בית משפט פדרלי לערעורים קבע השבוע כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית כאשר חסם עוקבים בחשבון הטוויטר שלו. פסיקה המטלטלת עכשיו את המערכת הפוליטית האמריקאית וצפויה להשפיע גם כאן בישראל.

לא עברו כמה ימים והוגשו תביעות דומות נגד תמונת הראי של טראמפ, חברת הקונגרס הדמוקרטית הצעירה, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, בטענות דומות על חסימת עוקבים בטוויטר. תביעות אלה, כמקובל בבתי משפט גם בארה"ב, לוקחות זמן רב עד שהן מתבררות. והבחירות מתקרבות.

בעידן הרשתות החברתיות, כאשר השיח הפוליטי הציבורי והממשלי מתרחש במידה רבה, ואולי בעיקר, ברשתות החברתיות, עולה השאלה על כללי השיח, ועל הנורמות החלות על הציוצים והפוסטים.

כל האנרגיה שהושקעה בעבר בשאלות על אתיקה עיתונאית, איזון, אובייקטיביות, ניטרליות, מקצועיות, ודיווח אמת באמצעי התקשורת הציבורים והפרטיים, עוברת ותעבור יותר ויותר לדיון על הרשתות. כבר עכשיו עולות שאלות רבות הקשורות לנורמות ולאתיקה המחייבים את מוסדות הציבור, ואת אנשי הציבור, הפעילים ברשתות, ומגיעים לציבור דרך הציוצים, והסרטונים בפייסבוק.

ברור היום לכולם כי הדיון המתנהל בטוויטר ובשאר הרשתות צפוי להשפיע השפעה דרמטית על השיח הציבורי ועל מעמדם כוחם והשפעתם של מועמדים, וכך גם על תוצאות הבחירות.

הפסיקה של בית המשפט הפדרלי בנוגע לטוויטר של טראמפ, רק מתחילה לגרד את השאלות הקשות שעולות. בית המשפט קובע כי החשבון בו מצייץ הנשיא הוא לא חשבון פרטי, וזאת בעיקר בגלל אופן השימוש שטראמפ עושה בו. הנשיא מעלה בחשבון הזה הודעות רשמיות רבות ומשתמש בו ככלי עבודה לפרסום מדיניות, עמדות, ושימוש בסמכותו כנשיא.

בגלל האופי הזה של השימוש, מתחמק בית המשפט מלגעת באופן מלא בשאלה הקשה הנוגעת לחובות איש ציבור המנהל חשבון "פרטי" ברשת החברתית. החשבון של טראמפ, כך נקבע, הוא למעשה חשבון של הבית הלבן, של מוסד הנשיאות, וככזה ברור שחלים עליו כללים מחמירים של שוויון, נגישות, וזכות הציבור לדעת.

כך למשל, לגבי אוקסיו קורטז, תעלה השאלה באופן חריף יותר. לגביה, מסתבר יש שני חשבונות, אחד פורמלי מטעם בית הנבחרים, בו היא ממעטת לפרסם, והשני, כאילו פרטי, בו היא פעילה ושם מתרכזים רוב עוקביה. לקורטז, כדאי להזכיר, אין תפקיד ציבורי מעבר לחברות בבית הנבחרים, וזה לא דומה לנשיא.

בית המשפט לא התחיל לגעת בשאלה האם מה שחל על נשיא, ועל בעל תפקיד בממשל, חל גם על חברת בית נבחרים מהאופוזיציה, האם הכללים חלים על כל חשבון פרטי, או שהדבר תלוי במאפייני השימוש, האם יש קשר בין מספרי העוקבים לבין האתיקה המתחייבת בהפעלת החשבון.

גם בישראל, השימוש של נבחרי ציבור, עובדי ציבור, שרים, פוליטיקאים, מועמדים חדשים וגם עיתונאים בכירים מתחיל להעלות שאלות דומות וקשות. מהם גבולות השיח הלגיטימי ברשתות, מה ההבדל בין מה שמותר לומר שם למה שנאמר בתקשורת הממוסדת, והאם יש בכלל עוד הבדל כזה?

כאשר מספרי העוקבים של אנשים בודדים, מנהיגים וגם עיתונאים, עולים על התפוצה של חלק מאמצעי התקשורת עולה בפירוש הדרישה להחיל גם עליהם נורמות בסיסיות של הגינות, מקצועיות, קשר לאמת, וקיומה של זירה פתוחה.

השאלה הראשונה היא אולי האם אפשר לחסום, את מי מותר לחסום, ובאיזה הליך צריך לנקוט, אבל זוהי רק תחילתה של דרך ארוכה הרבה יותר, שעניינה תיאום ציפיות ועמידה בערכים היסודיים של השיטה המשפטית והממשלית שלנו, גם בשיח המתנהל ברשתות החברתיות.

כמובן שלכל זה יש חשיבות מיוחדת בתקופת בחירות. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מלצר כבר התייחס לנושא, ומצא את עצמו בליבה של שערוריה על הגדרת, זהותם, מעמדם, ותיפקודם של "הבוטים".

התחלה טובה יכולה להיות דרישה וציפייה שלפחות מוסדות השלטון שלנו, הפעילים גם הם ברשתות, ועובדי הציבור הבכירים שלנו, החייבים לכולנו בחובת האמון, יפרסמו באופן גלוי, מראש ובאופן ברור, את מדיניות המדיה החברתית שלהם. מה הם מפרסמים בבמה הספציפית, מי קהל היעד שלהם, מה האחריות שלהם לתכנים שהם מפרסמים או מפיצים מחדש, למה הם עושים לייק, ומה המדיניות שלהם לגבי חסימה של עוקבים או מגיבים החורגים מהשורה לדעתם.

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, חלים כמובן גם בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות, אבל האמירה הזאת היא רק תחילתו של דיון על גבולות חופש הביטוי ומדיניות הולמת בניהול השיח הזה, גם כאשר חלקו מופנה לפתיחת פקקים של בקבוקים.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

בית הדין לעבודה עצר בשבוע שעבר (שני, 2.9.2024) את השביתה הכללית שההסתדרות פתחה בה בגלל החטופים בשבי חמאס. ואולם, זה לא סוף פסוק. בכוחה של ההסתדרות לדרוש מהממשלה לנהל עמה מו"מ קיבוצי בהשלכות המלחמה על העובדים, כפי שהיא עשתה בעבר, ובכוחה גם להשבית את המשק אם דרישותיה לא יענו.

שביתה על מדיניות הממשלה בנוגע לשחרור החטופים אינה קשורה לתנאי עבודה. היא שביתה פוליטית ואסורה ולכן בית הדין לעבודה עצר אותה. ארגוני עובדים לא יכולים לשבות נגד החלטות ממשלה או מדיניות של הממשלה, אלא אם מדובר בהחלטות שיש להן זיקה לתנאי עבודה של העובדים ואז השביתה הופכת להיות "מעין פוליטית" וככזו היא מותרת.

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.

דבריו של הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי חמאס, כפי שהוטחו בפניו של הנאשם "ורעייתי", מייצגים באופן מזוקק את תחושות הרוב בחברה האבלה שלנו.

האיש שפיצל את מטה החטופים בין מי לצרי ומי לתומכי, מי נגדי ומי בעדי, האיש שנמנע במופגן מלבקר משפחות שכולות, שבוחר בפינצטה עם מי לתאם ביקור מתוקשר, שוב הבין שגם במקרה של משפחת דנינו, שהוא חי בקונספציה מוטעית. לא כל הדתיים, לא כל הימנים, מוכנים לקבל את הספינים שלו.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.