קשה לניסוח

הרהור קצר על
“א סריוס מן” של האחים כהן, ובהמשך לתיאוריה של התקליט

.עליתו לתורה של דני גופניק כמשל: הילד ניגש לספר התורה וקופא. הוא בוהה סביבו, הלום ומבולבל. הוא מקבל את האצבע לידיו, ובוהה בה. הרבנים לוחשים לו

קצה חוט, אך ללא הועיל. לבסוף מובילים את האצבע, כמחט על תקליט, ודני כמכונה נמתחת קופץ לפעולה – הדרשה מתחילה באיכות הי-פי.

האינטואיציה הראשונה שלי למשמע שם הספר “יש אלוהים?” היתה שמדובר בקשקוש גדול. התרגום לשם הספר, שבמקור נקרא בפשטות “דלוזית האל”, נקשר אצלי לרוחניות בשקל. אחר כך הבנתי שזה ספר של ריצ’רד דוקינס, ולקחתי אותו לידיים. כמו ב”גן האנוכי” וב”השען העיוור”, דוקינס מספק הסברים סדורים ומאלפים, מבאר תפישות תיאולוגיות וא-תיאולוגיות, ופורש משנה ברורה ומלאה.

הספר נהדר, ונראה לי חיוני על כל מדף – אבל בעיקרו נדמה כתשובה לבריאתנות (קריאישיוניזם) האמריקאית, יותר מאשר לכל תרבות מקומית אצלנו.

כי בארץ, בניגוד לבארצות הברית, הילדים לא גדלים לקבל את סיפורי הבריאה כאמת היסטורית (אולי הודות לתרבות דרש ענפה). ומנגד, אנשי החינוך החרדי לא טורחים בכלל לבלבל את התלמידים בקונספציה המדעית. שזה גם אחלה. כל אחד נשאר במגרש הביתי שלו, ולא מפריע לאף אחד ללמד את העניינים שלו.

אז בכל אופן, עם או בלי קשר, לאחרונה מלאו שלושים למותו של ג’ורג’ קרליין, שכולם כבר סיימו להספיד, ולי נותר לצרף קטע קצר בנושא, שמסכם יפה את הרעיון הכללי, לדעתי.

ואם כך, קצת בהמשך לאותו עניין, נתקלתי שוב בהדגמה של ספור, משחק המיקרו-ניהול החדש של וויל רייט.

במשחק, כפי שאפשר לראות בקליפ המגניב לעיל, השחקן מכתיב את שלבי ההתפתחות של חד תא למרותו. דרך מחזור חיים (אני נזהר מהמילה אבולוציוני בשלב הזה) עשיר, היצור יפתח התנהגות פרימיטיבית, שבטית ותרבותית – עד בואך עידן החלל.

היבט מעניין במיוחד במשחק, אפרופו אבולוציה, הוא שאין שום מידה של ברירה טבעית במשחק. השחקן בורר באופן שרירותי לחלוטין את המאפיינים של היצור, והטכנולוגיה הפרוצדורלית של המשחק מטבענת אותם באופן מובלע ומלא. שמונה גפיים? אין בעיה. עיניים בגב? אדרבא. זנב באוזן? אין בעד מה. כמו האגרג’ג* של דאגלס אדאמס, לא משנה איזה שטות ירכיב השחקן בתור יצור, היצור יוכל להסתגל ולנצח בעולם הסובב אותו, הודות ל”שען השמיימי” הבוחר את מאפייניו, וחשוב מכך – מכווין את צעדיו. באופן זה, טורפים הרודפים אחריו או תרבויות אחרות אינן תחרות לשען-שחקן המרחף ממעל, מבטו כל יודע, הינף-עכברו כל יכול.

האופן בו המשחק רותם פרספקטיבה אלוהית למדיום האינטראקטיבי אינו חדש, אבל מידת החופש הניתנת לשחקן – לכדי מידה בריאתנית ממש – חדשה בהחלט. רייט קורא לסוג הבחירות שהמשחק מכתיב “תכנון לא-תבוני”, כפראפראזה על תפישת התכנון התבוני הבריאתנית: הרי בעולם בו הרצון של השחקן הוא רכיב סופי בארועים, אף טעות התפתחותית לא תעיב על עתיד הגזע הנוצר.

ואני תוהה – אם יש אלוהים, כמה טובה הטכנולוגיה הפרוצדורלית שלו, וכמה חמורות הטעויות עליהן הוא מפצה בשעות המשחק הארוכות, לתוך הלילה?

1982, life, the universe and everything *

Agrajag was black, bloated, wrinkled and leathery.
His batwings were somehow more frightening for being the  pathetic  broken floundering things they were that if they had been strong, muscular beaters of the  air.  The  frightening  thing  was probably the tenacity of his continued existence against all the physical odds.
He had the most astounding collection of teeth.
They looked as if they each came from a completely different  animal,  and they  were ranged around his mouth at such bizarre angles it seemed that if he ever actually tried to chew anything he’d lacerate half  his  own  face  along with it, and possibly put an eye out as well

לאחרונה הזדמנה לי צפיה נוספת ברטאטוי, הפעם בפורמט הביתי, ונותרה בי תחושה עמומה שאני מחמיץ משהו בסרט. משהו עמוק יותר מפני השטח. מפתה לצמצם את המסר של סרט אנימציה לילדים כפשטני או בנאלי, אך בתום הצפיה התחזקה בי – אף יותר מבצפיה הראשונה – התחושה שהאלגוריה הטמונה בסרט היא כל דבר פרט לפשוטה.

לינגוויני ורטאטוי

הציטוט של גוסטו, השף החביב המנוח,“כל אחד יכול להיות טבח טוב”, מתחוור כמוטו של הסרט, וזהו לכאורה המסר הליברלי המתבקש: הבדל של מין (או גזע, בהשאלה) אינו צריך להוות תנאי סף לתרבות. ובכן, בהשוואה בין בני התרבות (הפריזאים כמובן) והחיות הגסות (העכברושים במקרה שלנו), מהו הנמשל?

את הביקורת שלה לרטאטוי, חתמה רותה קופפר בהערה מפתיעה על הקונטקסט התעמולתי של נחילי עכברושים. היא מתכוונת, כמובן, ליהודי הנצחי מ 1940, סרט תעמולה נאצי כמו-דוקומנטרי, פוסט-אקספרסיוניסטי, בו מטאפורת הנחיל תופסת מקום מרכזי. הסרט, בכל אופן, היה בוטה ביותר ומרתיע, וכמעט וכלל לא התקבל בקהל היעד שלו (בודאי בהשוואה לסרטים פופולרים יותר כמו היהודי זיס). ובכל זאת, דימוי העכברושים נחרט בזכרון העולמי כתעמולה אנטישמית, ונהפך לנרדף לרטוריקה הגזענית מסוגה. קופפר מרגישה כי כאן הסרט עושה מהלך “אמיץ”, כדבריה, כשהוא הופך קונטקסט כה טעון על פיו (לכאורה), ומייצר מנחיל העכברושים המזוהם מנות מטבח עילי מפעימות.

במעבר לנמשל המתבקש, לא קשה לזהות ברטאטוי העכברוש את היהודי ‘האמיץ’, המחרף נפשו בטיפוס במעלה הסולם החברתי. עוד במאגר הדימויים השואתי, מרדף האימים בו מניפה האיכרה הזקנה מרסס גז לעבר העכברושים הנסים לכל עבר. וכן סצינת הביוב בה נותר רטאטוי לבדו, נאחז בספר הבישול, הוא כל עולמו (כאן ניתן לומר מילה על “עם הספר”), וקורא לשווא למשפחתו שאבדה לו. בכלל, נדמה שהעכברוש האומלל עומד בפני כליה פעמים רבות למדי במהלך הסרט. ואנקדוטה קטנה: פירוש השם רטאטווי – “מעורבב”. כנראה כדי לציין כי העכבר, כמו היהודי, הינו בן תערובת, מתבולל, כלומר לא “גזעי” כמו מקבילו האירופי. ואכן עיקר יחודו של לינגוויני הג’ינג’י והחביב, שלומיאל חסר תקנה וכישורים, הוא ביחוסו – זהירות, ספוילר – בנו של גוסטו הגדול. פירוש השם אגב, הוא “לשון קטנה”. אולי כדי לסמן כי בעוד לינגוויני מדבר, רטאטויי עושה.

אז מסתמן עכברוש יהודי, ומסתמן שלומיאל אירופי. החי זאב עם כבש? מערכת היחסים הנרקמת בין שתי הדמוית אינה פשוטה גם למראית עין. רטאטוי אינו מלמד את לינגוויני לבשל. במקום זאת העכבר מוביל את האדם ברעמתו. כלומר מושך בשערו. כלומר היהודי מושך בחוטיו של האירופי כבבובה. כך במשך מרבית הסרט מובל בן התרבות כחומר ביד היוצר.

בעומק התת-מודע ההמוני של דימוי קולנועי זה (כמדרשו של זיגפריד קראקוור) שוכן יצוג סותר של היהודי: בן-תרבות נרדף ומדוכא מחד, ואדון בובות שולט מאידך. היתכן כי גם בתוך העולם הליברלי של הסרט מקופל עדיין דימויו של היהודי כעכברוש רוקם מזימות?

נדמה שגורלם של האירופי והיהודי קשורים לבלי הפרד, ובסופו של יום, כשמבקר המסעדות המריר טועם את תבשיל הרטאטוי, אנו מגלים כי את המפתח לזכרון המכורה של התרבות האירופית מחזיק יהודי-עכברוש. מתבולל אוטו-דידקט, שמפליא אף את אדוני הארץ ברנסאנס התרבותי אותו הוא מחולל.