א.
אני חושב שזה היה בשבת הראשונה שלי בתקוע, כשבאתי לבדוק את השטח במסגרת המחשבות על לעבור לשם, שהתפללתי ערבית של שבת אצל הברסלברים. החויה מומלצת לחובבי האקסטרים, אבל לא בה עסקינן, אלא בדבר התורה שהרב עדס – איש אקסטרים כשלעצמו, שעושה משמרות לילה בבוטקה בכניסה לישוב ונוהג לחלק חילבה אחרי התפלה – נשא באותו ערב. וכך, בערך, אמר: חייו של כל אדם מורכבים מעליות וירידות. כל כך למה? למה ה' הטוב לא נותן לנו פשוט עליות? למה נחוצות הירידות? ר' נחמן אומר, שכל עליה וכל ירידה שעוברת על אדם מנגנת תו בעולם; וביחד, סך העליות והירידות שהתארעו לו בימיו מנגנות מלודיה. ניגון חייו. סולם שעולה כל הזמן – זה לא ניגון, זאת לא מוזיקה. הדרך היחידה לנגן את החיים האלה, לעשות מהם דיבור וחותם, לתת להם משמעות, היא לעלות ולרדת. זה לא יכול להיות אחרת.
ב.
כשהייתי בעין פרת, מיכה גודמן הרצה בפנינו בהזדמנות מסוימת שיחה על המשברים האידיאולוגיים בחברה הישראלית. נדמה לי שהדברים גם כונסו אחר כך בספר, אבל את הספר לא קראתי, ואילו את השיחה שמעתי. בין היתר, גודמן דיבר על משבר הימין הדתי, וטען: הבעיה של הדתיים הלאומיים היא שהבטיחו להם שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. זה לא מושג סמלי, וגם לא סתם ציון דרך הסטורי, אלא ירית הפתיחה של תהליך מטפיזי, שבאמת אמור להסתיים בגאולה. תהליך לינארי, הכרחי; מכאן אפשר רק לעלות ולעלות. אלא שבהתנתקות, הנבואה של הרב קוק התבדתה, והתברר שלפעמים המדינה עושה צעדים לאחור; שלפעמים במקום לקדם את הגאולה, היא מפריעה לה. האמונה נשברה, המשמעות שנתַנּו למאורעות ההסטוריים התפרקה, והתכלית שראינו במדינה קרסה. ומה עושים עכשיו.
ג.
פרסמתי פעם מסה שבה טענתי שהדרך שבה אנחנו מקנים משמעות לחיינו היא באמצעות סיפורים. סיפור מאגד את הפרטים השרירותיים שמהם מורכבים העולם וחיינו, ומחבר ביניהם באמצעות חוט עלילה, בערך כמו שילד מחבר אוסף של נקודות על הדף לציור של חתול, או כפי שעשו הקדמונים עם כוכבי השמים. בערך, מפני שהיתרון המרכזי של הסיפור על פני צורות ארגון אחרות של המציאות הוא שהוא לא רק יוצר סדר בתהו ומסביר לך מה אתה רואה (חתול), אלא גם *לשם מה* מה שקרה קרה, ולמה יש לך סבות לקוות שבעתיד דבר מסוים יקרה. ככלות הכל, לסיפורים יש מבנה: סיבוכים מגיעים להתרה, אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית, וכוליה. אסונות לא קורים סתם, הם קורים כדי לקדם את העלילה, או כי יש לגיבור לקח שהוא צריך ללמוד. כך, הסיפור מאפשר לנו להתגבר על קשיים ומשברים, מתוך אמונה מודעת או לא־מודעת שלא מדובר בסבל שרירותי, אלא בחלק מהדרך שלנו למעלה, לעבר תכלית כלשהי.
ד.
העולם הפסיכולוגי מכיר בכל זה, וזה הבסיס הן לשיטת הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל, והן ובמיוחד לשיטה הטיפולית הנקראת טיפול נרטיבי. ואני באמת לא מבין מספיק בפסיכולוגיה, ואולי אני חוזר על דברי אחרים כאן, אבל בגוגל לא מצאתי התייחסות אז אתרום את חלקי. אני חושב שבהקשר של דפוס החשיבה הספרותי ראוי לומר שיש דבר כזה "כשל נרטיבי". יש מקרים שבהם אדם מספר לעצמו סיפור, סיפור שבו הוא דמות מסוימת, שחייו הוליכו אותו לאנשהו, שכל האתגרים והקשיים שעבר היו למען מטרה מסוימת. ואז, לא עלינו, חייו קורסים. פיטורים, גירושים, פשיטת רגל, מוות של אדם אהוב, נכות, מי יודע. כך או כך, הסכֵֿמה העלילתית נכשלת, ומתברר שכל המאמצים שהושקעו, וכל הסבל, כל אלה לא הובילו בקו ישר אל הגאולה. משהו אבד באופן בלתי הפיך, ואי אפשר לתקן. אני רוצה לומר, שכשספורטאי נקלע חלילה לתאונת דרכים ומאבד רגל, אחד הקשיים המרכזיים שהוא חווה הוא לא עצם ההתמודדות עם הנכות, אלא עם השאלה: כל השנים האלה שהשקעתי באימונים, כל הדברים שויתרתי עליהם, כל המאבק בדרך לצמרת, כל מה שהקנה משמעות לחיי – מה, כל זה בעצם היה לשוא?
ה.
ב"המבנה של מהפכות מדעיות", תומס קון אומר שפריצת דרך במדע מתרחשת לא כשאנחנו מצליחים לאסוף עוד ועוד נתונים, אלא כשאנחנו מצליחים סוף כל סוף להסביר את הנתונים שבידינו. בכל תאוריה מדעית, תמיד יש פרטים שלא מסתדרים בתמונה ולא כלולים בתאוריה; כביכול התאוריה היא יד שמשרטטת מעגל שמנסה להקיף את העובדות הידועות, אבל תמיד, לא משנה איך היא מציירת אותו, ישנן כאלה שנשארות בחוץ. למשל היום, ישנה אי־התאמה בין תאורית הקוונטים לתורת היחסות הכללית – כלומר, ישנן תופעות פיזיקליות שהראשונה לא מצליחה להסביר, וישנן תופעות פיזיקליות שהשניה לא מצליחה להסביר. כל אחת מהתאוריות הללו משאירה משהו מחוץ למעגל. מה שהעולם המדעי מחכה לו הוא שנצליח לקחת את כל הפרטים הללו כולם, ולשרטט סביבם מעגל גדול יותר שיסביר אותם באמצעות תאוריה אחת, חזון שמכונה בכינוי האלגנטי "התאוריה של הכל" (מדענים ממש טובים בקופירייטינג). להסבר שכזה, שבהכרח שולל את תקפותם של ההסברים הישנים לטובת הסבר חדש, ושמצליח להכיל בתוכו פרטים חדשים שלא נכללו בהסבר הישן, קון קורא "שינוי פרדיגמה".
ו.
שינוי פרדיגמה הוא הדרך היחידה לצאת מכשל נרטיבי. ארוע אסון או משבר הוא בחזקת פרט חדש, שההסבר הישן לא יכול בשום פנים ואופן להכיל. אם כל החיים שלך הסברת לעצמך שכל התלאות שאתה עובר נועדו להכין אותך לקראת זוגיות גואלת, ואז זוגיות שנראית כזאת מתממשת ולפתע נגמרת, ולא כל כך משנה אם במוות או בפרידה, ההסבר הישן שלך לחייך נכשל. המצוקה במקרה הזה נובעת לא רק מהחוסר באותו אהוב שאבד, אלא מהשאלה: אז איך בכלל אפשר להסביר את התכלית של כל מה שעשיתי עד עכשיו בחיי? האם כל המסע שעברתי עד כאן, כהכנה לקשר הזה, בתוך הקשר הזה, היה לחינם? ואם כל הזמן הזה לא הייתי בדרך לגאולה, לאן הלכתי? התשובה האפשרית שמדובר לא בדרך, אלא בשוטטות שרירותית שאין לה גאולה מתחייבת, היא כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לאו דוקא כי היא לא נכונה (מי יודע), אלא כי אנחנו בני אדם, ואנחנו לא מסוגלים לסבול שרירותיות. לפעמים נדמה לי שאין עינוי גדול מזה. החיים האלה מלאים בקשיים שנחוצות תעצומות הנפש להתגבר עליהם, ואם החיים הם שרירותיים, או יותר נכון, אם אנחנו באמת חווים אותם כשרירותיים, קשה לחשוב על סבה לקום מהמיטה בבוקר ולהתמודד עם כל זה. כדי להיות מסוגלים לעשות זאת, צריכה להיות לחיים תכלית, וצריך להיות פשר לסבל – לא רק לזה של ההווה, אלא גם לזה של העבר, ולזה של העתיד. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לומר שהחיים האלה הוליכו ומוליכים אותנו לאנשהו. ובשביל זה, בעתות משבר, נחוץ שינוי פרדיגמה.
ז.
התשובה המעצבנת היא שמה שנחוץ לשם שינוי פרדיגמה סיפורית הוא בעקר זמן. יותר נכון: הדברים שקורים במהלך הזמן. מן הסתם אני לא מחדש לאף כשאני אומר שזמן עוזר להתגבר על כאב, אבל אני רוצה לחדש, אולי, למה. סיפורים שונים ממדע: סיפורים הם תכליתיים, המדע הוא סבתי. המדע בסך הכל צריך להסביר חוקים נצחיים, ולכן הוא יכול, בכל רגע נתון, לצייר קו חדש ובאמצעותו להקיף עובדה נוספת שתכנס לתוך הפרדיגמה. סיפורים לא עובדים ככה, מפני שיש בהם מוקדם ומאוחר, והם צריכים לא רק להסביר את המציאות, אלא ללכת לקראת משהו. ואם הנקודה האחרונה במסע שלך לא מתיישבת עם כל השאר, אם כל מה שיש בנקודת הסיום הוא כאב, אין לסיפור שלך תכלית. פרדיגמה סיפורית לא יכולה לסבול העדר תכלית, כפי שפרדיגמה מדעית לא יכולה לסבול העדר סבה. זה מה שקון קורא לו "משבר".
אלא, שההווה איננו נקודת הסיום: כמו שאומרים הפילוסופים הקיומיים, לא הכאב הנוכחי הוא שמגדיר את הסיפור שלך – הסיפור שלך לא נגמר עד שחייך אינם נגמרים. ולכן עם הזמן והמסע, סיפור חייך יתקדם לקראת עובדות חיים נוספות. ואלה העובדות שנצברות במהלך הזמן שמאפשרות לשנות את הפרדיגמה, לראות תכלית אחרת, לספר את הסיפור מחדש בדיעבד: הקשר ההוא היה צריך להגמר כדי שהנוכחי יתחיל. הייתי צריך לאבד את העבודה ההיא כדי לצאת למסע מסביב לעולם. הייתי צריך לחוות את הטראומה ההיא כדי שאוכל לרפא אחרים (צריך זאת אולי, בעצם, מלה גדולה. אפשר להסתפק ולומר, אם גם הטראומה הזאת לא היתה צריכה לקרות, היא הוליכה אותי במסלול חיים שיש בו ערך). ברגע הזה, כשמתוך המאורעות החדשים מתבהר לאן המשבר הוליך אותנו, וכיצד הדרך שנמתחת ממנו עד להווה החדש היא בעלת משמעות, אפשר לשרטט מחדש את הקוים סביב פרדיגמה חדשה.
ח.
יצירות מוזיקליות לא מסתיימות באמצע מהלך. כלומר, אולי כן, אני מבין במוזיקה עוד פחות מבפסיכולוגיה, ובטח יש מלחינים מעצבנים שעושים את זה. אבל אם הם יעשו את זה, זה יהיה מעצבן, כי זה יהיה נגד טבע האדם. האוזן האנושית יכולה להכיל מתח לא פתור, אבל היא חותרת לקראת פתרון של המתח הזה. כמו בסרט מי הפליל את רוג'ר רביט, זה חזק מאתנו: אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, לסיים מהלכים מוזיקליים במקום שמתאים להם בסולם, בהתרה של המתח שיצר המהלך המוזיקלי. וכמו אצל הפילוסופים הקיומיים, זה גם, בעצם, הענין: המתח הזה, שלמעשה קיים בין כל תו ותו שמתנגן, מטריד אותנו כל כך רק אם הוא בא בסוף היצירה – אבל כל עוד היצירה מתנגנת, היא ממשיכה להתנגן. זה התו הבא שנותן את המשמעות לתו הקודם, שהופך אותו מבלתי נסבל לבעל פשר. ואין לנו בררה אלא ליצור מוזיקה כזאת. זאת המוזיקה היחידה שאנחנו יכולים לנגן.
[פורסם במקור: 21/6/2021. הצילום מתוך "הו!" 21, תמוז–אייר התשפ"א]
" כדי לשמוע מה שלום חן או "בואי לארוחת שבת 
קצת פחות משתיקה 