אני רוצה לומר משהו על הטוב ועל הרע. קשה להפריד ביניהם. מעט דברים הם שחור ולבן, טובים לגמרי או רעים לגמרי. הדבר הזה שקרה, האם הוא היה חיובי? האם הוא היה שלילי? בדרך כלל המלים האלה, הקטגוריות האלה, אינן מספיקות. יש לנו צורך גדול להכניס דברים לתוכָן, לסכם את מה שהיה, להעריך. וזה צורך בריא, מפני שהוא עוזר לנו לחשוב הלאה, האם נרצה לחזור על החויה הזאת או לא. ובכל זאת, הוא לא תמיד עושה צדק עם מה שהיה.
נקח, למשל, פרידות. משהו נגמר. אם הוא נגמר, מן הסתם היה שם כאב, ויש שם כאב, ויהיה שם עוד כאב עד שהכל ישקע וידעך. כנראה אנשים נפגעו, נפגעו עד שהם לא יכלו לשאת את זה יותר, עד שהרע הכריע את הטוב. האם זה אומר שמה היה היא רע? לא בהכרח. לפעמים הרע מכריע את הטוב גם כשיש יותר טוב מרע. ככה זה הרע, ממזר שכמותו, לפעמים הוא פשוט כריזמתי יותר ומקבל את המלה האחרונה.
ולפעמים מה שהיה היה רע. לפעמים באמת היה יותר רע מטוב. לפעמים אנשים לא רק נפגעים, לפעמים אנשים נפצעים, לפעמים נעשה עוול, בכוונה או שלא בכוונה. ומה עושים. האם לומר שהיה רע, האם להצטער על הכל. האם לסגור את הקשר הזה במגרה, לא להזכר בו יותר, האם להזכר בו באיבה.
ראיתי בשבוע שעבר את "שמש נצחית בראש צלול" (יש לי כלל שאם יותר מאדם אחד ממליץ אני מציית, וגם יחזקאל וגם עמית המליצו. אז צייתי). ולמי שלא ראה, אני לא רוצה לספיילר (אבל למי שזה חשוב לו, אל תבנו על זה שאצליח), אז רק אומר שהסרט הזה עוסק בקשר שבאמת נראה כמו קשר רע, שנגמר רע, בין שני אנשים שלא ממש יודעים לתקשר. ושניהם בוחרים לסיים את הקשר הרע הזה ולשכוח ממנו. לכאורה. אבל כשהאופציה של השכחה נעשית אמתית, אמתית באמת, מתברר שמה שאנחנו באמת רוצים לעשות זה לזכור. גם כשזה כואב מנשוא, יוקר הזכרונות הטובים רב־משקל יותר הן מעינוי הגעגוע והן מהזכרונות הרעים.
ושאלתי את עצמי, למה. עוד דבר שעשיתי בשבוע שעבר היה לשמוע הרצאה של ג'ורדן פיטרסון, והוא אמר בה שאנחנו חווים רגשות שליליים יותר בעוצמה משאנחנו חווים רגשות חיוביים, שזה בעצם משהו שכל מי שאי פעם ניסה לכתוב יצירה בימים רעים ובימים טובים יודע. אז איך זה שכשהזכרונות שלנו מעורבבים גם מטוב וגם מרע, אנחנו מעדיפים לזכור מלשכוח?
הצגתי את כל זה כאילו אני עושה פה מהלך מסובך, אבל בעצם התשובה פשוטה מאד. הזכרונות שלנו הם כמעט כל מה שיש לנו. הם מי שאנחנו. זה מה שהופך אלצהיימר למחלה ארורה כל כך: אדם נשאר חי, אבל מאבד את חייו. זה בלתי נסבל לאבד זכרון טוב, מפני שזכרונות טובים הם אבני הבנין שלנו, וזה בלתי נסבל לאבד אבן כזאת. אם קרה למישהו משהו משמעותי עם מישהי, הקשר הזה שינה אותו, יש לה חלק במי שהוא. וזה שהיה רע, או שהגעגוע קשה, אלה פשוט לא סבות מספיק טובות לוותר על החלק הזה.
ואולי צריך לומר את זה בצורה אחרת: שהדברים שפיטרסון אומר הם לא קושיה, הם עצם הענין. בואו, העולם הזה מלא ברע. מי שרוצה להרגיש רע, לחוות דברים רעים, לא יצטרך להתאמץ במיוחד. זה הטוב שצריך להתאמץ בשבילו. זה הטוב שהוא לא מובן מאליו, שאסור לקחת אותו כמובן מאליו, זה הטוב שאומרים עליו "יקר", שצריכים לשמור עליו כשהוא שם כדי לא לאבד אותו. רע יהיה שם בכל מקרה. אבל אם נחיה נכון, יהיה שם גם טוב.
וזה מזכיר לי תורה של ר' שמחה בונים מפשיסחה, שאני רוצה לסיים בציטוט שלה.
"'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה'. דהנה מהשמש יש פעולות טובות וגם פעולות אשר לא טובים. והנה כאשר ה' יתברך רוצה להגין מהפעולה רעה חס וחלילה, אם יסלק ממנו כח השמש לגמרי, אזי ימנע ממנו כח הפעולה הטובה גם כן. [מה עושה אם כן ה' –] אמנם מונע מהמקבל פעולה רעה, ופעולה הטובה במקומה עומדת. וזהו פירוש 'ה' צלך על יד ימינך' – שמצֵיל אותו; 'יומם השמש לא יככה' – דהיינו בעת זריחת השמש, ולא יזיק חס וחלילה. והבן."
וזה, בעצם, מה שניסיתי לומר בכל ההליכה סחור־סחור הזאת: ככה זה החיים, אנחנו פוגשים דברים שיש בהם טוב ושיש בהם רע. ומי שרוצה שיהיה לו טוב צריך לא להמנע מהטוב־והרע הזה, אחרת, פשוט לא יהיה לו טוב. אלא, ילך בראש זקוף לקראת כל הבלגן הזה, ויפגוש מה שיפגוש, וילמד איך לברר מתוך כל זה את הטוב.
ולמה בעצם לסיים כאן כשאני יכול לסיים במלים של שחר־מריו מרדכי:
אָנָּא, אַל תִּתְיָאֵשׁ מִמֶּנִּי.
וְאַל תָּבִין אוֹתִי שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה:
יֵשׁ בִּי שִׂמְחָה.
וְאַהֲבָה אַחַת גְּדוֹלָה אֲנִי הֵיטֵב זוֹכֵר.
שְׁמַע, אֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי;
רַק עָצוּב
בְּחֶלְקִי הָאַחֵר
סוף פעימה שניה.
("אל תעשה מזה ענין", עמ' 33)
[פורסם במקור: 8/5/2021]
קצת פחות משתיקה 