בשבועיים האחרונים יש לי תחושה נוראית בבטן. תחושה שהכול מתפרק. לא רק מוסדות המדינה, ביזת הקופה, פשעיה של הממשלה, התנהלות ביטחונית מופקרת והמשך הפקרת האזרחים בעזה ובתוך תחומי ישראל.

נראה שהיחידים שהמדינה לא מפקירה אותם הם בניה של יהודה, כגון ברק חירם (סליחה, תא"ל ברק חירם), זה שירה פגזים על בית עם 12 בני ערובה ביום העקידה ולמרות זאת מקבל קידום לפקד על גזרת העוטף. שלא לדבר על אפס המעצרים אחרי הפריצה האלימה לשני בסיסי צה"ל ע"י פלנגות מוסתות וצמאות דם, ללא כבוד לחוק, לדמוקרטיה, לכללי המשחק. תאוות נקמה ודם ומוות שולטת בהן. אנשים לא הופכים להיות כאלה בריק.

אורלי מור היא מטפלת באומנות ומתאמת טיפול בבריאות הנפש, אמא, אקטיביסטית ופעילת מחאה, אזרחית חרדה ותמיד בעד חתולים.

השבוע, בעקבות הצעת החוק של אופיר כץ מהליכוד, שאמורה לאפשר ביתר קלות לפסול מועמדים ערביים מריצה לכנסת (ופוסט מעולה של מאיה מארק בנושא), חזרה שאלת הקול הערבי לדיון הציבורי. להערכתי, השאלה הזו קריטית ממה שרובנו חושבים, או במילים פשוטות יותר, נדמה לי שהבחירות הקרובות יוכרעו על בסיס שאלת הקול הערבי (או הקולות הערבים). אסביר.

‏נדמה לי שזה יהיה הצומת שאליו יתנקזו רבות משאלות היסוד הערכיות והפרקטיות במערכה הזו, שתגיע במוקדם או מאוחר.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

ישראל נמצאת במלחמה כבר שנה, והציבור איבד אמון בממשלה ככלל ובטיפול שלה באתגרים הביטחוניים של ישראל בפרט.

101 חטופים מוחזקים עדיין בעזה, ואין בעתיד הנראה לעין הסדר שמחזיר אותם הביתה. צה"ל עדיין נלחם בלוחמי חמאס חמושים, והירי מעזה ממשיך להשפיע על החיים בעוטף ואפילו מגיע לאזור תל אביב.

פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

בשנת 2006 היה בני הצעיר אִילַי פעיל בארגון להגנת הסביבה והעולם "גרינפיס". מאחר שמילדותו היה אילי פעלתן והרפתקני באופיו, ובין השאר נהג לטפס על כל מה שאפשר היה לטפס עליו, אין כל פלא שבגרינפיס הבחינו ביכולותיו והוא נעשה לחבר בקבוצת המטפסים הרשמית של הארגון.

על כן מעת לעת, לפי המשימות, נהג ארגון גרינפיס להטיס אותו ברחבי העולם למקומות בהם נזקק הארגון לאנשים שיטפסו למקומות גבוהים, לתלות שלטים או לכתוב באותיות ענק על קירות. המודעות והכיתוב נועדו לעורר את המוּדעוּת של אנשים לסביבה ולהגנה עליה.