באחרונה נשמעות בישראל טענות שכבר אין כיום שמאל וימין; ומנגד, מתחזקת והולכת ברחבי העולם תפיסה בינארית של זהות פוליטית, תפיסה הטוענת שאדם יכול להיות ציוני או פרוגרסיבי, אבל כל צורה של שילוב בין השניים אינה אפשרית.

מאז ה-7 באוקטובר, ולאור האירועים הנוראים שקרו מאז, הזורעים אימה וייאוש בציבור, נראה שהתפיסה הזו מתגברת ביתר שאת, ומעטים מדי הם אלו שיכולים לחוש אמפתיה לקורבנות, החטופים והמפונים הישראלים – ובה בשעה לחוש אמפתיה לסבל והשכול הפלסטיני. על כן, חשוב לי להבהיר מדוע אני מגדיר את עצמי כאיש שמאל ציוני, או באמריקאית: ציוני-פרוגרסיבי. מדוע לתפיסתי גם השקפת העולם האוניברסלית שלי (שמאל) וגם זאת הפרטיקולרית (ציונות) יכולות וצריכות לחיות בשילוב וללא סתירה.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

ביום שני צולמו שוטרים בבית שמש מכים באלות, שוב ושוב, מפגינים חרדים. אלימות בוטה, עירומה, של אנשים במדים שפורקים על מפגינים את כל הסדיזם והאגרסיות שלהם. לא תמיד אנחנו נחשפים לאלימות כזו. בלי מסכות, בלי תירוצים, בלי הצדקות. נטו כוח.

אבל זו ישראל ואלו שנות בנימין נתניהו. אין דבר שאי אפשר להצדיק. יוסי ריינר, שבפרופיל הטוויטר (היום X) שלו נכתב שהוא מועסק בדוברות עיריית בית שמש, סיפר שהמפגינים הללו משתייכים לקומץ "קיצוני", "שטני", "שמתנכל באופן תדיר לתושבי השכונה".

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם.