נראה כאילו עברה הרבה יותר משנה, עידן שלם מאז השנה שעברה.
הכל השתנה והפך לתפל, אי אפשר יותר לשמוח או להתרגש, ונראה חסר טעם לחגוג.
מעבר לקטסטרופה הלאומית, גם מבחינה אישית היתה שנה קשה. בינואר אמא שלי אושפזה, ואחרי חמישה שבועות, באמצע פברואר נפטרה. זה לא היה צפוי מבחינתנו כי היא היתה עצמאית למרות הגיל, אבל הסתבר שהיו דברים שלא ידענו. אחותי ואני היינו לידה כל יום אז מבחינה זו, זאת היתה סגירת מעגל. אבל להתייתם משני הורים זה שינוי שצריך לעכל, ואח"כ פינוי הבית, 60 שנה של חפצים שרק נצברו.....
ביולי מקום העבודה שלי, שבו אני נמצאת כמעט כל יום הרבה שעות עבר לעיר מרוחקת והתנאים הפיזיים שלי הורעו מאוד. אני בשלב שהמיקום, החדר וכו' הם חלק גדול מהשיקולים בעד להשאר בעבודה הזאת, וההבנה שצריך לחשוב מה הלאה מחלחלת.
בקיצור, זו שנה שבה מושג הבית, הלאומי והאישי, התערער מאוד, והקרקע נשמטה מתחת לרגליים בכמה מובנים.
ויחד עם זאת, זה מחדד ששום דבר לא מובן מאליו, וצריך להודות על כל יום, על הבריאות, המשפחה, הפרנסה וקורת הגג.
את יום הולדתי ביליתי היום בחיק המשפחה הגרעינית, ללא הבן שטס לחו"ל אחרי סיום המילואים והוא שם כבר חמישה וחצי חודשים.
הוא התקשר וברך מרחוק, ויתר האהובים שלי היו איתי, ברגעים של קירבה ואכפתיות. מודה על זה ומאחלת שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו ונחזור לאיזושהי נורמליות, אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה