ב-1987, ביקש נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, למנות שופט שמרן ביותר, רוברט בורק, לשופט בביהמ"ש העליון של ארצו. בימים ההם, היה רוב לדמוקרטים בסנאט, ובראש ועדת המשפטים עמד הסנטור ג'ו ביידן.

ב-1987, ביקש נשיא ארה"ב, רונלד רייגן, למנות שופט שמרן ביותר, רוברט בורק, לשופט בביהמ"ש העליון של ארצו. בימים ההם, היה רוב לדמוקרטים בסנאט, ובראש ועדת המשפטים עמד הסנטור ג'ו ביידן

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עמדותיו של בורק, שדגל בצמצום המעורבות של ביהמ"ש ובהרחבת סמכויות הפעולה של הרשות המבצעת, הדאיגו רבים. מדאיגה במיוחד הייתה העובדה שהוא דגל בפרשנות מצמצמת של זכויות-היסוד של האדם, ובשל כך גבר החשש, שבורק ייתן ידו לביטול ההחלטה של ביהמ"ש  העליון, מינואר 1973, לאפשר את זכות ההפלה לנשים בארה"ב.

לבסוף, שילוב כוחות בין רוב עצום מבין הסנטורים הדמוקרטים לבין מיעוט ליברלי יחסית מבין הרפובליקאים, דחה את המינוי, ואילץ את רייגן להציע מועמד אחר. הייתה זאת הפעם האחרונה, עד היום, שהסנאט דוחה מינוי של נשיא למושב בביהמ"ש העליון.

אולם האגף השמרני-ימני במפלגה הרפובליקאית לא שכח ולא סלח. אנשיו דגלו בנקמה שתביא להשלטת דעותיהם בערכאה העליונה של הרשות השופטת.

לאחר מסע בן פחות משנות דור, עלה בידיהם להשיג את מבוקשם, בזכות שילוב בין גורמים אחדים: שופטים פרשו או מתו בימי כהונתם של נשיאים רפובליקאים; טקטיקה עבריינית (רוב רפובליקאי בסנאט מנע הצגת מועמד מטעם ברק אובמה בשנה האחרונה לכהונתו, ואישר מועמדת מטעם דונלד טראמפ בשלהי תקופת שלטונו); ו"מתנה" שהעניקה להם הגורו של הצעירים הפרוגרסיבים, רות ביידר-גינצברג (סירבה להתפטר בימי אובמה ולבסוף מתה בימי טראמפ).

כך השלימו הרפובליקאים הקיצוניים את מלאכתם בסוף 2020, והבטיחו לאגף הימני-שמרני רוב מוצק בן ששה שופטים (חמישה גברים שרק אחד מהם נחשב לרפובליקאי מתון, ואשה אחת), לעומת שלושה שופטים (היום שלוש נשים) דמוקרטים פרוגרסיבים למדי.

האגף השמרני-ימני במפלגה הרפובליקאית לא שכח ולא סלח. אנשיו דגלו בנקמה שתביא להשלטת דעותיהם בערכאה העליונה של הרשות השופטת. לאחר מסע בן פחות משנות דור, עלה בידיהם להשיג את מבוקשם

ב-2022, כשנשיא ארה"ב הוא ג'ו ביידן, זה שעמד בזמנו בראש ועדת הסנאט שדחתה את מינויו של בורק, הבטיחו חמשת השמרנים הקיצונים את "מורשת בורק" וביטלו את הזכות הגורפת להפלות בארה"ב.

גם למדינת ישראל היה "רגע בורק" שלה. ב-2004, בוצעו מינויים לארבעה מושבים בביהמ"ש העליון. אחת המועמדות, ששרת המשפטים, ציפי לבני רצתה ביקרה, הייתה פרופ' רות גביזון. גביזון הייתה מומחית מוערכת ומכובדת בתחום, והייתה פעילה מרכזית במרחב הציבורי.

אולם הייתה לה "נקודת תורפה" מבחינת נשיא ביהמ"ש העליון דאז, אהרן ברק: גביזון התנגדה לדוקטרינת "הכל שפיט" וסלדה מ"אקטיביזם שיפוטי". לדבריה,

"לשופטים תפקיד חיוני וייחודי בהגנה על זכויות אדם. […] דומה שאין להם כל יתרון יחסי בפיקוח על ההליך הפוליטי […] במצב הקיים בג"ץ פונה לכיוונים שאין לו בהם יתרון יחסי או תפקיד ייחודי. להרחבה זו יש תרומה לעובדה שהמערכת השיפוטית אינה עומדת היטב בתפקידה העיקרי – שפיטה מהירה ויעילה בסכסוכים".

כמובן שגישה זאת היתה לצנינים בעיני ברק. ברוב יהירותו לא היסס למנוע את בחירתה של גביזון. הוא סמך על "הרוב האוטומטי" דאז – שלושת שופטי העליון, כשהוא בראשם, ושני נציגי לשכת עוה"ד שתמכו בהתמדה בעמדת שופטי העליון (בוועדה, בהרכבה הנוכחי, תשעה חברים. מלבד השופטים ועוה"ד, חברים בה שני שרים, שאחד מהם, יו"ר הוועדה, הוא שר המשפטים, ושני חברי-כנסת, בדרך-כלל אחד מן הקואליציה ואחד נציג האופוזיציה).

כך הוא כפה דעתו, וכהרגלו "בקודש" הכניס "תואמת ברק" (עדנה ארבל, חברתה של דורית בייניש, ממשיכת דרכו) בשערי ביהמ"ש העליון.

ב-2022, כשנשיא ארה"ב הוא ג'ו ביידן, זה שעמד בזמנו בראש ועדת הסנאט שדחתה את מינויו של בורק, הבטיחו חמשת השמרנים הקיצונים את "מורשת בורק" וביטלו את הזכות הגורפת להפלות בארה"ב

לימים, ברק "נימק" את נעילת שערי העליון בפני גביזון במילים:

"יש לה אג'נדה, ולכן אני מתנגד למינוי. ואג'נדה זו אינה מתאימה וראויה לבית המשפט העליון" (כאילו שלאהרן ברק מעולם לא היתה "אג'נדה").

מבלי דעת, בכך גזר ברק כרת על מורשתו. שמרנים "אנטי-אקטיביסטים" מחוגים שונים החלו ב"מסע תיקונים" (או נקמה) לחיסול מה שנראה בעיניהם "בית מדרש" הומוגני ברוח ה"אדמו"ר" אהרן ברק.

לשם כך חברו פוליטיקאים מהקואליציה והאופוזיציה בימי כהונתה של ממשלה בראשות אהוד אולמרט, כדי לאשר את הצעתו של  חה"כ גדעון סער (אז, "ליכוד"), כי "הצעת הוועדה על מינוי של שופט לבית המשפט העליון תהיה על דעת שבעה מחברי הוועדה […]".

הוראת-חוק זאת חיסלה את השליטה המובהקת של אנשי המשפט בוועדה לבחירת שופטים, ופתחה את הליך המינויים למו"מ, למשחקי-כוח ולפשרות בין החברים בוועדה. עקב כך, החל תהליך של הטרוגניזציה בהרכב השופטים ושל יצירת שיקוף מדויק יותר של פני החברה הישראלית.

ב-2012 מונה לראשונה מתנחל לשופט בביהמ"ש העליון. נעם סולברג, שבעצם מקום מגוריו מפר את החוק הבינלאומי, אמור להפוך לנשיא ביהמ"ש העליון ב-2028. בהמשך הצליחה איילת שקד להשתמש ביעילות בדרישה לשבעה תומכים במינוי שופט(ת) לעליון.

מבלי דעת, גזר ברק כרת על מורשתו. שמרנים "אנטי-אקטיביסטים" מחוגים שונים החלו ב"מסע תיקונים" (או נקמה) לחיסול מה שנראה בעיניהם "בית מדרש" הומוגני ברוח ה"אדמו"ר" אהרן ברק

בתקופת כהונתה של שקד כשרת המשפטים (2019-2015) התפנו ששה מקומות בביהמ"ש העליון. היא ידעה ליצור מעין ברית עם יו"ר לשכת עוה"ד דאז, אפי נווה, ליצור טריז בין השופטים לבין עוה"ד בוועדה, ולהפעיל לחץ על נשיאת ביהמ"ש מרים נאור, ובדרך זאת להכניס שלושה שופטים שמרנים לעליון. בהמשך, הוסיפה שמרן נוסף בימי כהונתה של אסתר חיות כנשיאת ביהמ"ש העליון.

גם בסבב שנערך בראשית 2022, כאשר גדעון סער היה שר משפטים, מונו שני שמרנים לביהמ"ש העליון. כך, במשך פחות מ-14 שנים השלים הימין השמרני בישראל מהפך בהרכב ביהמ"ש העליון ובגישתו.

למעשה, יש היום בביהמ"ש העליון איזון בין השופטים היהודים הנחשבים ליברלים, לבין מי שנמנים כשמרנים. שבעה שופטים שמיקומם נע בין מרכזיות לבין ליברליות-פרוגרסיביות (אסתר חיות, צבי פוגלמן, יצחק עמית, ענת ברון, דפנה ברק-ארז, עופר גרוסקופף ורות רונן), ששלושה מהם עומדים לפרוש במהלך 2024-2023 (חיות, ברון ופוגלמן); שלושה שופטים דתיים-אורתודוכסים הקשורים לתנועת ההתנחלות (סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר); וארבעה שופטים הנחשבים שמרנים (יוסף אורון, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ ויחיאל כשר). מלבדם, יושב שופט אחד על "הכסא הערבי" (חאלד כבוב, ה"סוכריה" שישראל ה"נאורה" מעניקה במאה ה-21 לבני המיעוטים).

העובדה שליברלים נמצאים על סף פרישה ואנו נמצאים בימיהן של קואליציה וממשלה שמרניות-ימניות, הייתה מאפשרת לימין להטות את "ספינת המשפט"  לכיוון הנוח לו. כך הימין היה יכול לקדם את תוכניותיו וגישתו בדרך אבולוציונית, בנגיסות קטנות ומתמידות, "בלי שנרגיש".

גם בסבב שנערך בראשית 2022, כאשר גדעון סער היה שר משפטים, מונו שני שמרנים לביהמ"ש העליון. כך, במשך פחות מ-14 שנים השלים הימין השמרני בישראל מהפך בהרכב ביהמ"ש העליון ובגישתו

אולם מסתבר שאצה לו הדרך. הוא העדיף את הדרך הרבולוציונית, את "מלחמת הבזק", כדי להשיג שליטה מוחלטת בן-לילה. אולם מסתבר שהוא לקה בקוצר ראות ובחוסר הבנה של יחסי הכוחות האמיתיים ושל נחישותם של העומדים למולו, ובכך עורר נמים מרבצם.

כרגע, בשיטת "כי בתחבולות תעשה לך", ראש-הממשלה מנסה למסמס את המחאה של האנשים, שבמשך עשרות בשנים נושאים, על גב שירותם הצבאי והאזרחי, את המתנחלים ואת החרדים, ועל כפיהם – כל נטל כספי וכלכלי אחר. ומה גמולם על כך? שמות התואר "פריווילגים" ו"אנרכיסטים", ובהמשך הם עלולים למצוא עצמם אל מול "המשמר הלאומי" של נוער הגבעות.

ישאלו עצמם הקוראים מיהו סוג ב' האמיתי?

גוש הימין וראש הממשלה הנוכחי בראשו, גזר את גורלו לדיראון עולם. האם בדרך לשם נרשה לו לגרור את כולנו מעברי פי פחת אל מעמקי התהום?

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

לאחרונה עשה הנשיא הרצוג (יצחק) מעשה. הוא לא רק נאם נאום, חשוב ככל שיהיה, אלא עשה מעשה של ממש. הוא הניח לפתחה של מדינת ישראל, קואליציה ואופוזיציה, תומכים ומתנגדים, מתווה לבלימת המשבר המשטרי-חברתי אולי הקשה ביותר בתולדותיה הקצרים של המדינה. משבר שכל כולו הוא תוצאה של ההפיכה המשטרית בהובלת החמישייה הפותחת בנימין נתניהו, אריה דרעי, משה גפני, יריב לוין ושמחה רוטמן. הסכמתו המאולצת של נתניהו, בנאומו בכנסת, להשהות את החקיקה ולהיכנס למשא ומתן עם האופוזיציה, מחזירים את הכדור לידיו של הנשיא.

לאחרונה עשה הנשיא הרצוג מעשה. הוא הניח לפתחה של מדינת ישראל, קואליציה ואופוזיציה, תומכים ומתנגדים, מתווה לבלימת המשבר המשטרי-חברתי אולי הקשה בתולדותיה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מה מעמדו של נשיא המדינה? האם הוא יכול לכפות דבר על הצדדים? האם בכלל ראוי שיכניס את ראשו בתוך המחלוקת הקשה שמפלגת את העם?

אמת, סמכות הנשיא לעשות מעשה ולהוביל מהלכים אינה נמצאת בספר החוקים של מדינת ישראל, אך אין זה אומר שאסור לו לפעול.

פרופ' עופר קניג וד"ר דנה בלאנדר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, פרסמו לאחרונה מאמר ובו הם אומרים כי לנשיא המדינה אין מנדט להגן על הדמוקרטיה "וחוק יסוד: הנשיא מקנה לו בעיקר סמכויות סמליות ורק קומץ סמכויות ביצועיות."

אמנם נכון שבחוק מוזכרות רק קומץ של סמכויות ביצועיות, אך החוק אינו אוסר עליו לפעול. בעיקר לא במצב של משבר חברתי וחוקתי חסר תקדים, כשהוא מזהה כי הדמוקרטיה הישראלית בסכנה והמצב החברתי הוא כה נפיץ עד כי אנחנו עומדים על סיפה של מלחמת אזרחים. כבר היו נשיאים בישראל שנקטו עמדה ועשו מעשים, גם אם לא היו כתובים במפורש בספר החוקים – כולל הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי – אך לענייננו כדאי לשים לב דווקא לנשיא החמישי, יצחק נבון.

לנשיא יצחק הרצוג יש כמה קווים מקבילים לנשיא החמישי, יצחק נבון. שניהם נבחרו בתקופה בה מפלגתם, מפלגת העבודה, הייתה באופוזיציה ואילו בשלטון הייתה הליכוד: נבון נבחר לנשיא ב-1978, כאשר בראש הממשלה עמד מנחם בגין; יצחק הרצוג נבחר לתפקיד ב-2021, כאשר בראש הממשלה עמד בנימין נתניהו.

אמנם נכון שבחוק מוזכרות רק קומץ סמכויות ביצועיות, אך החוק אינו אוסר עליו לפעול. בעיקר לא במצב של משבר חברתי וחוקתי חסר תקדים, כשהוא מזהה כי הדמוקרטיה הישראלית בסכנה

במהלך כהונתו של הנשיא יצחק נבון נקלעה ישראל למשבר סברה ושתילה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ובמהלך כהונתו של הנשיא יצחק הרצוג, נקלעה ישראל למשבר חברתי משטרי החמור ביותר בתולדותיה.

שני המשברים עוררו גלים של מחאה חברתית רחבת היקף, כזו שהוציאה ומוציאה מאות אלפים להפגנות המוניות ברחבי המדינה. ועדת כהן, שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי לחקור את אירועי סברה ושתילה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, הייתה אמנם תוצאה של הפגנות הענק, אך לא פחות מכך השפיעה התערבותו של הנשיא יצחק נבון שאיים בהתפטרות.

טעה הנשיא הראשון הפרופ' חיים וייצמן, כשאמר כי הוא נושא ממחטה בכיסו משום שזהו המקום היחיד אליו מרשים לו לתחוב את אפו. הנשיא הוא ראש המדינה ואינו זקוק לרשות מאיש, בוודאי לא מן הממשלה.

הנשיא יצחק הרצוג מזכיר במזגו את הנשיאים הראשונים, טוב מזג ונוח לבריות. ואכן, בסקרים החודשיים שעורך המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, הוא זוכה מן הציבור למידת אמון גבוהה יותר מאשר הממשלה או הכנסת. נראה גם שהצדדים השונים רוחשים להרצוג אמון וכבר הודיעו כי הם מוכנים לקיים דיונים בבית הנשיא, כל זמן שהחקיקה אינה מקודמת.

כוחו של הנשיא רב מזה הרשמי, רב מזה הכתוב בספר החוקים. הוא נובע מהאמון שהציבור רוחש לו וכשהוא מזהה סכנה למדינה, ועוד סכנה ברורה ומיידית, הוא אינו זקוק למנדט, הוא חייב לפעול, כפי שעשה הנשיא נבון.

יצחק הרצוג, כאמור, אכן פתח במהלך, אבל חלילה לו מלעצור. אם הוא רוצה להזכר כמי שהציל את הדמוקרטיה הישראלית ולא כמי שהניח לה להתדרדר וליפול, עליו להמשיך ולהפעיל את כל הכלים שברשותו וביתר שאת.

עליו להבין שהשעה היא שעת חרום ומחייבת התנהגות של שעת חרום. אם עוד הייתה נדרשת הוכחה, הרי שזו באה עם נאום רחבעם בן שלמה של נתניהו, בו הבהיר כי הוא מתעקש להמשיך ולדהור אל עבר פי התהום. הדברים מקבלים משנה תוקף עם פיטוריו של שר הביטחון, רק משום שהעז להתריע על הסכנות שמעוררים מעשי החקיקה הנמהרים של הממשלה והקואליציה בראשות נתניהו. גם הסכמתו בחצי לב של נתניהו להשהות את החקיקה אינה מביאה אותנו לחוף מבטחים, מה גם שיום למחרת ההסכמה הניחה הקואליציה על שולחן הכנסת את הצעת החוק בעניין הוועדה למינוי שופטים.

עליו להבין שהשעה היא שעת חרום ומחייבת התנהגות של שעת חרום. אם עוד הייתה נדרשת הוכחה, הרי שזו באה עם נאום רחבעם בן שלמה של נתניהו, בו הבהיר כי הוא מתעקש להמשיך ולדהור אל עבר פי התהום

על הנשיא הרצוג להבהיר לממשלה כי יעשה כל מה שנדרש כדי למנוע את הרס הדמוקרטיה הישראלית, ואם יהיה צורך בכך יתייצב בראש המוחים ואף מעבר לכך, כפי שפעל הנשיא החמישי. לו יהי הרצוג נבון.

ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא בעל ניסיון ארוך שנים במגזר הציבורי; בין שאר התפקידים אותם מילא: עוזר לח"כ שמעון פרס, יועץ מדיני לשר וח"כ לשעבר ד"ר יוסי ביילין ויועץ בכיר לשר הדתות.