"בריוניזם מחאתי" בחסות המשטרה

בסרטו של סטנלי קובריק, "התפוז המכני" (1971), אלכס הוא מנהיג כנופיית צעירים שמבלה את לילותיה במסעות אלימות אקראיים. יחד עם חבריו הוא מכה עוברי אורח, פורץ לבתים ומתעלל בקורבנותיו. האלימות הזו לא נובעת מאינטרס חומרי, מאידיאולוגיה או ממאבק חברתי; היא מעשה אסתטי כמעט. היא לא אמצעי כי אם תכלית כשלעצמה. הקורבנות נבחרים באקראי: לפעמים זקן חסר בית, לפעמים חובבת אמנות אמידה.

אחרי אחד ממעשי הפשע אלכס נתפס ונשלח לכלא. שם מציעה הממשלה לאסירים מסוימים להשתתף בניסוי חדש ש"ירפא" אותם מאלימות: טיפול פסיכולוגי־פיזיולוגי באמצעות הקרנת סרטי זוועה, הגורם לצופה לחוש בחילה בלתי נשלטת כלפי כל דחף אלים. אלכס מסכים להשתתף כדי לזכות בשחרור מוקדם, והטיפול אכן הופך אותו לאדם שאינו מסוגל עוד להפעיל אלימות – גם כאשר הוא מותקף.

וכך, כאשר אלכס מסתובב אחרי שחרורו ברחוב חסר ישע, הוא נתקל בשניים מחבריו לשעבר מהכנופייה – שבינתיים הפכו לשוטרים; מין בריונים בחסות המדינה המצוידים באלות משטרתיות ובמדים רשמיים, מוגנים על ידי מעטפת החוק. הם מזהים את אלכס מיד, אך במקום לעזור לו, מנצלים את חולשתו החדשה: מכים אותו באכזריות ומשליכים אותו בצד הדרך, בלי לזכור לו שום חסד נעורים. למה? בפשטות, כי הם יכולים.

המעבר מקובריק אל הפוליטיקה הישראלית פחות חד מכפי שאנחנו אולי מדמיינים. בסרט, האלימות של השוטרים אמנם אקראית, חסרת הקשר פוליטי ואינה משרתת רעיון, אולם לבישת המדים מרמזת על הנגישות לאלימות "חוקית" שממנה נהנים שוטרים. למעשה, בניגוד לאלימות פרטית, אלימות של שוטרים תמיד נשענת על המונופול על הכוח של המדינה. לכן, כאשר שוטרים מפעילים אותה, או אפילו נמנעים מלבלום אותה כשאחרים עושים זאת, יש לכך משמעות פוליטית רחבה בהרבה ממעשה בריונות רגיל.

בישראל של השנים האחרונות מופיעה יותר ויותר אלימות שאינה אקראית, אלא מכוונת כלפי מטרות מוגדרות: יריבים פוליטיים, עיתונאים ודמויות ציבוריות. זוהי אלימות המבקשת להשיג אפקט פוליטי – הפחדה, הרתעה והשפלה פומבית של היריב. מה עלול לקרות כאשר בחסות הפוליטיזציה המסלימה של המשטרה, הבריונות המחאתית הזאת לא תיעצר, או, יתרה מכך, תקבל חסות ועידוד מצד לובשי המדים, כמו ב"תפוז המכני"? כאשר הגבול בין הבריון שברחוב לבין השוטר שאמון על החוק מטושטש במכוון, האלימות חדלה להיות תקלה במערכת והופכת לשיטה עצמה – הבאג נהיה לפיצ'ר. אלמלא יחול שינוי בטווח הנראה לעין, ישראל תמשיך לצעוד בכיוון הזה, כאשר כהשראה משמש לה מודל מובהק העומד לנגד עיניה: האלימות הממוסדת בגדה המערבית.

אלימות מחאתית כבושה ומטורגטת

על מנת להסביר את תופעת מרדכי דוד, רמי בן יהודה ורועי סטאר – תופעה התופסת תאוצה בחודשים האחרונים, כאשר היקף התקיפות וחומרתן מתגברים, וקמים להם עוד ועוד חקיינים – נדרש מונח שיאגד את מרכיביה. אפשר להשתמש במושגים כמו מחאה חברתית, אלימות פוליטית, חופש ביטוי, עקרונות הפשיזם או פוליטיקה פופוליסטית. אבל דומה שנכון יותר לקבץ אותם יחדיו לכדי תופעה אחת כוללת, שאכנה מעתה "בריוניזם מחאתי": הפעלת אלימות, בעיקר כבושה ומטורגטת, שננקטת כמחאה מתוך אידיאולוגיה מכוונת.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הסוציולוגית תמר הרמן הגדירה מחאה חברתית על פי שלושה פרמטרים: ראשית, המחאה קוראת לקידום שינוי או למניעתו בתחום הציבורי; שנית, המחאה מופנית במישרין או בעקיפין כלפי רשויות השלטון; ושלישית, המחאה היא פומבית ונשענת על עקרונות חופש הביטוי. אך בעוד המחאה החברתית היא לרוב מופע של ההמונים – הפגנות רבות משתתפים, התכנסויות, עצרות והתארגנויות – הבריוניזם המחאתי הוא מופע אלים של יחיד או של בודדים. בנוסף, הוא לא מופנה רק כלפי נציגי השלטון אלא גם, ואולי בעיקר, כלפי אזרחים פרטיים.

היבט אחר של הבריוניזם המחאתי הוא הפעלה של אלימות כבושה. הפילוסופים הפוליטיים אריאלה אזולאי ועדי אופיר אפיינו אלימות כבושה כאלימות שמשתמשת במחוות של איום ושל הרתעה במקום במגע ישיר עם הגוף, כלומר מציגה נוכחות סמויה או גלויה של הכוח המאיים. כאלה הם למשל הסתה לאלימות, עידוד ותמיכה פומבית באלימות וגם השתתפות פעילה בהפגנה שיש בה מופעים המוניים של אלימות. גם אלימות מרחבית, כמו הגבלת תנועה במרחב הציבורי וחסימת כבישים (ובכלל זה תופעת "החסימה" הנפוצה לאחרונה, כלומר פגיעה בחופש תנועה של אדם ספציפי), היא אלימות כבושה.

אלימות מחאתית אזרחית עשויה להיות מופעלת בידי "זאבים בודדים", באופן אינדיבידואלי, או להתארגן כאלימות קולקטיבית שמופעלת על ידי קבוצה רחבה, ולרוב מסמלת מאבק חברתי גדול יותר. אבל לא זהות מפעיל האלימות רלוונטית לעניין זה אלא זהות קורבנותיה. בעוד הפגנות ההמונים (כמו הפגנות בלפור ב־2020-2021 וקפלן ב־2023, אבל גם הפגנות הימין, למשל בגשר המיתרים בירושלים כחלק ממחאת אהוביה סנדק, הפגנות חרדים, הפגנות יוצאי אתיופיה ב־2015 וב־2019 ומקרים רבים נוספים) מונְעות חופש תנועה של ציבור רחב – הבריוניזם המחאתי מתמקד באינדיבידואל ומונע ממנו תנועה באופן אישי וממוקד. אין זה עניין של מה בכך. החסימה הנקודתית היא בהכרח אלימה ומאיימת יותר: היא מבקשת לתקוף את קורבן האלימות באופן אישי. היא פונה אליו בשמו הפרטי, משתמשת בכתובת המגורים שלו ולעתים אף מכוונת למשפחתו כיעד אפשרי לתקיפה. זהו המובן שבו היא גם אלימות מטורגטת. היא מופנית כלפי אדם פרטי הנבחר בקפידה כיעד לתקיפה – יהא זה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, חבר כנסת, עיתונאי או מגישה בטלוויזיה – ומפנה אליו את חיציה.

אלימות כחלק ממחאה היא עבירה על החוק, אך ההבדל בין אלימות מחאתית מרחבית (המשפיעה על ציבור רחב) לאלימות מחאתית מטורגטת (המופנית כלפי האינדיבידואל) הוא "כמו ההבדל בין מרד מסים לבין שוד מזוין", כפי שאמר לי אקטיביסט ותיק. בשני המקרים הפרט גוזל כסף כאקט של מחאה, אבל במקרה הראשון הוא נוטל אותו מהמדינה שמחזיקה בכלים אפקטיביים כדי להתמודד עם הפגיעה, ועל כן היא לגיטימית יותר, ואילו במקרה השני הפגיעה היא אישית וישירה, ועל כן לגיטימית פחות. מהמאפיינים הללו של הבריוניזם המחאתי עולה שאיננו רק אוסף מקרי של פרקטיקות אלימות אלא היגיון פעולה שלם, החותר בפועל תחת עצם האפשרות של מרחב ציבורי משותף.

שורשיו הרעיוניים של הבריוניזם המחאתי

כשיטת פעולה אידיאולוגית, יש לבריוניזם המחאתי שורשים רעיוניים ענפים שראוי להרחיב גם בהם. מקדמים אותה, לרוב, אלמנטים גזעניים בואכה פשיסטיים, בהיותם, בטיפולוגיה של הסופר וההוגה האיטלקי אומברטו אקו, מי שתופסים אי־הסכמה כבגידה, מפגינים בוז ושנאה כלפי חלשים ואחרים, מאדירים שימוש בכוח, ומתנערים מהעמקה לטובת הסברים שטחיים, מהירים וכוללניים.

הבסיס האידיאולוגי הזה "מתלבש" בעת האחרונה על תרבות מנהיגותית פופוליסטית, שגם היא שואלת מאפיינים פשיסטיים – בין השאר, השלטון טוען לייצג את "רצון העם" ומשתיק קולות שאינם תואמים את קו הממשלה. על פי התיאורטיקן דני פילק, ניתן להבין פופוליזם כסגנון מנהיגותי ופוליטי הבנוי על מנהיג כריזמטי שמסוגל לבסס קשר בלתי־אמצעי עם תומכיו ("העם"). הקשר בין המנהיג להמונים עוקף מוסדות מפלגתיים יציבים או מתעלם מהם, ובנוי על נאומי כיכרות, שימוש בטלוויזיה ובעת האחרונה בעיקר על הרשתות החברתיות. למנהיגות הפופוליסטית יש סגנון "עממי" המתבסס על שפה קליטה ומסרים פשטניים תוך הדגשת קיומו של משבר או איום קיומי על "העם". אולם, מטרתו של המנהיג הפופוליסטי היא קודם כל שמירה על השלטון; מכאן נגזרות החלטותיו, אשר במרבית המקרים לא מציבות את טובת המדינה בראש סדר העדיפויות.

תומכי מנהיגים פופוליסטים אינם רק אובייקטים חסרי תודעה אוטונומית, והפופוליזם אינו פועל רק מלמעלה למטה (Top-down). בניגוד לתפיסות ביקורתיות, ליברליות ואפילו שמרניות מתונות – עבור הבריוניזם המחאתי, הפופוליזם אינו מעשה של רמאות שבו המנהיג הכריזמטי וחסר המעצורים מצליח להוליך שולל את תומכיו. לא; זהו סגנון מנהיגות שבו התוכן מוכתב על ידי המנהיג – לעתים באמצעות שופריו, לרוב בצורה שנויה במחלוקת, פרובוקטיבית או קיצונית – והמסר מאומץ על ידי הפעילים בשטח לא למרות, אלא בגלל שהוא חריף. לעתים קרובות, קיימת מערכת יחסים דו‏־כיוונית מיוחדת בין המנהיג הפופוליסטי לבין הבריוניזם המחאתי – המנהיג מסמן מטרה והפעילים בשטח מבינים, גם ללא אומר, כלפי מי יש להפנות את החיצים. ומן הצד השני, הפעולות האלימות לא נענות בגינוי פומבי חותך. ההנהגה מתעלמת מהן, או במקרה הטוב מגנה אותן גינוי רפה, מן השפה ולחוץ.

פני היאנוס של המשטרה

אם הבריוניזם המחאתי הוא צורת פעולה, המשטרה היא המנגנון שמאפשר לו להפוך לשיטה. וזו הנקודה הקריטית שבה ישראל נמצאת כרגע. באופן כללי, למשטרה תפקיד מרכזי בעיצובה של צורת האזרחות ושל ההיררכיות שבתוכה, ובהקשר הזה יש להבין את האופנים שבהם היא פעלה ופועלת. "המשטרה אינה מונעת פשיעה", כותב חוקר המשטרה דיוויד ביילי, "זהו אחד הסודות השמורים של החיים המודרניים. המשטרה יודעת זאת, המומחים יודעים זאת, רק הציבור אינו יודע זאת". רוצה לומר, בניגוד לדימוי הציבורי, רוב זמנה של המשטרה אינו מוקדש למלחמה בפשיעה (הלא־פוליטית לכאורה), אלא לשמירה על הסדר הציבורי, המשרת את המבנה ההיררכי של החברה, שמבוסס על היסטוריה, פוליטיקה, דת ועוד. סדר זה נגזר מיחסי כוח ומאינטרסים שונים, והללו מסווים תדיר על ידי ארשת נייטרלית ומקצועית, ובסיוע הגדרות של ביטחון המאשררות את הסדר הקיים על ידי הצגתו כטבעי. לכן השילוב הנוכחי בישראל בין בריוניזם מחאתי לפוליטיזציה של המשטרה טומן בחובו סכנות כבדות כל כך.

הקשר בין הבריוניזם המחאתי לפוליטיזציה הנוכחית של המשטרה הדדי וסבוך. ראשית, ספק אם הבריוניזם המחאתי היה צומח לממדים שאליהם צמח, וכנראה עוד יצמח, אילולא ההסכמה בשתיקה (ולעתים אף יותר מזה) של המשטרה. נראה כי רבות מפעולות הבריונות מתאפשרות הודות לעובדה שמפעיל האלימות מניח שהחוק לא ייאכף עליו – וכך אכן קורה פעם אחר פעם. באופן רחב יותר, נראה כי בישראל כיום, היעדר האחריותיות של המשטרה אינו מקרי, אלא הוא ביטוי למדיניות המבקשת לצמצם את הפיקוח על המשטרה, ובה בעת להכפיף אותה לאינטרסים פוליטיים. בדומה לטענתו של ביילי, גם משטרת ישראל היתה מאז ומעולם משטרה פוליטית – ככל שמדובר בשימור הסדר החברתי, בטיפול במי שמאיים עליו ובסדרי עדיפויות של משאבים ושל תשומת לב. אך מאז שנכנס איתמר בן גביר למשרד לביטחון פנים, הפכה הפוליטיזציה של המשטרה מתופעת לוואי לשיטת עבודה.

במחקר שערך עבור מכון מולד, טוען נבו שפיגל כי למרות המחלוקות והמתחים שהתגלעו ביניהם לאורך השנים, ההבנות בין השר הממונה לבין צמרת המשטרה נהנו רוב הזמן מיציבוּת. הן נשענו בראש ובראשונה על נכונותה של המערכת הפוליטית שלא לשבור את הכללים הבלתי־כתובים – השר לא התערב במינויים בדרג ביניים (למרות שהחוק התיר לו למנות קצינים מדרגת סגן ניצב ומעלה), במדיניות הפעלת הכוח ובמדיניות חקירות, ובכך הצטמצמו ההתנגשויות בין השרים למפכ"לים לשיעור קטן יחסית. כל זה השתנה עם עליית הפוליטיקה הפופוליסטית במהלך העשור האחרון. היא שחקה בהדרגה את מעמדן של הנורמות הדמוקרטיות במערכת הפוליטית בכלל ובמשטרה בפרט.

עם כניסתו לתפקיד בתחילת 2023, בן גביר העביר בכנסת את תיקון פקודת המשטרה, שהרחיב באופן דרמטי את סמכויותיו המיניסטריאליות ולמעשה העתיק את מבנה השליטה של שר הביטחון בצה"ל ליחסים שבין השר לביטחון לאומי לבין משטרת ישראל. שני התחומים העיקריים שבהם מעורבותו הגדֶלה של השר הממונה על המשטרה באה לידי ביטוי הם בסמכותו החדשה על פי החוק לקבוע את התקינה עבור המשטרה (כמה שוטרים ישרתו בה, באילו דרגות ובאילו תפקידים), ושליטתו בפועל במינויי הקצינים הבכירים ובדרגי ביניים.

החלפת שם המשרד מ"ביטחון פנים" ל"ביטחון לאומי" מסמלת במידה רבה את השינוי, אבל הוא הרבה יותר מסימבולי. השר החדש גם יזם את הקמת ה"משמר לאומי" שנתון תחת סמכות המשרד ובכך רמז למעשה לכל מי שאינו חלק מהלאום היהודי בישראל שהגישה החדשה במשטרה מדירה אותם, ופעל לשנות את חוק תיקון פקודת המשטרה כדי שיאפשר לשר מעורבות גדולה יותר בעבודת המשטרה, כולל במדיניות החקירות (תיקון אותו פסל לבסוף בג"ץ, בעקבות עתירות שהוגשו נגדו).

העתירות נגד החוק טענו כי יאפשר לשר להפעיל את המשטרה לצרכים פוליטיים ולפגיעה בזכויות אדם. בפסק הדין שעסק בתיקון מס' 37 לפקודת המשטרה, הבהירו השופטים כי כאשר השר קובע מדיניות כללית, חלים על כך מכלול כללֵי המשפט המינהלי. בין היתר – אסור שהחלטתו תתקבל משיקולים זרים; הוא נדרש להתבסס על תשתית עובדתית הולמת ומוצקה; חלה עליו חובה לפרסם את מדיניותו; והחלטתו נדרשת להיות סבירה, ואסור שתפגע פגיעה בלתי־מידתית בזכויות יסוד. ביחס לשני תחומים רגישים במיוחד – הפגנות וחקירות – חלים כללים נוספים, ביניהם חובת התייעצות עם גורמי מקצוע משפטיים בקביעת מדיניות לגבי הפגנות; ומעורבותה של היועצת המשפטית לממשלה בקביעת מדיניות לגבי חקירות.

לחששות הללו היה על מה לסמוך. הפוליטיזציה של המשטרה הפכה אותה תוך חודשים ספורים תלויה בפוליטיקאים הנבחרים, ואת הפיקוח עליה – מוטה ומפלה. כך, למשל, בן גביר מיהר לפעול כאשר תועדו שוטרי משמר הגבול מכים חרדים שהפרו את ההחלטה לסגור את הר מירון למתפללים בשל המלחמה בצפון – הוא פנה ישירות למפקד משמר הגבול וסיכם עמו על השעיית השוטרים. לעומת זאת, כאשר תועדו שוטרים מכים מפגינים נגד הממשלה, או את אוהדי הפועל תל אביב, שמר בן גביר על שתיקה. המפקדים והשוטרים הפנימו את רוח המפקד, ובהפגנות בקפלן תועדו שוטרים מפעילים אלימות קשה נגד מפגינים.

במכתב ליועצת המשפטית לממשלה וליועץ המשפטי של משטרת ישראל פירט הפורום למשפט חוקתי ולזכויות אדם שורה ארוכה של ליקויים חמורים בפעולת המשטרה בהפגנות: אלימות מסלימה, מעצרי שווא, כבילה ללא הצדקה של מפגינים, הפשטת מפגינות ללא צורך, עיכובים בשִחרורם ופגיעה בעבודת עורכי הדין המייצגים את העצורים.

השלכות העומק של תהליכים אלה מוצאים את ביטויים הכואב ביותר בנתוני הפשיעה והרצח המאמירים בחברה הערבית, ומנגד, בהשתוללות משולחת הרסן של הטרור היהודי בשטחי הגדה המערבית. מחקרים מצביעים על שיטור חסר ביישובים הערביים בישראל, בד בבד עם שיטור יתר של ערבים מחוץ ליישובים הערביים, ולעומת זאת, על התעלמות שיטתית מטרור יהודי. במילים אחרות, הפוליטיזציה של המשטרה מאפשרת לסמן אילו קבוצות צריכות לקבל טיפול משטרתי טוב והוגן, אילו קבוצות אפשר להפקיר ולהזניח, ומאילו פעולות של קבוצות אחרות אפשר להעלים עין. כאמור, למשטרה תפקיד מרכזי בעיצובה של האזרחות ושל ההיררכיות בתוכה.

לשרת ולהגן, או להטות ולהפלות

בריונות, גזענות, שנאה ושוליים קיצוניים – וגם ביטויים אחרים של אלימות פוליטית וחברתית – היו ותמיד יהיו, מדגיש הפסיכולוג החברתי עירן הלפרין במחקרו, ואין הם ייחודיים לחברה הישראלית בלבד (אפילו שהיסטוריית העם היהודי רוויה במופעים כאלה), או למדינות מקוטבות במיוחד (כמו ישראל המודרנית). זהו טבע האדם משחר קיומו. האחריות על קעקוע הלגיטימציה של האלימות שמפעילים השוליים ועל הוקעתה מזירת המיינסטרים מוטלת על המרכז הפוליטי, התקשורת ומערכת החינוך.

פרספקטיבה ביקורתית והוגנת צריכה להדגיש שלא רק בימין הפוליטי קיימות תופעות של בריונות. בשנת 2023 פעילי מחאה חסמו את פתח ביתה של ח"כ טלי גוטליב, ופעילותו החברתית והשנויה במחלוקת של עו"ד ברק כהן גובלת לא פעם באלימות. עם זאת, ההשוואה בין שני הצדדים מלמדת שבעוד הרזומה של הימין הפוליטי עשיר במקרים (חמורים יותר ופחות) של אלימות פוליטית, הן כלפי המדינה והן כלפי יריבים פוליטיים, המצב בשמאל הפוליטי בישראל – גם אם הוא קיים ולא זניח – אינו מגיע לאותה רמת החומרה, ומופעיו תכופים הרבה פחות. אולם לא רק בכך טמון ההבדל. יש נקודה עקרונית נוספת: מחאות נגד נציגי וסמלי שלטון – למשל שרים, חברי כנסת ושופטים – אינן כדין מחאות נגד שחקנים אחרים בזירה הציבורית, קל וחומר אזרחים מן השורה, ועל כן מבחינה נורמטיבית הן יכולות לסבול רמות גבוהות יותר של התנגדות.

את הסכנה הטמונה בשילוב בין בריוניזם מחאתי לבין תהליכי הפוליטיזציה של המשטרה אפשר לראות במודל מפעל ההתנחלות בשטחי הגדה המערבית, לרבות שיתוף הפעולה בסגנון יד רוחצת יד בין המתנחלים לבין המשטרה והמדינה. עוד מאז פרשת ליל הסדר במלון "פארק" בחברון ב־1968, דרך הקמת ההתנחלות הראשונה בסבסטיה ב־1974, ועד להשתוללות הטרור הפרועה והאלימה של הימין המתנחלי בגדה המערבית כיום, מפעל ההתנחלות נהנה מאז ומתמיד מתמיכתו של השלטון בישראל – אפילו עוד לפני המהפך הפוליטי ב־1977.

בין שהיה זה עידוד מעבַר למגורים מעבר לקו הירוק בתצורת תמריצים והטבות כלכליות, או באספקת תשתיות מים, חשמל, ביוב וכבישים להתנחלויות מוסדרות ולמאחזים הבלתי־חוקיים, ובין שהיה זה בהגנה ובשמירה של כוחות צבא מתוגברים באזורים מסוכנים מבחינה ביטחונית – שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין מפעל ההתנחלויות מעיד על שותפות אינטרסים של שני הצדדים. "מפקד החטיבה צריך בעקרון לאכוף חוק, אז לפעמים הוא מעלים עין כשאנחנו [המתנחלים] עושים בשבילו את העבודה", אמר לי פעיל ימין מצפון השומרון. "זה כאילו מי שצריך לפעמים לזרוק אבנים ולהרחיק את הערבים זה אנחנו המתיישבים ואז הם [החיילים] מעלימים עין. אנחנו עוזרים להם. הם אומרים 'זה לא אנחנו, זה המתיישבים'".

אם כן, המדינה, באמצעות צה"ל והמינהל האזרחי, לעתים יזמה ועודדה את מפעל ההתנחלויות, לעתים העלימה ממנו עין, ולעתים אפשרה אותו בקריצה, וכפועל יוצא מכך, גם את אלימות המתנחלים בשטח, אשר נמצאת היום בשיאה. בגדה המערבית מתגלם אפוא המודל ה"מזוקק" של תופעת החבירה בין בריונות לאכיפה פוליטית של החוק: אלימות שאינה חורגת עוד מן הסדר החברתי אלא נטמעת בו, עת שהיא מתקיימת בחסות, בהעלמת עין או בשיתוף פעולה משתמע של מנגנוני המדינה.

ומה יקרה ביום הבחירות?

את העתיד קשה לנבא, אך אפשר להפליג בדמיון ולנסות לשרטט שני תרחישים אפשריים. באחד, המפחיד והמסוכן יותר, הנשען על מודל שיתוף הפעולה בין הצבא למתנחלים בגדה המערבית, המשטרה מעלימה עין, תומכת או אף מעודדת את הבריוניזם המחאתי. על פי תרחיש זה, ובחסות המשמר הלאומי ויחידות נוספות, המשטרה תיעזר בבריוניזם המחאתי לטובת מימוש מטרות הממשלה ובכך תחצה את הרוביקון באופן סופי – ממשטרה דמוקרטית אשר מטרתה העקרונית היא לשרת את הציבור, היא תהפוך למשטרה שנאמנותה בפועל תהיה נתונה למשטר.

כך למשל ביום הבחירות, ימצאו עצמם הבוחרים ביישובים ערביים וביישובים שבהם ריכוז גבוה של מצביעי אופוזיציה עומדים בפני "סדרני ביקורת" מטעם עצמם. "כיצד תתמודד ה'אין־משטרה' הזאת, שלמעשה היא משטרה פוליטית, עם כנופיות שיגיעו לעשות פרובוקציות ביישובים ובשכונות הערביים בניסיון לדכא את ההצבעה?" שואל נבו שפיגל במאמרו, ומשער: "אנשי ימין עלולים ליזום עימותים עם התושבים הממתינים להצבעה או עם נציגי המפלגות העומדים מסביב לאתרי הקלפיות, ואפילו לפרוץ לחדרי ההצבעה ולהתקוטט עם אנשי ועדת הקלפי, בטענה שאינם שומרים על טוהר הבחירות. אפשר ללמוד על הצפוי מניסיון העבר: באירועים שבהם יהודים וערבים מתנגשים, האצבע של המשטרה קלה יותר על מעצר הערבים".

ניתן גם לדמיין כיצד ייראו גבולות חופש הביטוי והזכויות להתארגנות ולמחאה בתרחיש זה. כחלק מרשת שיטור מסואבת ורבת־ענפים שצמחה בעקבות 7 באוקטובר, לצד התארגנויות פרטיות חמושות ובלתי־מוסדרות ותיקות יותר, יקבלו כיתות כוננות בערים אופי עצמאי ו־ויג'ילנטי. בדומה למתרחש בגדה המערבית, הן יחלו לפעול באופן יזום לדיכוי אלים של התארגנויות שלא תואמות את הקו של הממשלה גם בתוך הקו הירוק. המשטרה, כמנחה המקצועית והממונה על כיתות הכוננות, לא תגיב ולא תאכוף, ושתיקתה תסמן את גבולות המותר והאסור. התשתית קיימת: המפכ"ל והפיקוד הבכיר, שכבר הפנימו לחלוטין את רוח המפקד, יחליטו, בחסות הביטחוניזציה המתגברת של המשטרה (תפיסה המבקשת לעסוק בסוגיות אזרחיות מבעד ל"משקפיים" ביטחוניות), להפנות את משאבי המשטרה "לצרכים ביטחוניים דחופים יותר".

התרחיש השני הוא אופטימי יותר, ונשען על גישתו של תומר לוטן, מנכ"ל המשרד לביטחון לאומי תחת כהונת השר עמר בר־לב (2021-2022). בהרצאה שהעניק לוטן סרב לכנות את המשטרה הנוכחית בכינוי הרווח והמקטין – "משטרת בן גביר" – כיוון שלטענתו, על מנת שיתאפשר תיקון עם חילופי השלטון, הוא תלוי ביכולתם של השוטרים והשוטרות להצליח להפריד בין משטרה באוריינטציה פוליטית למשטרה של העם; לכן ניכוסה של המשטרה לשר הנוכחי, טען לוטן בהקשר הזה, הוא גם לא נכון וגם עלול לחבל בתיקון העתידי. התיקון אפשרי ובהחלט בהישג יד, טוען לוטן. הגישה החיובית שלו נשענת על עובדות: בכהונתו במשרד לביטחון פנים חלה ירידה של ממש בהיקפי הפשיעה והאלימות בחברה הכללית בישראל. כמובן, השאלה איזה מודל מבין השניים יתקבל תלויה בתוצאות הבחירות, שבתורן עלולות להיות מושפעות כאמור מתפקוד המשטרה – גרסה מקומית של "מלכוד 22".

"התפוז המכני" מסתיים בסצנה כואבת. אלכס הפצוע שוכב על מיטה בבית החולים, מחובר למכשירים, ניצל אך בקושי מניסיונו לשים קץ לחייו. ה"אודה לשמחה" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן מתנגנת ברקע, בעוד שר המשטרה מבקר אותו על מיטת חוליו – מטפל בו, מאכיל אותו ומדבר אליו. "אנחנו נטפל בך יקירי", הוא מבטיח לאלכס, והאחרון מבין שחיבוק הדוב הזה יכבול אותו לעולם להיות כלי במשחק פוליטי שלא בחר להשתתף בו. בעל כורחו מפנים הבריון שהתפכח כיצד הפך להיות אידיוט שימושי לגחמות השלטון, ושהמשטרה לא תציל אותו, אלא תמשיך לנצל אותו. העולם הדיסטופי של קובריק כבר לא רחוק מהמציאות שלנו כפי שאנו חווים אותה היום, ועדיין אפשר למנוע אותו.

על ד"ר יאיר יאסָן

מרצה מן החוץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחקריו עוסקים במחאות חברתיות, אלימות פוליטית, משטרה ושיטור. כמו כן, הוא מנחה עבודות גמר בנושא איראן, ביטחון ומודיעין בבתי ספר תיכון.