר את כוחה של הקואליציה ומגביר מעשית את כוחה של הממשלה.

השילוב בין תקנון כנסת שעובד למען הקואליציה והממשלה, יחד עם שיטת הממשל שמתגמלת חברי כנסת ששומרים על משמעת קואליציונית – פוגע ביכולתה של הכנסת למלא את תפקידה בפיקוח על הממשלה.

חברי הכנסת מודעים לחולשתם, ולכן מבקשים לעצמם תפקידים שיוסיפו אחריות ממשית לידיהם. ניתן לראות זאת במספר בעלי התפקידים בקרב חברי הכנסת מהקואליציה: מתוך 64 חברי הקואליציה הנוכחית (לא כולל אלו שנכנסו  בחוק הנורווגי) 31 הם שרים (48.5%), 19 יו”ר ועדות + יו”ר כנסת (31%), ורק 13 חברי כנסת “רגילים” (20.5%). תופעה זו מבטאת גם שאיפה ליכולת השפעה שנעדרת מחברי הכנסת מן המניין.

אך  מה לחולשתה של הכנסת ולמאבק העיקש המפלג היום את החברה הישראלית בשאלת הרפורמה או המהפכה המשפטית? הקשר ישיר: אם יש שאיפה כנה לחזק את “שלטון העם”, על האזרחים לדרוש בראש ובראשונה שבית נבחריהם יוכל למלא כנדרש את תפקידו.

מתוך 64 חברי הקואליציה (לא כולל הנכנסים בחוק הנורווגי) 31 הם שרים, 19 יו”ר ועדות + יו”ר כנסת, ורק 13 ח”כים “רגילים”. תופעה זו מבטאת גם שאיפה ליכולת השפעה שנעדרת מח”כים מן המניין

בדמוקרטיה תקינה קיים מאבק מתמיד בין שלוש הרשויות. כאשר שתי הרשויות מזהות את חולשתה של הרשות השלישית, הן ינסו לנצל זאת כדי להשתלט על הכוח והסמכות. זהו המצב בישראל כיום: הרשות השופטת זיהתה לאורך השנים את חולשתה של הכנסת בפיקוח על הממשלה, ולכן התערבה במחוזות שבהם הכנסת הייתה נעדרת סמכות. בתגובה לאותה אחיזת כוח של הרשות השופטת, גם הממשלה לא טמנה ידה בצלחת, והרי התוצאות: מה שאנחנו רואים בחודשים האחרונים – הניסיון של הממשלה להגביר את שליטתה ברשות היחידה שמצליחה לרסן אותה – בית המשפט.

קיומן של שלוש הרשויות נועד לכך שיהיה משולש כח ומערכת איזונים המתאפיינים ביצירת שותפות בין הרשויות בניהול הסמכויות השונות. חולשתה של הכנסת ולמעשה הוצאתה ממשולש הכח יוצרות מצב של עימות חזיתי בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. ומכיוון שהכנסת “מנוהלת” ע”י הממשלה – לממשלה יש יתרון זעום בעימות בין שתי הרשויות שמביא את מדינת ישראל לפתחו של משבר חוקתי.

המשא ומתן המתקיים בבית הנשיא בנוגע לרפורמה המשפטית הוא עדות נוספת לחולשת הכנסת. המרחב הטבעי לקיום המשא ומתן הוא בוועדת הכנסת. זה תפקידה. המשא ומתן שבו סיעות הבית שולחות נציגים לנשיא לקיים דיונים (שאינם שקופים) על הצעות הפשרה השונות, למעשה מעיד על כך שהכנסת כבר לא מסוגלת למלא את ייעודה.

המשא ומתן המתקיים בבית הנשיא בנוגע לרפורמה המשפטית הוא עדות נוספת לחולשת הכנסת. המרחב הטבעי לקיום המשא ומתן הוא בוועדת הכנסת. זה תפקידה

אם חברי הכנסת מודעים לחולשת תפקידם – מדוע מצב זה לא משתנה? זאת מפני שאנו מצויים במלכוד: האינטרס לחיזוק הכנסת מצוי באופוזיציה, בשעה שהשליטה בה נמצאת בקואליציה. אך הקואליציה, כמובן, נהנית מחולשתה של הכנסת ומנצלת זאת על מנת להעביר חוקים ככל העולה על רוחה.

חברי הכנסת מהאופוזיציה שמזהים את חולשת הכנסת מציינים בכל ראיון את הצורך לחזק את הכנסת, אך כשמגיע תורם לשבת בקואליציה ובממשלה – הם לא ששים לוותר על הכוח שכעת מצוי בידיהם, וכך נותר המצב על כנו.

במצב עניינים זה, כדי לגרום לשינוי ברשות המחוקקת אנו צריכים שנבחרי הציבור יפעלו למעשה נגד האינטרס האישי שלהם – פעולה אשר מנוגדת לאופיו של פוליטיקאי באשר הוא.

דווקא כעת, בעקבות המשבר שנוצר, נדמה שנוצרה גם הזדמנות לשנות את מערך הכוחות בין הרשויות השונות ולהבטיח לעם ביטוי אמיתי בבית הנבחרים.

כצעד ראשון לחיזוק הכנסת, הקואליציה והאופוזיציה צריכות לשתף פעולה ולהקים ועדה מיוחדת בכנסת, בה מספר חברי האופוזיציה יהיה שווה למספר חברי הקואליציה. תפקיד הוועדה יהיה לעדכן את תקנון הכנסת ובהמשך גם להציע רעיונות לשינוי שיטת הממשל.

הח”כים מודעים לחולשת תפקידם אך מדובר במלכוד: האינטרס לחיזוק הכנסת מצוי באופוזיציה, כשהשליטה בה נמצאת בקואליציה. אך הקואליציה, כמובן, נהנית מחולשת הכנסת ומנצלת זאת להעברת חוקים

יש מספר הצעות ישימות לשינוי תקנון הכנסת, שיכולות לעבור בהסכמה ולהביא לחיזוקהּ, לדוגמה: קורלציה בין ועדות הכנסת למשרדים הממשלתיים, הקמת מערך נוסף במרכז המחקר והמידע ממנו חברי הכנסת יוכלו לבקש הערכות תקציביות והקמת מנגנון מעקב אחר ההחלטות של ועדות הכנסת.

חגי טבת הוא ראש תחום קשרי ממשל במרכז מנור מבית יוזמת המאה. עבד בכנסת במגוון תפקידים (יועץ פוליטי ואסטרטגי, ראש מטה ומנהל סיעה). בתפקידו האחרון שימש כיועץ מקצועי בכיר למנכ״ל משרד הכלכלה, והוביל שורת רפורמות. בוגר תואר ראשון לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה מאוניברסיטת רייכמן ותואר שני למינהל ומדיניות ציבורית מלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE).

והנה עוד יום שהוא לא נורמלי בישראל, אחרי שהיו לנו חמש שעות שלמות של סתם שגרה משעממת והנה מכריזים על שביתה ברשויות המקומיות.

בתי הספר כבר לא יודעים מה קורה, אילו שירותים מתקיימים כרגיל ואילו חיצוניים לרשות המקומית. אנו תלויים בשירות העיריות והרשויות בשלל היבטים של חיי היומיום. בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף בזמן האחרון הנשק הכי שקוף אבל הכי קל – שמנוסח במשפט “לא תיאסף אשפה”.

בתום סגרי הקורונה, מה זה יום או שבוע של שביתה עם ילדים בבית. אבל גם בסגר הכי חמור וגם באירועים חריגים, לא נשלף לאחרונה הנשק הכי שקוף וקל – “לא תיאסף אשפה”

כאשר אשפה לא נאספת מהעיר, במיוחד בימים חמים, זה עניין של כמה שעות עד שלא יהיה נעים ללכת ברחוב, עד שהפח יעלה על גדותיו, עד שהריח החזק יפוץ לכל עבר והרחוב יתמלא בשקיות המתחרות על מקום בפח, ואז סמוך לפח, ולידו רהיטים, חפצים, קרטונים ועוד ועוד.

החשש משביתה של עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו איך שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. העצירה שנתפסת ככמעט לא טבעית של מערכת הפינוי, מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל איך שאנחנו חיים, כמה הדחקה וכמה מקום, כמה פסולת אנו מייצרים ביום אחד, או אולי בשבוע וכמה בעצם אנחנו לא נפרדים מהפסולת ברגע שזרקנו אותה לפח והכנסנו לשקית שחורה ואטומה.

תשתיות נחשפות כשהן משתבשות ושביתה זה חתיכת שיבוש מערכות. למה אנחנו כל כך מפחדים משביתת עובדי התברואה? כי פסולת הופכת מהר מאוד לבעיה של תברואה, ואם היא לא מפונה כמו שצריך היא הופכת למטרד מיידי.

אולי יום אחד של שביתה יכול להזכיר לנו שבסך הכל הפסולת ברשויות בישראל נאספת, אבל נכון – מה שקורה איתה אחר כך ולמה המערכת לא מתקדמת כבר עשורים, זה מאמר אחר.

עובדי התברואה הם שליחים ראשונים במערכת העיכול של העיר. לאורך ההיסטוריה, עיר שהשכילה לטפל כמו שצריך בפסולת ובביוב שלה, הצליחה בזכות התקדמות תברואתית גם לגדול פיזית ומרחבית. כך למשל רומא שטיפלה בביוב בצורה מסודרת עוד בימי קדם, וניו יורק שהקימה בתחילת המאה ה-20 יחידת תברואה גדולה ואיפשרה לעיר לצמוח, לגדול ולהצטופף.

ברור שפסולת מזון ברחוב תמשוך ברגע ריחות, זבובים, מכרסמים ועוד כל מיני חיות שאנו מעדיפים לחשוב שאנו לא חולקים איתם את מרחב המחייה שלנו.

החשש משביתת עובדי תברואה הוא החשש לראות את עצמנו כפי שאנו באמת, בכמות, בגודל בצבעוניות ובעוצמה. עצירת מערכת הפינוי מראה לנו כמה פינוי צריך בשביל דרך החיים שלנו, כמה הדחקה וכמה מקום

אולם הפחד אולי נובע מעוד גורם עמוק יותר אשר מודחק היטב פנימה. כאשר יש שביתה של העובדים השקופים ביותר ונראה שהכל עולה על גדותיו, הרחוב הופך למראה מצוינת לאופן החיים שלנו.

הישראלי הממוצע מייצר כמעט שני קילו פסולת לאדם ביום וגם זה נתון ישן שלא התעדכן לאחרונה. לאתר חירייה מפונות מדי יום כאלף משאיות אשפה הנושאות יחד כ-4000 טונות של פסולת ביתית. אנחנו ממש ממש טובים בזבל.

אם כל האשפה הזו מתחילה להתגלגל ברחובות, אז אפשר להתחיל לשאול את עצמנו – אולי אנחנו מייצרים יותר מדי? אולי האופן שבו אורזים משלוח מחו”ל בתוך עטיפת פלסטיק ואריזת קרטון זה קצת מוגזם? האם באמת הירקן לא יכול למכור לנו ירקות קצת עקומים? אנחנו הרי מסוגלים להתמודד עם בטטה לא ישרה.

אולי שביתה שכזו, וזה לא משנה מה הרקע שלה, יכולה להזכיר לנו שאנחנו יכולים וצריכים אחרת. אם כל אחד מייצר פסולת, אז כל אחד יכול לקחת חלק גם בפתרון.

נטע דונחין היא מנהלת ההדרכה במרכז לחינוך סביבתי בפארק המחזור חירייה.