בין הדין בהאג הרשיע אתמול את מפקד הכוחות הסרביים ראטקו מלאדיץ', המכונה "הקצב מבוסניה", ברצח עם וגזר עליו מאסר עולם. מלאדיץ' הורשע בגין פשעיו במלחמת בוסניה בין 1992-1995.

הוא אחראי לרצח אלפי בני אדם, ובין היתר פיקד על טבח סרברניצה ב-1995, שהיה החמור באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, ובו נטבחו 8,000 בני אדם שנקברו בקברי אחים. השופט אלפונס אורי קבע כי "הפשעים שביצע מלאדיץ' הם מהמתועבים ביותר שידעה האנושות", והרשיע אותו בעשרה סעיפים שונים של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. 

כעת כשמלאדיץ' הורשע, אילו צעדים יינקטו לגבי עוזריו?

ביומנו האישי של מלאדיץ', ששימש נגדו במשפט, הוא כתב: "מישראל - הם הציעו מאבק משותף באיסלאם הקיצוני - הציעו לאמן את אנשינו על חשבונם. הציעו גם 500 רובי צלפים, אמרו שהם הגיעו לביחאץ'". ביחאץ' הוא אחד המקומות בהם מלאדיץ' ביצע טיהור אתני של בוסנים מוסלמים.

מועצת הביטחון של האו"ם הטילה אמברגו על מכירת הנשק בספטמבר 1991, אך שנה מאוחר יותר עובדת בכירה לשעבר במשרד הביטחון הסרבי פירסמה בספרה מידע אודות עסקת הנשק בין ישראל לסרביה (שנחתמה כחודש לאחר הטלת האמברגו): "אחת העסקאות הגדולות ביותר נעשתה באוקטובר 1991, מסיבות מובנות העסקה עם היהודים לא הייתה פומבית בזמנו".

פרסומים מהשנים האחרונות מגלים כי ב-1992 הגיעה לבלגרד משלחת של משרד הביטחון הישראלי, שחתמה על הסכם לאספקת פגזים. ישראלי שהתנדב בארגון הומניטרי בבוסניה, העיד כי ב-1994 ביקש ממנו קצין של האו"ם להסתכל על שרידי פגז בקוטר 120 מילימטר שהתפוצץ במסלול הטיסה בשדה התעופה בסרייבו ועליו כיתוב בעברית. הוא אף העיד שראה בבוסניה סרבים מסתובבים עם רובי עוזי מתוצרת ישראל. שנה מאוחר יותר העיתונאי חנן עזרן דיווח בחדשות הערוץ הראשון כי סוחרי נשק פרטיים מישראל, בשיתוף עם סוחרים צרפתיים, סגרו עסקה לאספקה של טילי לאו לסרביה.

בדו"ח לחקירת הטבח בסרברניצה שהוכן לבקשת ממשלת הולנד, נכתב כך: "בלגרד החשיבה את ישראל, רוסיה, ויוון כחברותיה הטובות. בסתיו 1991 סרביה סגרה עסקת נשק סודית עם ישראל. ב-1995 דווח כי סוחרי נשק ישראלי סיפקו נשק ל-VRS (צבא רפובליקת סרפסקה, כוחות סרבים בתוך בוסניה, ג.ב.). אספקת נשק זאת הייתה חייבת להיות בידיעת ממשלת ישראל". ייצוא הנשק הישראלי, גם על ידי סוחרים פרטיים, באם חוקי, נעשה באישור משרד הביטחון הישראלי.

באותן שנים ממשלת ישראל אמנם הביעה צער על האירועים באופן פומבי, אך הקפידה לא לגנות ולא להפנות אצבע מאשימה. בקיץ 1991, כאשר מעשי הטבח היו ידועים, הכריזה ישראל על כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים עם סרביה. בחודש יולי 1994 ביקר יו"ר ועדת חוץ וביטחון בכנסת דאז, ח"כ אורי אור, בבלגרד ואמר כי "יש לנו זיכרון טוב. אנחנו יודעים מה זה לחיות תחת חרמות. כל החלטה של האו"ם נגדנו התקבלה ברוב של שני-שליש". באותה שנה זימן סגן נשיא ארצות הברית דאז אל גור את השגריר הישראלי בוושינגטון והזהיר אותו לבל תמשיך ישראל בשיתוף פעולה זה.

בית המשפט העליון מטייח פשעים נגד האנושות

אלו שצויינו לעיל הן עדויות צד שלישי לתמיכה הישראלית ברצח העם. בנובמבר 2016 דחה בית המשפט העליון עתירה של עו"ד איתי מק ופרופ' יאיר אורון, לחשיפת המסמכים הרשמיים של משרד הביטחון, שאמורים לאשר תמיכה זו.

לאחר דיון במעמד צד אחד, זה של המדינה, החליטו השופטים דנצינגר, מזוז ופוגלמן כי חשיפת הייצוא הביטחוני הישראלי לסרביה, בזמן רצח העם, תזיק ליחסי החוץ של ישראל ולביטחונה. אינטרס זה גובר לטענתם על זכות הציבור הישראלי לדעת כי הפך ללא ידיעתו שותף ברצח העם.

מה שהתחיל בשותפות ברציחות העמים באמריקה הלטינית בשנות ה-70; המשיך בחימוש האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות ה-80; רציחות העמים בבוסניה ורואנדה בשנות ה-90, נמשך היום בבורמה ודרום סודן בזכות אותה הסתרה. 

מהפסיקה נגד מלאדיץ' כיום ברור כי סוחרי נשק ישראלים באישור משרד הביטחון, וייתכן גם קציני צה"ל שעסקו באימונים, היו שותפים בצורה כזו או אחרת בביצוע רצח עם. הבחירה של בית המשפט העליון להגן על אנשים אשמים בפשע בסדר גודל כזה, גם אם בשם יחסי החוץ הישראלים, היא חמורה בכל מדינה. על אחת כמה וכמה במדינה שקמה על חורבות רצח עמה שלה ולקחה על עצמה סמכות לשפוט את מבצעיו.