איך החיים האלה קרו? אני לא יודע, אבל הם קרו. בשנים שחלפו שאלתי את עצמי את השאלה הזאת לפחות מאה פעם, והתשובה אף פעם לא השתנתה. אני נולדתי אש, את מבינה, את זה אי אפשר לשנות ועם זה אי אפשר להתווכח, כמו שאי אפשר להתווכח עם סימן לידה. מי שנולד אש יודע שגדולה הבערה מן הבוער בה. וככה החיים קרו, הלוך ובעור, היו עצים או לא היו עצים, זה בכלל לא משנה וזה לא יכול לשנות. איך אמרו חז"ל, זכה – ובערו שניהם יחדיו, לא זכה – נעשתה לו סם מיתה.

אני נולדתי אש, אבל למדתי אדמה. למי שלא זכה אין בררה, כשאין עצים בוערות העצמות עצמן, ועבור מי שנולד אש, מים לא יכולים להיות התשובה. האדמה חותמת את האש, אבל מתחת לאדמה הגחלים יכולות ללחוש גם אלף שנה, אלף שנה. אלף שנה אני יכול ללחוש ואף אחד לא ידע, אלא אם ידרוך במקום הלא־נכון. את דרכת במקום הלא־נכון, ואני מצטער. הצרה היא שאש נמשכת לאש, ואין מכבה.

לכן הוספתי אדמה לאדמה, ללחוש עוד אלף שנה. טפשי לבעור, אבל מי שנולד אש יודע שטפשי לומר שטפשי, או שהאלהים הלם בך ברקים מתפוצצים או שלא, זה לא נתון לשיקול דעתך; איך אמא שלי אומרת, החיים הם לא תכנית כבקשתך. לכל היותר אתה יכול להוסיף אדמה לאדמה. לכל היותר אפשר לא לשאול, לכל היותר אפשר להמשיך ללכת, לכל היותר אפשר לבעור, אש תחת אדמה. וחוזר חלילה.

[פורסם במקור: 8/4/2018. הצילום מתוך "משיב הרוח" ס"א, חורף תשע"ח]

לימים שכחתיה. אהבתי אחרות ושכחתין. שנים עברו, הרבה שנים, חייתי עם אשה ועזבתי אותה. יצאתי למסעות וחזרתי מהם. הרבה מים עברו בירדן, בהם מי מנוחות; הרוו מה שהרוו, כיבו מה שכיבו. אחר כך שבתי והתאהבתי באשה, וכהרגלי בקודש, זה היה בלתי אפשרי. שתקתי. נשאתי את עולי על שכמי, ונסעתי לאן שנסעתי. מטבע הדברים חשבתי על אותה אשה הרבה. הפכתי בדבר והפכתי, ופתאום משהו התחוור לי: אני יכול לשאת את הרעיון שזה לא יקרה. מצאתי את עצמי כותב ביומן: "אם לא, אז לא". וכותב: "אני נכון לוותר ולהמשיך הלאה". זה פשוט לא היה גורלי יותר. כתבתי ביומן: "האהבה שלי מזדקנת", והתכוונתי לומר בכך – כמה מוזר: פעם אהבתי אשה ונשרפתי באש מהמחשבה שאם לא נהיה לבשר אחד – אשתגע ואמות; היום, נקודת המוצא היא שבאנו לעולם מקבילים וכקוים מקבילים נשוב שמה. אני קו מקביל ואני עושה את מה שאני יודע לעשות: לצעוד לעבר האינסוף. קו שחוצה את דרכי הוא כנראה טעות בחישוב.

[פורסם במקור: 15/3/2018. הצילום מתוך "משיב הרוח" ס"א, חורף תשע"ח]

מוזר. 21/2/2014. חיים שלמים עברו מאז. פעם אהבתי אשה, ואז שנאתי אותה, ואז אהבתי אותה שוב. מאז חלפו הימים, ומה שהיה פעם העולם כולו התמוסס ונשכח והמשיך בדרכו, ולא נותר ממנו דבר מלבד דיו על נייר. אבל פנחס שדה כתב פעם, "מֵעָלַי רָבְצוּ הָרִים / שֶׁל כְּאֵב, שֶׁל אשֶׁר, שֶׁל עֶצֶב. שָׁנִים אֲחֵרוֹת, נָשִׁים אֲחֵרוֹת, מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. // עָרִים, נְהָרוֹת, פָּנִים. כָּל הַחַיִּים הָהֵם / שֶׁהָיוּ, שֶׁאָבְדוּ, שֶׁמֵּתוּ, שֶׁלֹּא אָשׁוּב עוֹד וְאֶרְאֶם". אף על פי שמתו, רובצים, ומזכירים: פעם אשה אהבה אותי, ושנאה אותי, ואהבה אותי שוב.

[פורסם במקור: 21/2/2018. הצילום מתוך "הארץ", 21/4/2014. בספר "אל תעשה מזה ענין" שירי המחזור פורסמו ללא כותרות]

[פורסם במקור: 13/1/2018. הצילום מתוך "משיב הרוח" ס"א, חורף תשע"ח]

"אני לא אחת שמתאהבים בה", אמרה לי פעם בחורה שהייתי מאוהב בה. כאב לי לשמוע אותה. אותה שעה דימיתי לי שיחד עם עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ירדו לעולם והמתינו גם המלים שיכולתי להשיב לה, לפקוח את עיניה כמה עמוקות תהומות הטעות שלה, כמה היא אחת שכן. דא עקא, כפי שלמדתי לימים שהגדיר זאת קירקגור, הנסיבות היו כאלו שאין באפשרותה של אהבה זו להתגשם. הבטתי למלים הממתינות בעיניים, וכמו קירקגור בשעתו, עשיתי את התנועה של הויתור האינסופי: שתקתי. המלים נגוזו להן והשתרכו שפופות קומה למאפלית בראשית, עד שבורא עולמות ומחריבן יחדש עלינו את דברי הימים, ואני הלכתי לביתי. היא התחתנה זמן לא רב אחר כך. אני חושב שטוב לה היום. אני שמח.

[פורסם במקור: 8/11/2017. הצילום מתוך "הו!" 15, אב תשע"ו]

בחצי השנה הראשונה שלי בדירה שבה אני גר עכשיו חייתי בארגזים. כוונתי: לא היה לי ארון, ואת הבגדים שלי הייתי שולף מארגזים שהיו מפוזרים בחדר, לצד ארגזים אחרים שהכילו הררים של ספרים (כוננית אחת לרפואה אכלסה מדגם של הספרים הנחוצים ביותר, לצד גופיות וסלסלה עם תחתונים וגרביים; חולצות שהצריכו תליה התארחו בארון של שותף שלי). למה שבנאדם יעשה דבר כזה לעצמו? אני לא יודע, אני רק יודע לומר, שבכל פעם שנכנסתי לקבוצות פייסבוק כאלה ואחרות לחפש ארון, הבטן שלי התהפכה וצעקה תבוסה. שלא תעז להרשות לך להתמקם בחדר עם מיטת יחיד, שלא תעז. ולא על זה כתבתי את השיר הזה, אבל בכל זאת רציתי לומר.

[פורסם במקור: 9/10/2017. הצילום מתוך "הו!" 15, אב תשע"ו]

אני לא כל כך יודע מה לומר על השיר הזה, חוץ מזה שאני זוכר שערב אחד חזרתי לדירה שלי, ולא היה אף אחד בבית. תליתי את המעיל שלי על הקולב, ואני זוכר שאור החשמל היה לבן מדי, וגם הדומיה. זה לא היה המקום שתכננתי להיות בו. נאנחתי בשקט. הרגשתי שאני צריך לרשום את האנחה הזאת. רשמתי. וזהו.

[פורסם במקור: 12/9/2017. הצילום מתוך "הו!" 15, אב תשע"ו]

השבוע פורסם בכתב־העת צריף השיר הזה, שכתבתי פעם. שמחתי להענות להזמנה של רחלי מדר להגיע להשקה ולהשתתף במעגל שיח עם הקוראים. חויה משונה, לדבר על דברים שכתבת: מצד אחד, כל המטרה של כתיבה (עבורי) היא השיחה האישית, הנסיון להתגבר על המחסום הבלתי אפשרי של הבדידות הטבועה בקיום. אני כותב כי אני רוצה לדבר, כי אני רוצה לתרגם את החויה האישית שלי למלים שאדם אחר יוכל לתרגם בחזרה לרגשות שלו, כדי ליצור את נקודת ההשקה הבלתי־אמצעית והבלתי־אפשרית־בשום־דרך־אחרת הזאת בין חויה לחויה; כדי שמישהו יאמר לי: אני מבין. מצד שני, הדבר הזה מושג באמצעות הכתיבה, ולא באמצעות הדיבור על הכתיבה. כששאלו אותי באילו שדים מדובר בשיר הזה, עניתי באריכות מפותלת, וחתמתי: "אני מקוה שלא עניתי לך על השאלה". יש דברים שנכתבים כי אי אפשר לאמרם.

[פורסם במקור: 9/6/2017. התצלום מתוך "צריף" 4, קיץ 2017. בספר "אל תעשה מזה ענין השיר פורסם תחת השם "פגרה"]

[פורסם במקור: 25/2/2017. התצלום מתוך "משיב הרוח" נ"ז, חורף תשע"ז. בספר "אל תעשה מזה ענין" השיר פורסם תחת השם "עזוב"]

פעימה שלישית.

בתקופה הקצרה שלמדתי פסיכולוגיה, לימדו אותי להבחין בין שתי תכונות אישיות: נוירוטיות, שחלק ממנה הוא הנטיה לחוות רגשות שליליים, ואקסטרוורטיות, שחלק ממנה הוא הנטיה לחוות רגשות חיוביים. חשוב לעמוד על כך שאין קשר הכרחי בין התכונות: אפשר להיות אנשים דכאוניים ולחוש בעקר רגשות שליליים, אפשר להיות אנשים שמחים ולחוש בעקר רגשות חיוביים, אפשר לחוש את שני סוגי הרגשות בתדירות גבוהה ולהיות אנשים לא יציבים, אפשר לא לחוש יותר מדי מאף אחד מהם ולהיות אנשים אפתיים.

הספר הזה הוא במדה רבה הסיפור על מאבקה הפנימי של נפש נוירוטית, שסרבה להשלים עם הנוירוטיות שלה והשיבה מלחמה שערה. זה לקח לה כמה שנים, אבל סוף טוב הכל טוב. היום, נדמה לי, אני חווה רגשות שליליים כמו כל אדם נורמלי: לפעמים, כשהחיים הם כאלה.

מה שקשה יותר, אני חושב, מלהביס את הנוירוטיות, הוא לפתח את האקסטרוורטיות. זה לא שברגע שאתה מפסיק לחשוב שלילי, אתה מתחיל לחשוב חיובי; זה לא שברגע שהחיים מפסיקים להיות סבל, הם מתחילים להיות כיף.

מאז שהספר יצא לאור כתבתי רק מעט. סיימתי את המלחמות שלי, ואני מנסה למצוא בחיי קול חדש. קול של שלום פנימי. אינני נמנה עם אלה הרואים בכתיבה פלא מטפיזי ואת הכותב כצינור שדרכו הכתיבה מגיחה, מהיכנשהו, לעולם: בחיי הכתיבה היא עוד ביטוי לתהליכים הפנימיים שלי, הן כמבטאת אותם והן כמחוללת אותם, בדיוק כמו הדיבור הפנימי. ולכן גם בכתיבה שלי מאז הספר אני מנסה לזנוח את הקול הקשה, ולחפש קול רך יותר, כדי להיות בעצמי רך יותר וקשה פחות.

לו הייתי כותב את השיר הזה היום, הייתי שואל את עצמי: ומהם ארבעת אבות האושר, עמרי? חופש? בטחון? חיות? אומץ? גאוה? אולי, אפילו, נעז לומר אהבה? כל המלים האלה מועדות לקיטש, ולכן קשה יותר לכתוב היום. אבל כתיבה היא ביטוי לתהליכים פנימיים, ואני משנן וגורס את המחשבות האלה שוב ושוב. בסוף, בע"ה, אלמד לכתוב מהן שירים.

("אל תעשה מזה ענין", עמ' 37)

[פורסם במקור: 21/5/2021]