הגענו מהר לשלב בשר התותחים במלחמת חרבות הברזל. כמעט כל יום שניים, שלושה. לפעמים שישה. פעם ברפיח, פעם בג'באלייה, בית חאנון או אי שם בשומרון.

הטקס, שלושה מטחים, קינת האלמנות שמסרבות להאמין, כעס ההורים, בכי האחים והאחיות, "יהי זכרם ברוך" מפטירים האולפנים וחוזרים לשגרת התעתוע של יריב לוין בבג"ץ, בנימין נתניהו בשופטיו, ניסים ואטורי במשפחות החטופים, טלי גוטליב במשטרה, יו"ר הכנסת בעינב צנגאוקר, איתמר בן גביר ביועמ"שית, בצלאל סמוטריץ' בכל משק בית בישראל, ושרה נתניהו בכולם במקביל ממיאמי. בית המטורפים המיניסטריאלי על סטרואידים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מן הפרספקטיבה שיש לנו היום על מחדלי ישראל במלחמת האזרחים בסוריה, אנו יכולים להבין טוב יותר מדוע דחינו את ידם המושטת של הכוחות המשמעותיים ביותר שלחמו בבשאר אסד והיו לגמרי בעדנו.

אפשר היה להבין חוסר רצון להתערב "במלחמות הערבים", ולאחל לכולם הצלחה, אבל בפרסקטיבה שיש לנו היום – לא זה היה המקרה. האם מדובר בפרי מדיניות מוטעית? אם כך, יש לברר אותה לעומקה כדי שלא ניפול בכישלונות עתידיים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.