55

 נראה כאילו עברה הרבה יותר משנה, עידן שלם מאז השנה שעברה. 

הכל השתנה והפך לתפל, אי אפשר יותר לשמוח או להתרגש, ונראה חסר טעם לחגוג. 

מעבר לקטסטרופה הלאומית, גם מבחינה אישית היתה שנה קשה. בינואר אמא שלי אושפזה, ואחרי חמישה שבועות, באמצע פברואר נפטרה. זה לא היה צפוי מבחינתנו כי היא היתה עצמאית למרות הגיל, אבל הסתבר שהיו דברים שלא ידענו. אחותי ואני היינו לידה כל יום אז מבחינה זו, זאת היתה סגירת מעגל. אבל להתייתם משני הורים זה שינוי שצריך לעכל, ואח"כ פינוי הבית, 60 שנה של חפצים שרק נצברו.....

ביולי מקום העבודה שלי, שבו אני נמצאת כמעט כל יום הרבה שעות עבר לעיר מרוחקת והתנאים הפיזיים שלי הורעו מאוד. אני בשלב שהמיקום, החדר וכו' הם חלק גדול מהשיקולים בעד להשאר בעבודה הזאת, וההבנה שצריך לחשוב מה הלאה מחלחלת. 

בקיצור, זו שנה שבה מושג הבית, הלאומי והאישי, התערער מאוד, והקרקע נשמטה מתחת לרגליים בכמה מובנים. 

ויחד עם זאת, זה מחדד ששום דבר לא מובן מאליו, וצריך להודות על כל יום, על הבריאות, המשפחה, הפרנסה וקורת הגג. 

את יום הולדתי ביליתי היום בחיק המשפחה הגרעינית, ללא הבן שטס לחו"ל אחרי סיום המילואים והוא שם כבר חמישה וחצי חודשים. 

הוא התקשר וברך מרחוק, ויתר האהובים שלי היו איתי, ברגעים של קירבה ואכפתיות. מודה על זה ומאחלת  שהמלחמה תסתיים, החטופים יחזרו ונחזור לאיזושהי נורמליות, אמן.

גזר חוגר

שנתיים ושמונה חודשים חיכיתי לומר את צירוף המילים הזה!

זו היתה ציפיה מורטת עצבים לעיתים, ואיזה כיף שהיא סוף סוף הסתיימה השבוע, ובמקומה הגיעו שמחה והקלה.

אז כן, סוף סוף זה הגיע - הבחור השתחרר משירות קרבי, שהתפרש בתורות על פני כל האזורים בארץ. אין ספק שאת הארץ הוא מכיר היטב עכשיו, וזה בא יחד עם קפיצת בגרות ענקית שקרתה בתקופה הזאת. ממש מטמורפוזה מילד לגברבר צעיר, וזה דבר שבטוח לא היה קורה בעוצמה הזאת לולא השירות הזה. 

כידוע התקופה היתה, ועדיין, מתוחה מאוד. ספרתי חמישה מבצעים שהיו בשנתיים ושמונה האלה, לא בטוחה שזה הכל: שומר חומות, שובר גלים, עלות השחר, מגן וחץ, בית וגן. בשומר חומות הסוללה שלו נטלה חלק פעיל מאוד, וגם בשובר גלים. ובעצם בכל. כל כמה חודשים יש מבצע, כבר התרגלנו לזה, זה סבב אחד ארוך ואינסופי. ועל התקופה המטורללת האחרונה קשה לי בכלל להתחיל לחשוב. מצד אחד ההכרח להמשיך ולעשות, לשרת ולהגן, מצד שני הכאוס והנזק העצום שנגרם עקב מהלכי הממשלה, והכרסום בלכידות ובאחדות, ההרגשה שעוד מעט רבים ישברו את השורות ומה יהיה על הכשירות, ומה יהיה על החיילים הסדירים, ועל המילואימניקים שהם לא מתנדבים, ועל כולנו. 

אני מסתכלת מהצד על כמה משפחות שילדיהן התגייסו השבוע. לא הייתי רוצה בשום אופן להתחלף איתן, לגייס ילד, בטח לקרבי,  במצב הנוראי כרגע. 

אז אני שמחה שהוא השתחרר, ועם זאת גם כועסת, כועסת על זה שחיילים צעירים צריכים לעמוד במצבים בלתי אפשריים, בזמן שהחובה שהם נשלחים בשמה כבר לא ברורה יותר. 

ואני מקווה שחלום הבלהות הזה יתפוגג בהדרגה, שנתחזק ונחזור לאמיתות שהיו ברורות, ושכל החיילים הצעירים שמתגייסים עכשיו ישארו בריאים ושלמים בגוף ובנפש. אמן.

ולמשוחרר הטרי שלי מאחלת לעוף על החיים, זה הזמן  להנות (כבר הספיק לא מעט בחפש"ש והשבוע), וגם לעשות ולבנות. מקווה מאוד שהעולם שלנו, על כל ההיבטים שבו, יאפשר את זה.

באיחור לא אופנתי

ידעתי, ידעתי שאסור לשאול באדישות: "עוד יש קורונה?’

כי אחרי שנתיים בהן הקפדתי באדיקות להיות בכל מקום עם מסכה, גם כשכל היתר לא, ובכלל נמנעתי מלהתקרב לאנשים (טוב, זה בכלל אופי), ואחרי שסמכתי על זה שאני  ברגיל שלילית וגם הוירוסים יודעים את זה ושומרים מרחק, ואחרי שחגיגות הפוסט קורונה כבר כאן וממש לא מתאים לחלות עכשיו - מסתבר שאני חיובית. וגם זה רק כי התעקשתי לעשות pcr, כי האנטיגן יצא שלילי - אבל לא רציתי לקחת סיכון,  כי באמת לא אופיינית לי ההרגשה הזו. אז יש קצת חום, כאב גרון קל ושיעול - באמת לא משהו שקשה להתמודד איתו, אבל מה שמטריד אותי אלה לא התסמינים אלא הדאגה ליתר בני המשפחה, שממש ממש לא מתאים שיהיו חולים עכשיו. לדעתי אין מצב שהאיש לא נדבק, חזרנו אתמול מנופש - ועוד באילת - שזה אומר חמש שעות ברכב סגור כל כיוון.

לא יודעת, אחרי שנתיים של קורונה כנראה שהייתי צריכה לקבל את זה יותר בשוויון נפש אבל אני ממש מתבאסת - מעצם זה שאני חולה, מהבידוד, ומהטיימינג. 

אז פורקת כאן, ויכול להיות שעוד אוסיף בהמשך. בכל מקרה יש לי לפחות ארבעה ימים לטפס על הקירות. 

(הפוסט הזה נכתב פעם שניה מהזכרון אחרי שאת הראשון מחקתי בטעות במקום לפרסם. תסמינים ראשונים של לונג קוביד?)

*** עכשיו הבנתי ש- n_lee מאושפזת,ואמורה להיות מורדמת ומונשמת... מישהו יודע מה איתה?

לאחר שנשרו העלים

יותר משנה לא כתבתי כאן, והזמן עבר איכשהו מהר ולאט ביחד, "דומים ודומים הימים", וכל פעם גל נוסף שקצת סוגר וקצת מערער. בעבודה אנחנו בקפסולות עד סוף השבוע הבא, זה אומר חלק מהזמן במשרד וחלק מהבית, וזה נחמד כשלעצמו אבל גם גורם לאיזשהו קפאון ודריכה במקום ופחות לצאת מהבית ולפגוש אנשים ולזוז. 

במצב הזה אני מתחילה כבר להרהר בחיים שאחרי הפרישה, ואיך הם ייראו, כי עקרונית זה יכול לקרות עוד שלוש שנים או משהו כזה אם ארצה, ונהיה לי ברור שצריך לתכנן היטב מה לעשות ואיך למלא את הזמן, וזה מצריך לזקק מה אני בעצם רוצה - שאלה שאין לי ממש תשובה עליה, וצריך שתהיה, כי אחרת הימים הופכים למן מסטיק אחיד ומתארך וקשה להתחיל ליזום ולפעול. 

אני נזכרת בימים חסרי הנשימה של עבודה תובענית וישר ממנה ריצה לילדים על ענייניהם, תמיד השמיכה היתה קצרה מדי, זוכרת איך הסתכלתי בפליאה ובקנאה על  אמא שהיה לה זמן לשחות במשך היום, וזה נראה לי בדיוני. עכשיו הילדים גדולים ויש לי פנאי למה שארצה, אבל פחות חשק ופחות יוזמה, הכל נראה קצת תפל ובלי אנרגיות של עשיה, וזו התחושה מסביב בכלל. 

אני מקווה שמהתחושות האלה יצמח איזשהו שינוי, ובינתיים יודעת עד כמה לא מובן מאליו מה שכבר יש.

בלוגולדת 3 ומחשבות

 מחר ימלאו 3 שנים לתחילת הכתיבה שלי כאן. 

נראה עכשיו מוזר להזכר בתקופה הזו, שסביב סגירת ישראבלוג. היה אז עיסוק קדחתני בגיבויים ובפתיחת בלוגים חלופיים ואני, שהייתי קוראת סמויה הרבה שנים קפצתי למים ופתחתי גם כן בלוג.

מעבר לזה שנהניתי תמיד, ועדיין, לקרוא בבלוגים של אחרים, רציתי שיהיה גם לי מקום לכתוב בו, לפרוק לפעמים, או סתם לכתוב ולדעת שיש מי שקורא ומי שמגיב. בעיקר משום שבמקום העבודה שלי הרגשתי שקופה במשך הרבה שנים, והחוויה היתה שפשוט אין לי עם מי לדבר שם.

מאז עברו שלוש שנים, המון דברים השתנו. ביניהם שישראבלוג קם שוב לתחיה אבל באופן ממש מקרטע, ורוב מי שעבר לפלטפורמה אחרת נשאר בה, וגם זה שאני עברתי בשנה האחרונה למקום עבודה אחר - עדיין באותו ארגון אבל במסגרת אחרת.

באמצע היו גם אירועים אחרים, ובעיקר בשנה האחרונה, שגרמה אצל רוב האנשים לשינוי הרגלים, פחות מפגשים ואירועים ויותר התכנסות פנימה. 

אפשר היה אולי לחשוב שזה יגרום לבלוגיה לשגשג, אבל ממה שאני רואה קרה ההפך, והרבה מהכותבים צמצמו משמעותית את הכתיבה, חלקם גם הפסיקו לגמרי.

אולי זה באמת נובע מתהליך של התכנסות, או מחוסר רצון או חוסר נוחות לשתף. לגבי, שמתי לב שאני לא מפרטת יותר מדי בנושאים אישיים - מחוסר רצון להחשף ולחשוף את הקרובים לי. וזה גם ענין של אופי, של הימנעות מלהיות במרכז הבמה, גם כשזה נוגע לבלוג (בכלל מעניין עד כמה יש קורלציה בין הדמות שנבנית מהבלוג לבין הדמות בחיים האמיתיים, ונראה לי שיש ויש, אם כי אני לא מכירה את הכותבים אישית), כך שלא הצטרפתי לפרפרים למשל, וזה גם מה שמנע ממני בעבר לפתוח בלוג בישראבלוג.

בכל מקרה, לאחרונה אני מרגישה גם כן פחות צורך לכתוב והתדירות ירדה בהתאם.  כשאני חושבת על ההמשך לא ברור לי איך הוא יהיה. אני לא רוצה לצאת בהצהרות, כי המקום הזה חשוב ומשמעותי לי. אבל הכיוון הוא כנראה בהמשך ישיר למה שעד עכשיו.

הבלוגיה הפכה לחלק ממני, אבל כנראה שיותר כקוראת מאשר ככותבת.

בכל מקרה מאחלת לכולנו שנה אזרחית טובה, עם הרבה אירועים משמחים.

אפיק של נחל

חודש מטלטל מאוד עבר עלי, מלא בחששות שלא נותנים לישון בלילה ומעיקים מאוד במשך היום. בסוף החודש הזה הסתבר לשמחתי הרבה שהמאמצים לשינוי המצב שגרם לחששות נשאו פרי, ואפשר לנשום לרווחה. זה לא שהחששות התפוגגו לגמרי, הם עתידים ללוות אותי בשנתיים וחצי הקרובות, אבל ברמה פחותה אני מקווה. 

אני מרגישה כאילו הצלחנו להסיט אפיק של נחל, ולאפשר לו לזרום בנתיב מתאים יותר. 

ואם כבר נחל - נחל עמוד עליון בחמישי האחרון היה נאה ונעים לטיול, כולל פריחת כרכומים, רקפות ונרקיסים, ובוסתנים מלאים עצי תאנה, רימון, זית וער אציל.

מקווה שתמיד נהנה מנחלים שזורמים להם ברוגע לצידי בוסתנים פורחים.

כל מיני

סוכות עומד להסתיים. חג הסוכות הכי מוזר בשנים האחרונות, מרגיש כמו בליל אחד שהחל כבר בראש השנה. לא זכור לי עוד חג סוכות כזה שבו לא עשינו כלום, פשוטו כמשמעו. אני קוראת ושומעת על מפרי סגר שמארחים ונוסעים, לא נוטרת להם כי אפשר לשמור על ההנחיות גם בארוח מצומצם וגם בחוף הים, אבל אנחנו לא עשינו זאת. ה"הפרה" היחידה היתה שביקרתי את אמא שלי, מה ששימח אותה מאוד. חוץ מזה אני מבינה עכשיו שלא יצאתי בכלל מהעיר כבר מראש השנה, ואפילו לא הזזתי את הרכב. יוצאת מהבית לסופר, לסופרפארם, להליכות ולגינת הכלבים, וזהו. השבוע אני גם בחופשה מהעבודה אז זה בכלל מרגיש כמו יציאה לפנסיה. השגרה בסך הכל עוברת טוב, אבל מה שחסר לי בעיקר זו איזו נסיעה לחופשה, לטיול, לשמורת טבע. אפילו חד יומי.

בהמשך לפוסט התקלות של פועה, גם לנו היו כמה לאחרונה. הטלויזיה שלנו שבקה חיים בגיל שבעה חודשים בלבד, בעיתוי הלא מוצלח של שבת לפני יום כיפור. כמובן שלטכנאי לקח כמה ימים טובים להגיע, וכשכבר הגיע בישר לנו שזו תקלה שלא יוכל לטפל בה בעצמו, אז צריך להגיע טכנאי אחר, כמובן במרחק של עוד זמן, ולטפל בזה, או לחילופין - אנחנו יכולים לשלם 700 ש"ח ויחליפו לנו את הטלויזיה התקולה לדגם חדש יותר. האיש נטה להסכים אבל אני לא הסכמתי ואמרתי שאני רוצה לקבל את התיקון שמגיע לנו חינם מתוקף האחריות. אז נחשו מה? תוך כמה שעות התקשרו אלינו ואמרו שיחליפו לנו את הטלויזיה לחדשה - בחינם. כן, בדיוק כך. הענין לדעתי פשוט: התיקון הוא מסובך ולא משתלם מבחינתם. אז הם מנסים את שיטת מצליח, של למכור דגם חדש למרות האחריות. ורק אם מסרבים אין להם ברירה ומחליפים חינם. מרתיח אבל לא מפתיע. הטלויזיה החדשה אמורה להגיע בראשון הקרוב, אחרי יותר משבועיים, אבל מי סופר. רק נראה שבאמת יביאו ויחליפו.

חוץ מזה הזמנו סוף סוף גנן אחרי הרבה זמן שלא, והוא ישר ראה, מה שגם אני ראיתי והתעלמתי -שהעלים של האשכולית מתחילים להתקפל, וזה סימן שלא מגיעים אליה מספיק מים. אז מסתבר שהטפטפות בחלק הזה של הגינה לא פעלו כבר כמה שבועות, ומסתבר גם שבגינה יש צינור תת קרקעי שמחבר בין שני חלקים, והצינור הזה נוטה להתבלות ולהתבקע, ולהסתם בשורשים, שפשוט לא מאפשרים למים לזרום לטפטפות. אז היה צריך להוציא אותו ולהחליף. ובנוסף היתה לנו נבלה בגינה, החל מסביבות יום כיפור, מה שהצטרף לחוויה של האין טלויזיה, כלומר - אם אי אפשר לראות טלויזיה אז גם אי אפשר לשבת בחצר בגלל הסרחון. לקח לנו כמה ימים טובים עד שהגנן עלה על זה ומצא נבלה של קיפוד במרזב, ממש התבאסנו כי הוא היה קיפוד חמוד שחיבבנו.

לכל זה התווסף גם וירוס בטן אימתני שתקף את בתי הצעירה, וגם אני והבן נדבקנו, אבל אצלה זה לקח המון זמן והיה הכי קשה.

טפו טפו זה מאחורינו.

בכל אופן אם יש משהו שהצלחתי לעשות בסגר הזה זה לקרוא ספרים, ויש לי כמה המלצות -

"שרוכים" של דומניקו סטרנונה - כתוב בסגנון דומה לספרים של אלנה פרנטה, מזכיר ביחוד את "ימי הנטישה" שלה, וקראתי שיש הסבורים שהוא ואשתו הם בעצם הדמויות מאחורי אלנה פרנטה. בכל מקרה מי שאוהב את הסגנון יהנה. יש לי גם שני ספרים נוספים שלו - "תעלול" ו"ויה ג’מיטו" שאני מתכוונת לקרוא.

"דברי מתיקה" של איאן מקיואן - הספר הראשון שלו שקראתי, התחלתי בלי ציפיות אבל נתפסתי ואהבתי, יש לו סגנון מיוחד עם איזשהו פיתול בסוף. יש לי גם את "קליפת אגוז" שלו שמתכוונת לקרוא.

”לא אזוז מכאן" של מרקו בלצאנו - כתוב היטב ומרתק גם מבחינה הסטורית, סיפור על חבל ארץ שלא הכרתי בתקופה שהיתה נוראית עבור כולם, ומעניין לקרוא עליה מפרספקטיבה שונה מזו שהתרגלנו. מומלץ.

חוץ מזה יש לי עוד כמה ספרים שאני עומדת להתחיל. מגיע שאפו ענק לספריה העירונית שלנו, שבתקופת הסגר עושה משלוחים של ספרים לבתים. עליתי על זה במקרה והזמנתי באתר שלהם כמה ספרים בלי ציפיות מיוחדות - וכבר למחרת בבוקר באו והביאו לי אותם עד הבית! זה כל כך משמח וראוי להערכה, וגם הודיתי להם על כך, באמת לא מובן מאליו.

ולסיום המלצה על סדרה: "בורגן" (הממשלה). סדרה דנית מעולה בנטפליקס, יש שלוש עונות ואני באמצע השניה וממש לא בא לי שתגמר, פשוט נהנית ממנה. כל כך מרענן בימים טרופים אלה לראות פוליטיקה אחרת, שבהשוואה לזו שלנו, גם התככים בה נראים יותר הגונים ויותר תמימים. אם הבנתי נכון מתוכננת עונה רביעית, מחכה לזה.

זהו, מסיימת את אחד הפוסטים הארוכים. חג שמחת תורה שמח? שיהיה.