לממשלת לבנון אין יותר ברירה אלא לפרק את חיזבאללה

באף אחת ממלחמותיה בלבנון לא השיגה ישראל את יעדיה האסטרטגיים. היא נכשלה בכפיית סדר פוליטי חדש בראשות הנוצרים לאחר גירוש אנשי אש"ף ב־1982. היא נכשלה בניסיונה לייצב את דרום לבנון למרות כיבוש שנמשך כמעט 20 שנה (עד מאי 2000). היא הובכה מהביצועים של חיזבאללה ב־2006, והמכות החוזרות ונשנות שהנחיתה על הארגון ב־2025-2024 (מבצע "חיצי הצפון") אמנם היו הרסניות, אך לא קטלניות.

הסיטואציה הנוכחית חסרת תקדים. בעוד שלא ברור אם ישראל תצליח להשמיד את חיזבאללה (כנראה שלא), היא מניחה את היסודות למלחמה ללא הגבלת זמן, לכיבוש ולעקירה של מאות אלפי לבנונים. מבחינת הישראלים, לבנון היא אתגר צבאי; מבחינת הלבנונים, מדובר בבעיה כואבת ומטרידה בהרבה. לראשונה, מדינה שדוגלת בפשרות, בצעדים חלקיים ובתחבולות, צופה בהתפוגגותן של האפשרויות האלה ובהחלפתן בברירה אכזרית: התעמתות עם חיזבאללה והסתכנות בהרס רבתי, או חוסר מעש שיוביל להרס דומה.

הדבקות בצעדים חלקיים ובעסקנות היא שהביאה את לבנון למלחמה הזאת מלכתחילה. המלחמה ב־2024 וההסכם בעקבותיה חייבו את הרשויות בלבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו. אף ש"הפסקת האש" כשלה בעצירת המתקפות הבלתי־פוסקות של ישראל על חיזבאללה, שבאותו זמן גם הוסיף להתחמש, נרשמה בה התפתחות מעניינת מאוד: התחייבות הקבינט הלבנוני לפרק את חיזבאללה מנשקו.

הצעד הזה התקבל בחשד, ובצדק, אך בהיותו כה חסר תקדים, הממשלה הלבנונית היתה ראויה ליהנות מהספק; הרי חיזבאללה רצח מנהיגים פוליטיים רק בשל פלרטוט עם הרעיון של פירוקו מנשק. עם זאת, המלחמה הנוכחית, שנפתחה במרץ 2026, הוכיחה שהממשלה וצבא לבנון נכשלו במשימתם.

צבא לבנון אינו יכול, וחשוב מכך, אין לו הרצון הפוליטי, להסתכן באלימות עדתית מול הבייס השיעי של חיזבאללה. הוא גם אינו יכול להסתכן בהתפרקות של הצבא בגלל שסעים עדתיים. אז הוא עשה את הטריק הלבנוני הרגיל: ניסח מסרים שונים באוזני הצדדים השונים ושיחק ב"כאילו" עד שמציאות המלחמה חשפה את ההצפה של דרום לבנון בלוחמי חיזבאללה ובנשק.

המלחמה הנוכחית הציגה אפוא לראווה את התכונות הגרועות ביותר של מקבלי ההחלטות בלבנון: חוסר הכנות שלהם, הרתיעה הפתולוגית מעימות, כפל הלשון והמניפולציות השגורות. כעת נראה שללבנון אזלו המעקפים המתוחכמים והיא חייבת לקבל החלטות מייסרות לגבי עתידה. כל זאת בזמן שהמוני לבנונים נעקרים מבתיהם ונהרגים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ישראל היא נתון קבוע, לא משתנֶה

אינני מחובבי ציון. אני לא תומך במלחמה עם ישראל, אך גם סולד מהגישה הלוחמנית של ישראל כלפי שכנותיה, מהיחס הנבזי אל אוכלוסיות אויב ומהמיליטריזם חשוך המרפא שלה. אינני מאמין שלאינטרס הלבנוני יש מקום בשיקוליה של ישראל, למרות התעמולה הבלתי פוסקת (והמשעשעת למדי, אני מודה) שנשמעת מדובר צה"ל בערבית, אל"מ אביחי אדרעי. אני פשוט רואה בישראל נתון קבוע, בלתי משתנה, ומצפה שכל פרובוקציה נגדה תגרור, בהכרח, הסלמה לא פרופורציונלית וענישה קולקטיבית נגד לבנון ואנשיה. אני מאמין שרוב הלבנונים יסכימו עם העמדה הזאת, לכן אפשר לפשט באמצעותה את חישוב הסיכונים של לבנון: התגרו בישראל, אפילו עם רקטות גרועות שלעתים נדירות פוגעות במישהו או במשהו, ושלמו את המחיר.

זה, כמובן, המסר שישראל שאפה להעביר, וגם הצליחה בהעברתו. לאור זה, על ממשלת לבנון לקבל אחריות כלפי המדינה וכלפי אזרחיה: להבטיח שלא יהיו חשופים לאלימות ללא סיבה מוצדקת וליצור מנופי לחץ לקראת משא ומתן. כמו רוב הלבנונים, אני מאמין שהחלטה זו שייכת לממשלה הנבחרת של לבנון, לא לחיזבאללה (או לטהרן).

נראה כי אחד מיעדי המלחמה המרכזיים של ישראל הוא הקמת חיץ בין חיזבאללה לאוכלוסייה בצפון ישראל. הדבר ידרוש עקירה קבועה של עשרות אלפי לבנונים והפיכת שטח לבנוני משמעותי לשדה קרב קבוע. הקמת רצועת ביטחון שכזאת, שבאופן בלתי נמנע תהיה נתונה להתקפות חיזבאללה, לא תסיים את הפעילות הצבאית של ישראל בלבנון. ישראל תמשיך לפגוע באנשי חיזבאללה ובנכסיו בכל רחבי המדינה.

מטרותיה המתרחבות של ישראל, כושר העמידה של חיזבאללה וחוסר הרצון של המדינה הלבנונית לפרק את חיזבאללה מנשקו – כל אלה מרמזים על כך שלבנון צועדת לתוך מצב של מלחמה מתמדת. זאת מדינה ללא מטבע, ללא מערכת פיננסית או תשתית בסיסית, המארחת 1.5 מיליון פליטים סורים בנוסף למאות אלפי פליטים פלסטינים, ועכשיו יהיו בה גם כמעט מיליון לבנונים עקורים. זהו מתכון לאסון מוחלט, עוד לפני שאפילו דיברנו על עקירת מאות אלפי השיעים אל אזורים שבהם המתחים העדתיים קרובים לנקודת רתיחה. במילים אחרות, לבנון אינה יכולה לשרוד את הפרק הבא הצפוי לה.

האשליה של "מיקור חוץ"

לבנון אינה יכולה, אם כך, לעשות "מיקור חוץ" של בעיית חיזבאללה לישראל, כי ישראל לא מבינה את ההקשר הלבנוני וממילא לא אכפת לה ממנו. למעשה, כבר די ברור שמדיניות החוץ הישראלית אלרגית לפתרונות מדיניים והיא מבינה רק כוח. לישראל אין תפיסה של המורכבויות המעצבות את הזירה הציבורית הלבנונית. האיום שלה להשמיד תשתיות אזרחיות אלא אם הלבנונים יפנו נגד חיזבאללה הוא מגוחך ואכזרי במיוחד. סקרים מראים שרוב עצום בלבנון כבר מתנגד לחיזבאללה, כך שהשלכת כרוזים הקוראים לאוכלוסייה לשחרר את עצמה מחיזבאללה תוך כדי איום שלבנון תיהפך לעזה, היא גישה אטומה וברברית.

עם זאת, ישראל הצליחה לערער קיבעון בן עשרות שנים: ההגמוניה של חיזבאללה בלבנון. המערכה היעילה וחסרת הפשרות שניהלה נגד חיזבאללה החלישה את הארגון במידה חסרת תקדים. לכן, גם אם הגורם המאפשר את השינוי – ישראל – הוא בלתי נסבל מבחינת הלבנונים, ההבטחה למלחמה מתמדת בשילוב הלחץ על חיזבאללה מעצבים הזדמנות חשובה לשינוי המצב האסטרטגי בלבנון, באופן שיטה את מאזן הכוחות לרעת הארגון השיעי.

אנחנו יודעים כעת שהמחויבות של צבא לבנון לפירוק חיזבאללה מנשקו היתה חלקית במקרה הטוב. למעשה, ימים ספורים לאחר שהקבינט הלבנוני קיבל את ההחלטה חסרת התקדים להוציא את הנשק של חיזבאללה אל מחוץ לחוק, הכריז מפקד הצבא, רודולף הייכל, שתפקידו של הצבא אינו ליישם את פקודות הממשלה, אלא לשמור על השלום האזרחי. לא ברור אם האי־ציות הבוטה הזה של הייכל יערער את מעמדו המיוחס של הצבא בקרב רוב הלבנונים, אך ברור שהצבא (או הייכל) אינו רוצה בעימות עם חיזבאללה.

אותו היגיון בדיוק עמד בבסיס מעצרם של חברי חיזבאללה חמושים לא כחוק – ושחרורם בערבות של 25 דולר. להלך המחשבה הזה היה מקום בלבנון הישנה, אבל כיום הוא בלתי הגיוני. אם חיזבאללה לא יפורק מנשקו, ישראל תהרוס את לבנון ותכבוש חלקים ממנה, תהפוך חלק גדול מאנשיה לפליטים קבועים ותעורר אי־שקט המוני ואלימות עדתית. אין יותר אופציות בלבנון נוסח הסרבנות האפורה של הייכל; אין יותר מעקפים מזרח־תיכוניים מתחכמים.

עימות עם מיליציה צבאית חזקה בה בשעה שמעצמה זרה מנהלת נגדה מלחמה שהורגת ועוקרת המוני לבנונים הוא דבר בלתי נסבל מוסרית. תומכי חיזבאללה יראו בכך בגידה, ואילו בקרב שאר האוכלוסייה בלבנון זה יעלה את החשש הנורא מפני מלחמת אזרחים בעיצומה של תוקפנות זרה וכיבוש. מבחינת צבא לבנון, בהתנגשות עם חיזבאללה טמון, כאמור, סיכון של פיצול שורותיו על רקע עדתי. כל אלה סיכונים אמיתיים, אך ישראל לא תציל את לבנון מחיזבאללה, והחלופה היא שלבנון, מדינה שבקושי החזיקה מעמד עוד לפני כן, תילכד במלחמה חסרת מעצורים.

לשנות את דוקטרינת הדאחייה

נראה שהמנהיגות הפוליטית של לבנון מבינה שהפעם זה שונה. הנשיא ג'וזף עאון הציע לאחרונה לקיים שיחות ישירות עם ישראל במטרה לסיים את המלחמה. בעוד שישראל צריכה להעריך את המשמעות של מחווה דיפלומטית חסרת תקדים זו (והיא לא תעריך), עאון מנסה להתחכם, ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל הממשלה בראשותו אינה שחקן במלחמה הזאת, אלא אם תתעמת עם חיזבאללה. ישראל אינה מעוניינת במשא ומתן לשלום עם ממשלה שאינה שולטת בשטחה. היא כבר לא מדינה שרואה ערך פנימי במחוות דיפלומטיות ממדינות ערב. ארצות הברית לא מעוניינת גם היא לסייע לצבא שלא ציית להוראת הממשלה. לראיה, שליח ארצות הברית טום באראק – שמוצאו מלבנון ושחושיו רגישים לתחבולות לבנוניות – דוחק בלבנון "להפסיק עם הבולשיט" בנושא של פירוק חיזבאללה.

איך תיראה מדיניות כזאת? המטרה אינה לכפות קרב חזיתי בין צבא לבנון לחיזבאללה. מה שכן, צבא לבנון יכול להציק לחיזבאללה, להטריד אותו ולדחוק את רגליו. דוגמה לצעד מהסוג הזה היא פריסה מיידית של כוחות לבנוניים באזור הדאחייה שמופצץ בכבדות, בתור הגנה אזרחית או סיוע הומניטרי – מחווה סמלית משמעותית בהתחשב בכך שהדאחייה נחשב למעוז חיזבאללה. חיילי צבא לבנון יכולים גם לאתר ולהחרים מאגרי נשק של חיזבאללה ולהתחיל בפעולות חירום ראשוניות כמו פינוי הריסות.

יהיו לכך כמה השפעות חיוביות. הדבר ימחיש את נוכחותו של צבא לבנון בזמן שחיזבאללה נמלט, את אחריותו להפיכת השטח לראוי למגורים, ואת יכולתו למלא תפקיד ביטחוני במקום חיזבאללה. זאת ועוד: כל מי שנושא נשק צריך להיעצר. תהיה לכך השפעה פסיכולוגית עמוקה על הלבנונים. בניגוד ל"דוקטרינת הדאחייה" של ישראל, המבוססת על ענישה קולקטיבית של אוכלוסיות אזרחיות, דוקטרינת הדאחייה של צבא לבנון תשקף אחריות וגישה הממוקדת בצורכי האוכלוסייה.

נכון, זה גם יחשוף את צבא לבנון להתקפה ישראלית אפשרית. בעבר, התקפות כאלה נטו להתמקד בחיילים שנראו כמסייעים לחיזבאללה. ובכל זאת, אי אפשר לסמוך על ישראל שתרפה מחיילים לבנונים בהתחשב בכך שהיא ממשיכה לאיים בענישה קולקטיבית על כל הלבנונים. מה הפתרון לכך? הפעלת לחץ בינלאומי, ובמיוחד אמריקאי, על ישראל כדי שלא תפגע בחיילים לבנונים המטהרים מעוזי חיזבאללה. זאת בקשה ריאלית, והסיכון כדאִי: אם חיזבאללה יתקוף את צבא לבנון חזיתית במצב כזה, האסון שיביא על עצמו פשוט יאיץ את קריסתו.

סופן של הדרכים הישנות

למען ההגינות יש לומר כי צבא לבנון זקוק נואשות לתקציב ולציוד. בנוסף לכך, במצב שבו הנִראות היא חזות הכול, הוא פשוט אינו מסוגל לנקוט עמדה מוצקה. חיילים שלא מקבלים משכורת מלאה ייטו פחות לסכן את חייהם, ללא קשר למטרה. המורל הוא גורם קריטי בהתחשב במורכבות הפסיכולוגית של המשימה שעל הפרק. נדרשת אפוא תמיכה אמריקאית בצבא לבנון, שתינתן בזיקה למאמצים כנים מצד לבנון.

ולבסוף, מפקד צבא שחולק על הפקודות שקיבל צריך להתפטר במקום להפוך את דעותיו על הביטחון הלאומי למפגן פומבי. אף ששינוי משטר בטהרן יפתור את בעיותיה של לבנון בצורה אלגנטית למדי, נראה שהדבר לא עומד על הפרק, חרף ההצהרות שמגיעות לסירוגין מכיוון וושינגטון.

העימותים בין צבא לבנון לחיזבאללה בלתי נמנעים, אך המבוי הסתום הזה עוסק במשחקים פסיכולוגיים ובבלופים לא פחות מאשר בכוח צבאי, וכאן למדינה הלבנונית יש יכולת להפתיע. חיזבאללה תמיד הניח שצבא לבנון לא יעז להתעמת איתו. הוא צדק. אבל עכשיו הוא בעמדת נחיתות, חלש מתמיד, במצוקה שסופה אינה נראה לעין. האם הוא באמת ייצא למלחמה נגד צבא לבנון? אולי. אבל הבחירה אינה רק בין "השלום האזרחי" האשלייתי של הייכל לבין מלחמת אזרחים.

ישראל מבטיחה שהלבנונים לא יוכלו לבחור. נראה שהיא ערוכה למלחמה ללא מגבלת זמן נגד לבנון וללחימה הולכת וגוברת בתוך לבנון. המלחמה הזאת תפגע בלבנון אנושות; היא תקרע לגזרים את המרקם החברתי שלה וככל הנראה תעורר מתח עדתי נרחב. הרוב המכריע של הלבנונים, שחלק ניכר מהם חי בתוך המלחמה החמישית או השישית עם ישראל, מבינים שהדרכים הישנות נגמרו. הם רק מחכים שהמדינה תהיה יצירתית, תדביק את הפער, תעז ותסתכן.

על פייסל עיתאני

עמית בכיר במועצה למדיניות המזרח התיכון (Middle East Policy Council) ומרצה מן החוץ לפוליטיקה של המזרח התיכון באוניברסיטת ג'ורג'טאון ובאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. הוא נולד וגדל בביירות וחי כיום בוושינגטון. המאמר פורסם לראשונה ב־New Lines Magazine.