בדמוקרטיות תמיד קיים מתח בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי. האחרונים מבקשים למנות אנשים מקצועיים מהתחום, והראשונים תמיד מכניסים שיקולים נוספים שאינם מקצועיים – כמו למשל נאמנות אישית לשר הממונה. זה נכון במוסד, באוצר, בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובכל מקום אחר.

חשוב לומר שלעיתים הדרג הפוליטי צודק. מערכת שממנה את עצמה רק על פי שיקולים מקצועיים, הופכת להיות מאובנת, ללא טיפת מקוריות ומחשבה. לפעמים צריך לטלטל את המערכת ולהעמיד בראשה מישהו שהגיע ממקום קצת אחר, כדי שיחשוב מחדש על הדברים. בפרט אחרי כישלון גדול ומשמעותי. ולמרות זאת, על פי רוב כדאי למנות אנשים מקצועיים מהתחום. במיוחד במערכות רגישות. זה יותר בטוח ויותר חכם.

אבל מקצועיות זה עניין בירוקרטי. כיום קיימת רק ועדת מינוי בכירים, שהיא ועדה משפטית בעיקרה, ובודקת רק את טוהר המידות של המועמד. הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות זה לבנות ועדה נוספת שתבחן מקצועיות לתפקיד, ותעסיק מומחים למיניהם מכל מיני תחומים, תכתוב ניירות עמדה שלאף אחד אין כוח לקרוא, ותגיש את התוצאות בטקס חגיגי עוד שנתיים. הרבה יותר חכם זה להוסיף לועדה הקיימת ממילא – ועדת מינוי בכירים – איזשהו גורם מקצועי מייעץ, שיראיין את המועמדים ויתרשם מיכולתיהם המקצועיות.

למען האמת, זו עוד אחת מהבעיות שנוצרו כתוצאה מהשיטה הדמוקרטית הנהוגה היום. דמוקרטיה ליברלית היא בהגדרתה פופוליזם. הרי היא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. זו אחת הבעיות המרכזיות בדמוקרטיה, יחד עם עוד בעיות אחרות מורכבות עוד יותר (כמו למשל הסתכלות פוליטית לטווח קצר בלבד, חוסר יכולת מובנה לבצע פעולות גדולות, מתח פנימי בעם, ועוד בעיות רבות). לכן לדעתי זו שיטת ממשל גרועה במלוא מובן המילה, ואני מאמין שלא תחזיק מעמד אפילו עד סוף המאה.

אני הייתי רוצה לעבור למודל של דמוקרטיה לא ליברלית: דהיינו, הפרדה בין זכויות אנוש לבין זכויות אזרח. את הזכויות הראשונות יקבל כל אדם (כמו הזכות לחיים, לכבוד, לעיסוק, למשפט הוגן, וכולי). את הזכויות האחרונות (לבחור ולהיבחר) יקבלו רק אנשים שיעמדו בקריטריונים שקופים וברורים שאותם תקבע המדינה. זה ייצור מצב שבו כולם נהנים מזכויות בסיסיות, כולם מוגנים על ידי בתי המשפט, אבל רק האליטה של המדינה יכולה להשפיע על הנעשה במדינה. להבנתי זו גם המודל המקורי של הדמוקרטיה שהייתה נהוגה מאות שנים באתונה העתיקה.

מזמן הגעתי למסקנה ששומרי הסף, כולל 11 גמדי הגינה המכהנים היום בבית המשפט העליון רוצים ותומכים בדיקטטורה של ביבים שקרניהו. ההבנה הזו החלה לחלחל אצלי בעקבות חרפת ה-11:0 במאי 2020. לחרפה הזו היו אחראים כמובן גם ארבעה מהשופטים המכהנים גם היום: הנשיא דהיום יצחק עמית, המשנה לנשיא דהיום נעם סולברג, דפנה ברק-ארז ודוד מינץ. אבל ההבנה רק החלה לחלחל, לא האמנתי באותו שלב שבג"ץ כבר איננו מייצג את ערכי המדינה הדמוקרטית, אלא בחר אך ורק במסלול ההרסני של המדינה היהודית. ובמסלול ההרסני הזה של דיקטטורת ביבים שקרניהו אנחנו צועדים מאז ועד היום. איך אמר אחד מארבעה אנשים החיים היום בישראל שכיהנו גם בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וגם כשופטים בבית המשפט העליון "אין כבר בג"ץ, מבג"ץ נשארו רק שאריות. הדברים נאמרו לתחקירן המעולה של הארץ גידי וייץ ופורסמו בחודש יולי 2025. ואת המסמר האחרון בארון הקבורה של שומרי הרף תקע בסוף השבוע האחרון מנהיגו הרוחני של המחנה הדמוקרטי-ליברלי המובס בישראל, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק כשהכיר בפעם הראשונה בקולו ובאופן פומבי בעובדה שישראל הפכה לדיקטטורת ביבים שקרניהו. מצטער אבל אין דרך חוקית וחייבים לשמור מכל משמר על החוק! שתביא לסופה של דיקטטורת ביבים שקרניהו. היא כבר מבוססת היטב ותשלוט בישראל עד יומו האחרון של ראש ארגון המחבלים, הצורר, הבוגד ורוצח 46 החטופים ביבים שקרניהו.