למה מנקדים שירה? אני לא יודע מה התשובה, אבל מה שבטוח הוא, שמנקדים שירה; והראיה היא, שכל ספרי השירה מנוקדים, אף על פי שעבור מלאכת הניקוד דרושים מומחים שעמלו על הכשרתם שנים ושנים, ואף על פי ששכירת שרותיהם של המומחים הללו עולה מאות ולפעמים אלפי שקלים, ואף על פי שהיחידים שיודעים לזהות אם המומחה אכן ביצע נכונה מלאכתו הם חברי קהילית מומחי הניקוד עצמם. ואם תמצי לומר, מנהגו של עולם הוא ששירה תמיד מנוקדת היא, לך וראה מה מנהג העמים, שאין לך עם שמנקד את שיריו אלא ישראל, כאילו לא די לך ביוקר המחיה כאן. כביכול, נדפקנו: אליטה של בעלי כח יצרה מוצר ריק מתוכן, ושכנעה אותנו שהוא נצרך ואנחנו לא יכולים בלתו; מקרה קלסי של קפיטליזם חזירי, והדבר המפוכח, ואפילו המוסרי לעשות, הוא למרוד באליטות הישנות ולהצטרף למהפכה.

אבל דומני שהיה זה יהודה גזבר ששמעתי ממנו פעם ששירה, יותר משהיא צורת כתיבה, היא צורת קריאה. ולי נדמה, שבדיוק מהסבה הזאת כותבי השירה לא יכולים ולא רוצים להפרד מהניקוד. ניקוד הוא עסק רציני מאד, וטקסט מנוקד הוא עסק רציני מאד. עוד לפני שקראנו ולו מלה אחת מהשיר, אנחנו יודעים שעומד לפנינו טקסט שאנחנו צריכים לקרוא אותו אחרת, וכל מלה בו אומרת: אתה צריך לקרוא אותי אחרת. ולא סתם אחרת: דוקא אי־הנגישות המובנית של הניקוד, העומס החזותי שהוא יוצר והמטען ההסטורי שהוא נושא עמו, יוצרים משהו יחודי, שהוא בדיוק אותו משהו שהמשורר מעונין בו. על ה"משהו" הזה ניסיתי לעמוד בשיר, ואשרי השירה העברית, שזכתה שיעמוד לה אותו ה"משהו" הזה.

[פורסם במקור: 23/8/2019. הצילום מתוך "יהי" 1, קיץ תשע"ט]

היו ימים שהרגשתי שאני לא יכול, כלומר, שאני חסר את היכולת. לא יכולתי בשום פנים ואופן לאפשר מגע ביני לבין העולם שמחוצה לי, כפי שלא יכולתי לאפשר מגע בין הגוף שלי לבין אש. זה שרף באותה מדה, והיה מסוכן באותה מדה. כל תקשורת, בין אם לגשת ולדבר עם מישהי שהייתי מעונין בה ובין אם סתם לשלוח הודעה לחבר כדי לשאול מה שלומו, היתה מצמיתה ובלתי אפשרית, חשש לקריסת מערכות. קל לומר, הכל בראש שלך. קל לומר את זה, כי זה נכון. זה באמת היה בראש שלי, וזה מה שהפך את זה לאמתי: באמת האמנתי שאני לא מסוגל לדבר, ולכן באמת לא הייתי מסוגל לדבר. חסרתי את היכולת. אפשר לראות את זה כטרגדיה, וכך באמת ראיתי את זה במשך פרק זמן ארוך מאד; אבל במבט לאחור, זה דוקא נראה לי כמשהו מופלא. כי פרוש הדבר הוא שכשנעשיתי מסוגל להאמין שאני מסוגל לדבר, באמת נעשיתי מסוגל לדבר; כי פרוש הדבר הוא שלאמונה יש מדה מעוררת תדהמה של כח. לא קל להעיר ולעורר את האמונה, זה נכון. אבל מה שלמדתי על בשרי הוא שיש חרך הזדמנויות בין "לא קל" ו"לא אפשרי", ושהחרך הזה יכול להיות ההבדל בין חיים שהם מוות לחיים שהם חיים; בין חורבן לתקומה. ועכשיו עולה בדעתי, אין פער כל כך גדול בין הציווי העתיק "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" לבין אמרת הכנף "אשרי המאמין". זה לא לגמרי נתפש עבורי, שזה אותו אני שהיה לא מסוגל, ואותו אני שהיום מסוגל. אבל זה מה שהיה.

[פורסם במקור: 18/8/2019. הצילום מתוך "מקור ראשון", 9/8/2019, ערב תשעה באב ה'תש"ף]

[פורסם במקור: 15/6/2019. הצילום מתוך "הו!" 17, טבת תשע"ט]

ב. מרד

––

ריפוי מתחיל בשאגה. כמו שמשון החבול והמושפל שמתפלל לכח שמימי ושואג כדי להכרית את החבלה ואת ההשפלה, כך מי שרוצה לגבור על אויביו מדכאיו שלו צריך לשאוג. ככל שהאויבים עזים ומרים יותר, כך הריפוי צריך להתחיל עז ומר בעצמו, חסר פשרות – בתעצומות הנפש, בהתעלות עצמית, באלימות אפילו. אלא שבמודל האוטותרפויטי, כשמו כן הוא, לריפוי העצמי משמעות כפולה: האדם מרפא את עצמו, אבל מרפא את עצמו – מעצמו; הריפוי מתחיל כשאדם מבין שהאויב שלו שוכן בקרבו. שאגת שמשון שנשאגת מול אויבים חיצוניים, שונה משאגת המתרפא הנשאגת מול אויבים פנימיים: תמֹת נפשי עם נפשי. אשסע את עצמי כשסע הגדי.

ריפוי איננו בהכרח תהליך נעים: הוא עשוי להצריך הקזת דם, חתכים כואבים שיהפכו לצלקות, תרופות מרות המביאות לתופעות לואי מייסרות. הריפוי שאני מדבר עליו בהחלט עשוי להצריך את כל זה, מפני שהשאגה האוטותרפויטית היא הכרזת מלחמה על האויב הפנימי האכזרי ביותר: דפוסי החשיבה שלנו. הדפוסים הללו הם כח עריץ וחסר מעצורים, ששולט בכל פינה בעולמנו: מה אנחנו חושבים, איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים או לא יכולים לעשות. אין כח בעולם הטבע שמעצב באופן גורלי יותר את חיינו. אבל חשוב ביותר לומר, שהדפוסים האלה הם דפוסים; הם לא זהים לנו, והם לא אנחנו. הריפוי מתחיל כשאדם מבין שהוא סובל מפני שהוא משועבד לכח עריץ, כח עריץ ששוכן בקרבו, אבל נבדל ממנו. לכן, הריפוי מתחיל בשאגה, כלומר: בדחיה מוחלטת של השעבוד הזה, בסרוב מוחלט להיות נתון לְמרוּת עריצים, בהחלטה חסרת פשרות: להתגבר כארי, ולדחוף את העמודים האלה, יהיה מה שיהיה.

**

8/11/2007. אני יודע בדיוק מתי קבלתי את ההחלטה שלי. זה היה אחרי שיחה עם שי, שיחה שגרתית לכאורה, שהיא ודאי לא זוכרת, אבל אני זוכר היטב. שי מצאה חן בעיני, נאמר זאת כך, ואני בדרכי המגושמת התכתבתי איתה ויצאתי מגדרי כדי להחזיק את השיחה למרות העדר כל כישורים תקשורתיים. ערב אחד, מכאן לשם, במקום שהשיחה התגלגלה אליו, הבעתי איזו חרָטה על כך שבמהלך הלימודים בתיכון (שאותו בדיוק סיימתי אז) לא התחלתי במקביל גם ללמוד באוניברסיטה (כאילו שזה היה בכלל אפשרי בתוך כל החביון הזה). שי ענתה שגם לה היתה מחשבה כזאת, אבל שבסוף לא עשתה את זה, ושהיא שמחה על כך. אני אמרתי: למה, דוקא נשמע לי ניצול מצוין של הזמן. ואז שי שלחה לי, בלי להתבלבל, שתי הודעות שהצליפו בי: "לא זה לא", הודעה ראשונה. "זה לפספס את הילדות שלך", הודעה שניה.

לפספס את הילדות שלך. המלים האלה ריצדו מול עיני, ונצרבו בתאים האפורים שלי. הלכתי לישון. קמתי בבוקר. באותה תקופה עבדתי באיזו עבודה חסרת מעוף במחסן ציוד משרדי ליד הבית, והיה לי שם הרבה זמן עם עצמי. הסתובבתי בין המדפים ולא יכולתי להפסיק לחשוב על השאלה: אומרים יש נעורים בעולם, היכן נעורי? ניסיתי לחשוב על דבר אחד שעשיתי בתקופת התיכון שאני גאה בו, דבר שיש לו משמעות כלשהי. לא הצלחתי למצוא. הייתי הולך לבית הספר, מתכווץ באיזו פינה, חוזר הביתה, משחק במחשב, הולך לישון, וזהו, פחות או יותר. ככה, ארבע שנים. מת חי. שבועיים לפני כן מלאו לי שמונה עשרה. ארבע מתוך שמונה עשרה, זה נראה לי המון זמן. כמעט רבע מחיי. רבע מחיי שאני מת. השנים האלה אבודות, ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי להחזיר אותן. שום דבר. כלום. פספסתי את הילדות שלי, ואני היחיד שאשם בזה. אני זוכר היטב את התחושה שאחזה בי כשהתחלתי לעכל את כל זה. הלכתי לשרותים, ובכיתי.

בנאדם לא יכול להשאר בשרותים לנצח. באיזה שלב הייתי צריך לצאת. כחלק מהעבודה היה מוטל עלי לעשות משלוחים רגליים של ציוד למשרדים בסביבה, אז תפשתי איזו ערמת דפים ויצאתי לאן שהיה עלי לצאת. אני זוכר בדיוק את רצף המחשבות שחלפו בראשי באותה הליכה. אני זוכר אותו, כי בזכותו אני חי היום. אמרתי לעצמי: זה לא יכול להמשך. אסור לזה להמשך. אני לא מוכן. אני לא מוכן לאבד עוד שניה אחת מהחיים שלי. אני לא מוכן להכנע לחולשות שלי. אני מוכרח לשנות את הכל. אני מוכרח להתחיל לדבר. ועניתי לעצמי: אבל עמרי, זה מפחיד. אני מפחד לדבר. ואז בתשובה, שאגתי: בדיוק בגלל שזה מפחיד, אתה תדבר. זה שזה מפחיד אותך זאת לא סבה לא לעשות את זה: זאת בדיוק הסבה לעשות את זה.

ושהדי במרומים, דברתי. כשהייתי עם מישהו והיתה לי מחשבה, אמרתי אותה. להפתעתי, השמים לא נפלו. כשהייתי בחברה ועלתה לי הלצה, השמעתי אותה. להפתעתי, אנשים צחקו. התחלתי להתקשר לחברים. התחלתי לפנות לזרים. בכל פעם שהייתי צריך לומר משהו או שחשבתי לומר משהו, ועלתה בי תחושת החרדה: מה יהיה אם, עניתי לעצמי בעיניים בוערות: לא אכפת לי מה יהיה אם. אתה לא תשתוק. אני מסרב להכנע לחולשה שלך. אני מסרב להיות מת חי. לא הותרתי לעצמי בררה אחרת. קבלתי החלטה. יצאתי למלחמה, ואף על פי שאני הייתי קטן מאד והחרדה היתה גדולה מאד, אויבת נפילית וזדונית עם חיוך מרושע, ידעתי ששום דבר לא יעזור לה, כי אני עקשן ממנה.

**

זמן לכל, ועת לכל חפץ. השלב בריפוי שכתבתי עליו כאן הוא שלב של הכרזת מלחמה, וככזה, הוא אלים. תופעות הלואי שלו יכולות להיות קשות ורעות, שחורות כמו הלילה. אני, בפרט, לקיתי בהאשמה עצמית ובשנאה עצמית. ראיתי עצמי אחראי לחולשות שלי, ושנאתי את עצמי עליהן; האשמתי את עצמי על שנות המוות ההן, וההאשמה הזאת היתה כהאשמה ברצח. ה' ישמור, לא חמלתי על עצמי. ההלקאה העצמית היתה חדורה באותה אש שבה היתה חדורה ההחלטה להשתנות, אותה אש שסרבה לקבל את כל מה שהיה עד עכשיו וביקשה לכלותו.

אני לא רוצה לייפות את התמונה: הרפואה עשויה להיות דרך מפרכת. צפויים הרבה לילות של בכי, הרבה ימים של יסורים. אבל אלי שבשמים, היא שווה כל דמעה ודמעה. כי בסוף המלחמה העקובה מדם הזאת, אדם חסר הופך לאדם שלם. כי עת לפרוץ ועת לבנות, ובמודל האוטותרפויטי, אחרי שהשאגה נשאגת והעמודים נדחפים ובית דגון קורס על ראש הערלים, המתרפא קם מתנשף מבין ההריסות, ובונה בנין חדש. את בית ה', אם תרצו.

[פורסם במקור: 29/1/2019. לחלקים הקודמים: המודל האוטותרפויטי; א. חביון]

א. חביון

––

יש לי אנטרס ברור: אני רוצה שתאמינו לי שאפשר להרפא. אני רוצה שתאמינו לי שאדם יכול לרפא את עצמו. אני רוצה שתאמינו לי שעקשנות היא סם מרפא, ושחשיקת שיניים ממושכת מביאה אחריה הרפיה אמתית. אני רוצה הרבה, והצרה היא, שכל מה שיש לי להציע לכם הוא סיפור. אבל אני מאמין, שהסיפור הוא מותר האדם מן הבהמה. היכולת לקחת אוסף של מקרים וליצור מהם רצף היא מה שיוצר את המושג "משמעות", והמשמעות שיוצרים הסיפורים שאנחנו מספרים היא מה שמאגד מאורעות שקרו לאדם למה שהוא מכנה "חיי". אני חושב שרצף המאורעות שקרו לי, כפי שאני מבין אותו, הוא בעל משמעות; ואני מקוה שאם אספר לכם אותו, אולי, תאמינו.

כל סיפור, לימדָנו אריסטו, מתחיל בסיבוך. אני מבקש לומר, שהיות שגם חייו של אדם הם סיפור, גם בהם נמצא סיבוך, שממנו הכל מתחיל. וכפי שבכל סיפור, מאותו רגע והלאה העלילה תשאף להגיע להתרת הסיבוך, כך גם נתיב חייו של אדם מוכתב בהתאם לסיבוך שלו. עד כאן – דטרמיניזם, אבל מכאן ואילך, יש לאדם בחירה: האם ללכת בנתיב הזה קדימה, כשהסיבוך בגבו, דוחף אותו לסבלותיו ללא שליטה; או להפוך את פניו וללכת לקראת הסיבוך, פנים אל פנים, ולהאבק בו בידיים חשופות עד שיתיר אותו. לכן, על מנת לספר לכם את הסיפור שלי, שומה עלי להתחיל בסיבוך; לפני שנוכל להתקדם הלאה, נצטרך להתעכב קצת כאן.

**

1/9/2003. קשה להתחיל. איך מספרים דברים שכבר שנים אני מנסה לשכוח? אני לא מדבר על הקושי הרגשי, אלא על קושי מעשי: במשך שנים לא הייתי מסוגל לשאת את הזכרון של הימים ההם, נלחמתי בזכרון כמו שנלחמים לדחוס ערמת בגדים גדולה למזוודה קטנה, כמו שיושבים עליה כדי לנעול אותה, שלא יפרצו החוצה; והבעיה היא שהצלחתי, הצלחתי טוב כל כך, שעכשיו אני לא זוכר איך לשלוף אותם משם. קרעי זכרונות מרחפים פה ושם, כמו כתמים של אשליות אור שמרחפים לנגד עיניים מסונוורות, ועכשיו צריך להאחז בקרעים האלה ולהוריד אותם לקרקע, לטוות מהם חוטים.

הכי קשה לנסות להבין מאיפה זה בא. למה נאחזתי שיתוק מצמית כל כך ביום הראשון של התיכון? מה היה כל כך מזרה אימה בפרצופים של ילדים לא מוכרים שגרם לי להנעל בתוך עצמי ולבלוע את המפתח? משהו כנראה היה מאד מסוכן, אבל כמה שזה משגע אותי, אני לא יודע לומר מה. ידעתי שאני שונה מאחרים. עוף מוזר. הילדים שהיו אתי ביסודי הכירו את השטויות שלי, והתרגלו אליהן. אבל עכשיו מקיף אותי מקום חדש; מה יקרה כשהפרצופים החדשים שסביבי יגלו שאני מוזר? מה יקרה אם הם לא יבינו אותי? אני חושב שהאפשרות האחרונה היתה המחשבה המפחידה מכל. לא להיות מובן. אני לא יודע אם אני יכול להמחיש את גודל האימה: פחדתי שאם העולם יפסול אותי, הקיום שלי יתבטל. אני לא יודע אם מה שאני אומר עכשיו נשמע הגיוני, אבל באותו זמן אלה לא היו מחשבות, לא משהו שאפשר להתווכח אתו, אלה היו עובדות: אילו העולם היה פוסל אותי, הייתי מתבטל. פשוטו כמשמעו.

הפתרון היה מובן מאליו: למנוע את הסכנה. לא לתת להם צ'נס לא להבין. לא לעשות כלום, ולא לומר כלום. לענות כששואלים. לא ליצור קשר עין. לא למשוך תשומת לב. לא לספר בדיחות. הפסקתי לצייר ציורים, והתחלתי לכתוב שירים: צריך להרוג את הדמיון. צריך לדייק במלים. אסור להראות לאף אחד, לאף אחד, את השירים. אסור לגלות לילדה שאני מאוהב בה עד עפר. גם אם היא תרצה אותי, אני לא אדע מה לעשות. עדיף לשתוק מלמות. היתה רק דרך אחת לשרוד: צמצמתי את נוכחותי ככל הנתן, לכדי נקודה סינגולרית אחת חסרת שם וחסרת משקל, מרחפת בתוך מרחב מבעית ואינסופי. וחיכיתי לגאולה.

**

באיזשהו מובן, כל זה לא חשוב בשביל לספר לכם על המודל האוטותרפויטי. כאמור, אני רוצה שתאמינו לי שאפשר להרפא, וכשאני אומר להרפא, הלשון כללית בכוונת מכוון: אדם יכול להרפא מהכאבים שהמחשבות שלו, שההרגשות שלו, מסבות לו. אני לא מתכוון לטעון שבכל המקרים; אבל אני רוצה לטעון שבהרבה מהמקרים, בהרבה מאד מהם. אני רוצה לומר אמירה כללית מאד, והחיים שלי הם ספציפיים, מקרה מסוים אחד ששונה מהמקרה המסוים של אדם אחר. לכן, לא מועיל לי לספר לכם שכשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה, התברר לי באחד השעורים שהמצב שהייתי בו עונה על תשעה מתוך תשעת הקריטריונים להגדרה הקלינית של חרדה חברתית. חרדה חברתית היא הסיפור שלי, ולא הסיפור שלכם.

בכל זאת אני מספר לכם את כל זה, מפני שהיום אני עונה על אפס מהקריטריונים של חרדה חברתית (נשארתי עם תסמינים קלים של פחד במה). אני מספר לכם את כל זה, מפני שכשעשיתי מבחן אישיות לפני שמונה שנים, קבלתי ארבע מתוך מאה בתכונה שמקושרת עם הנטיה לשמחה, ושמונים ותשע מתוך מאה בתכונה שמקושרת עם הנטיה לעצבות; ומפני שכשעשיתי אותו מבחן בחודש שעבר, קבלתי בנטיה לשמחה שבעים ושתיים, ובנטיה לעצבות שלושים ושמונה. אני מספר לכם את כל זה, כי החיים שלי הם משל, והבעיות שלי אינן הבעיות שלכם, אבל הן משל לבעיות שלכם. אני מספר לכם את כל זה כי סופה של נקודה סינגולרית שמרחפת באינסוף להתפוצץ ליקום שלם ומלואו. אני מספר לכם את כל זה כדי שתאמינו לי כשאני אומר: אדם יכול להרפא. ואדם יכול לרפא את עצמו.

[פורסם במקור: 2/1/2019. הצילום מתוך "הארץ", 14/12/2018. לחלק הקודם: המודל האוטותרפויטי; לחלק הבא: ב. מרד]

המודל האוטותרפויטי

––

לפני שאנחנו מתחילים, בואו נאמר רגע כמה מלים על שם המחזור. הוא מבליע בתוכו שתי טענות: הראשונה, שאדם יכול בכלל להרפא; השניה, שאדם יכול לרפא את עצמו. הטענות האלה יומרניות, ויש שיאמרו שהן דרושות הוכחה. ובכן, לא תאורטיקן פסיכלוגי אנכי ולא בן תאורטיקן פסיכולוגי אנכי: אני רוכל שמחזר על פתחיכם ומרכולתו בידו, אני משוגע שמנופף בידיו וצועק בשער עירכם את הקולות ששמע. לניסוי שלי אין קבוצת בקורת, יש בו משתתף אחד, והוא אני. אני עמרי, וככה נרפאתי; ככה ריפאתי את עצמי. ואם תרצו לשמוע, אספר לכם איך.

[פורסם במקור: 21/12/2018. הצילום מתוך "הארץ", 14/12/2018. לחלקים הבאים: א. חביון; ב. מרד]

וצריך לזכור, שכשאמר קהלת "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה", התכוון גם לזה.

[פורסם במקור: 6/11/2018. הצילום מתוך "משיב הרוח" ס"א, חורף תשע"ח]

תחל שנה וברכותיה. לפני כמה שנים, כשהייתי על ספו של שינוי גדול, שמעתי לראשונה את השיר "וינה" של בילי ג'ואל, ומשהו בתוכי טולטל. הרבה פעמים אדם שומע שיר טוב שמתאר את איך שהוא מרגיש, מעט פעמים אדם שומע שיר גדול שמלמד אותו משהו. הסתובבתי עם בילי ג'ואל בראש תקופה מסוימת, שמעתי אותו בלופים, ובסוף כתבתי מלים שמתכתבות עם יוצר אחר שלמדתי ממנו משהו, קהלת. קהלת אמר: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם"; ואני למדתי ממנו להמתין, לקבל את היאוש בבואו עתו, ולדעת שתבוא עת שבה יחלוף. יהודה עמיחי ענה לו, "קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ", אבל כשאני שמעתי את בילי ג'ואל אומר: "Slow down, you're doing fine / You can't be everything you want to be / Before your time", אמרתי לעצמי, לא זאת השורה שקהלת טעה בה. כי השחרור שקהלת מציע הוא מעין ויתור אינסופי קירקגורי או הודי, שבו סופה של המצוקה בא מתוך ויתור על האמונה שאפשר לשנות משהו תחת השמש; אבל אני חשבתי על כל השנים האלה שבהן נלחמתי בשביל להשתנות, ששנאתי את עצמי, שחשבתי שאין לי תקנה, שאמרתי נואש מעצמי, ואמרתי אני בלבי, הנה, תראו אותי, I'm doing fine. כשבילי ג'ואל המשיך לומר לי: "Though you can see when you're wrong, you know / You can't always see when you're right", אני אמרתי, איך טעו השפתיים שלי שקיללו אותי ואיך טעו העיניים שלא ראו את סוף הדרך ואיך צדקו הרגליים שהמשיכו ללכת אף על פי כן ולמרות הכל. כמה אמון אני צריך לתת בעצמי. וכשלקראת הסוף בילי ג'ואל אמר: "Dream on, but don't imagine they'll all come true", אני אמרתי: יש שכר לפעולתך. יקח שנה, יקח שנתיים, יקח עשר. אבל בסוף יהיה כאן בנאדם, והבנאדם הזה יהיה מספיק חזק בשביל לחלום, ובשביל להכשל, ובשביל להמשיך לחלום אף על פי שהוא נכשל. כי חלומות הם ענין של סטטיסטיקה. נכשלת פעם אחת, נכשלת פעם שניה, זה לא משנה. אם אתה עובד נכון, אתה תגיע. וזה מה שאני רוצה לאחל לכם לשנה החדשה.

[פורסם במקור: 9/9/2018. הצילום מתוך "בר" ד', חגי תשרי תשע"ט]

אם אפשר לסכום את כל החיים כולם לנהמה אחת, זאת הנהמה הזאת: אף על פי כן. לא, בן אדם לא יכול להשתנות בעולם זה, אני לא מאמין בזה. אנחנו חומר עם מבנה גנטי ואנחנו רוח עם שרש נשמה, ומי שנגזר עלינו להיות, נגזר. אבל בן אדם יכול לגלות את עצמו. להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל. לקחת את האבן שנתנו לו, ולסתת. זרע של זית לא יכול להפוך לזרע של ורד, אבל הוא יכול להפוך לעץ ולהניב פירות. מאה שנות בצורת יכולות להשאיר את הזרע הזה באדמה, אבל שום כח שבעולם לא ינשל אותו מהיכולת להכות גזע ושרשים. בן אדם יכול להרגיש בחילה כל החיים, או שהוא יכול לדחוף לעצמו אצבע לגרון. ואם צריך, שוב ושוב ושוב. עד שהבטן ריקה, ואז אפשר להתחיל להתמלא.

[פורסם במקור: 13/5/2018. הצילום מתוך "משיב הרוח" ס', חורף תשע"ח]