בשבועיים האחרונים יש לי תחושה נוראית בבטן. תחושה שהכול מתפרק. לא רק מוסדות המדינה, ביזת הקופה, פשעיה של הממשלה, התנהלות ביטחונית מופקרת והמשך הפקרת האזרחים בעזה ובתוך תחומי ישראל.

נראה שהיחידים שהמדינה לא מפקירה אותם הם בניה של יהודה, כגון ברק חירם (סליחה, תא"ל ברק חירם), זה שירה פגזים על בית עם 12 בני ערובה ביום העקידה ולמרות זאת מקבל קידום לפקד על גזרת העוטף. שלא לדבר על אפס המעצרים אחרי הפריצה האלימה לשני בסיסי צה"ל ע"י פלנגות מוסתות וצמאות דם, ללא כבוד לחוק, לדמוקרטיה, לכללי המשחק. תאוות נקמה ודם ומוות שולטת בהן. אנשים לא הופכים להיות כאלה בריק.

אורלי מור היא מטפלת באומנות ומתאמת טיפול בבריאות הנפש, אמא, אקטיביסטית ופעילת מחאה, אזרחית חרדה ותמיד בעד חתולים.

בגיל שבע עשרה, אמה של נערה שהכרתי באותם ימים סיפרה לי שהיא קוראת בכף-היד. היא אחזה בכף-ידי, ובטרם הספקתי למשוך אותה חזרה בבהלה, עיינה בכף היד הזו בריכוז רב.

"אוהו!" היא אמרה בקול אחרי עיון קצר בכף ידי הפשוטה, ואחרי שתי דקות נוספות אמרה: "או-הו-הו!" בקול רם כל כך, עד שנשימתי נעצרה, ואז היא אמרה: "אתה רואה את שילובי הקווים הללו כאן?", והצביעה על סימנים כלשהם בכף היד. "זה אומר שיהיו לך חיים מעניינים. מאוד מעניינים! ואתה רואה את הקו הזה פה? הוא אומר שגם יהיו לך חיים ארוכים, ואפילו ארוכים מאוד!".