היי שלום ר'

 הזכרתי כאן בעבר את ר', חתולת הרחוב שאימצה אותנו.

ר' נעמדה מול דלת ביתנו בחופשת סוכות לפני כשנתיים וחצי. היא יללה ונעצה בי מבט שלא השתמע לשתי פנים. רק בתי הצעירה ואני היינו בבית, הבכורה היתה במשלחת בחו"ל והאיש והבן בחו"ל אחר. כנראה שגם רבים מהשכנים לא היו בבית ור' היתה רעבה.

בהחלטה של רגע נתנו לה לאכול, ומאז הכל הסטוריה. ר' באה כל יום לבקש את שלה, ואפילו האיש,שלא חובב חתולים, התרגל כבר לנוכחותה. בחורף הכנו לה ארגז, והיא נהנתה ממנו מאוד.

למרות שראו עליה שהיא מבוגרת, היו לה חושים חדים והיא היתה חסרת פחד. כשצ' הכלב שלנו הגיע הביתה, הוא קיבל אותה בידידותיות בהתחלה אבל היא, שהתרגלה להיות מלכת החצר והאזור, לא קיבלה אותו באותו אופן. אחרי כמה נסיונות תקיפה מצידה התחלתי להאכיל אותה רק מחוץ לחצר. אבל היא תמיד היתה נכנסת להזכיר כשהיה צורך, אפילו כשצ' התבגר והתחיל להראות שהוא לא מרוצה מזה.

ר' היתה בעצם החתולה שלי. הילדים קצת פחדו ממנה למרות שכלפינו היא היתה ידידותית מאוד, והאיש בכלל לא אוהב חתולים. ר' מצידה דאגה להיות בסביבתי כל פעם שיכלה. כשתליתי כביסה היא תמיד באה והתחככה בי, ולפני בואו של צ' אלינו היא היתה מסתובבת בחצר ומתיישבת עלי כשהייתי שם.

היתה תקופה שהיא נעלמה, ובתי הצעירה ואני חשבנו עליה. ידענו שהיא מסתובבת איפושהו בשכונה, ובתי הצעירה קוותה שתחזור אלינו - ובדיוק ביום של בת המצווה שלה - היא הופיעה שוב.

פעם בשבת בבוקר יצאתי לטייל עם צ' ומצאתי אותה שוכבת ליד הדלת עם גוויות של שני עכברי שדה. הביאה לנו מנחה.

בזמן האחרון ר' נחלשה מאוד, ראו שהיא ממש זקנה כבר. זה לא פגע בחושים החדים שלה ובחוסר הפחד. היא היתה צצה משום מקום בכל פעם שיצאתי החוצה, מספיקה קריאה קלה או מבט והיא מתייצבת. בעוד יתר חתולי השכונה הסתתרו והתחבאו תמיד, היא רבצה לה ללא פחד על המדרכה ליד הגדר. יודעת שאיתה אף אחד לא יתעסק - לא כלבים ולא אנשים. ובאמת אנשים שראו אותה התחילו להאכיל אותה גם, וכל האזור התמלא קערות וחתולים באופן ששיגע את האיש וגם את צ'.

ויום אחד זה נפסק, וידעתי שהיא לא תגיע יותר. הלכה לה לשכב רחוק כמו האסקימוסים. כל יתר החתולים שהנהיגה נעלמו בעקבותיה.

כמה ימים אחר כך בתי הצעירה ראתה אותה, מתחת לשיחים באחת הגינות. היא כבר לא חיה.

ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת. ליללה הצרודה, לעיניים הבוחנות, לחושים החדים שלא הכזיבו אף פעם, למרות שבמובנים אובייקטיביים ברור לי שהיא היתה בכלל חצי עוורת וחרשת.

זה מדהים איך אפשר לראות תכונות כמו מנהיגות, כריזמה ואומץ אצל בעלי חיים, ולה היו בשפע מכל אלה עד הרגע האחרון. אם היתה בן אדם אין לי ספק שהיתה מגיעה רחוק. וידעתי שכך גם יתאים לה למות - מתחת לשיחים במקום שהיא בחרה.

היי שלום ר', אני אתגעגע.

ר' בימים טובים 

השבוע

היה שבוע שונה מכרגיל, שהמוקד שלו היה ניתוח שעבר בני.
ניתוח לא מסובך ולא ממושך, אבל בכל זאת מלחיץ, שרבץ כמו עננה מעיבה, עד שהגיע ועבר.
למחרת השחרור נשארתי בבית להשגיח על הבן המתאושש, שמצידו חזר במהרה לנאסטיות ההתבגרותית הרגילה (אולי זה דווקא סימן מעודד להתאוששות), ולא הסכים שאשאל אותו איך הוא מרגיש, אלא הדגיש שהוא ידווח בעצמו אם וכאשר ירצה.
הבכורה היתה בהתארגנויות לסיום שנת השירות, ובניגוד לשיחות יומיות ארוכות הסתפקה בהודעות לקוניות לגבי דברים שאנחנו צריכים לארגן/לקנות/להביא/לשלם, והצעירה היתה כל השבוע במחנה קיץ של התנועה.
הייתי בטוחה שאחרי שעבר הניתוח וחזרנו הביתה אהיה באופוריה מכך שהכל מאחורינו. כמי שנוטה להלחץ בקלות מהכל, היו לי מחשבות על כך שהניתוח משנה פרופורציות לגבי מה באמת מלחיץ וגם לגבי תפיסת הזמן שעובר מאוד לאט במצבים כאלה.  בפועל, יום אחרי כן הרגשתי הקלה ושמחה אבל בעיקר הרגשתי מרוקנת ומבודדת. תרם לזה גם זה שחברתי א', כמעט היחידה מחוץ למעגל המשפחתי שידעה על הניתוח ועל המועד שלו, ודיברנו על כך יומיים לפניו, לא התעניינה איך עבר, לא ביום עצמו וגם לא למחרת כששלחה הודעה מתלהבת בנושא אחר. לא אופייני אבל כן מאכזב, והזכיר לי את זה שבעבודה אני יכולה להעדר שבוע ולחזור כאילו כלום, ושלום ומה נשמע מנומס במטבחון יהיה המקסימום מצד הרוב.

אז השתבללתי בבית וראיתי סדרות וסרט, וההרגשה חלחלה ונמשכה. בני הרגיש בסך הכל בסדר והמשיך להמעיט בתקשורת יזומה. זאת אומרת, בגדול חזר לעצמו.

למחרת נסענו לטקס הסיום, ממהרים להגיע לאסוף את אמא שלי במקום בו קבענו מראש שתחכה. א׳ נזכרה בינתיים בניתוח,  ובכל זאת ההרגשה הלא נעימה שלי לא עברה, וכנראה גם ניכרה כלפי חוץ, ובכורתי שאלה מה קרה ולמה אני נראית ממורמרת.

הטקס היה נחמד, גם אם ארוך מדי, ואחריו אמא שלי הסכימה באופן מפתיע לבוא אלינו ולהשאר לארוחת ערב, מה שלא קרה אף פעם אני חושבת. בכורתי היתה בהיי מהטקס ומהסיום והצעירה חזרה סוף סוף מהמחנה הארוך.
ולאט לאט, כשכולם שוב בבית ושגרת יום שישי שורה על הכל, השתפרה לה ההרגשה שלי. כשכולם מסביב עם החוויות והאנרגיות, בהרכב מלא וכולל את אמא שלי שהיתה רגועה מתמיד הפעם, אפשר היה לנשום לרווחה ולהרגיש שבאמת עבר.