לאחרונה הזדמנה לי צפיה נוספת ברטאטוי, הפעם בפורמט הביתי, ונותרה בי תחושה עמומה שאני מחמיץ משהו בסרט. משהו עמוק יותר מפני השטח. מפתה לצמצם את המסר של סרט אנימציה לילדים כפשטני או בנאלי, אך בתום הצפיה התחזקה בי – אף יותר מבצפיה הראשונה – התחושה שהאלגוריה הטמונה בסרט היא כל דבר פרט לפשוטה.
לינגוויני ורטאטוי
הציטוט של גוסטו, השף החביב המנוח,“כל אחד יכול להיות טבח טוב”, מתחוור כמוטו של הסרט, וזהו לכאורה המסר הליברלי המתבקש: הבדל של מין (או גזע, בהשאלה) אינו צריך להוות תנאי סף לתרבות. ובכן, בהשוואה בין בני התרבות (הפריזאים כמובן) והחיות הגסות (העכברושים במקרה שלנו), מהו הנמשל?
את הביקורת שלה לרטאטוי, חתמה רותה קופפר בהערה מפתיעה על הקונטקסט התעמולתי של נחילי עכברושים. היא מתכוונת, כמובן, ליהודי הנצחי מ 1940, סרט תעמולה נאצי כמו-דוקומנטרי, פוסט-אקספרסיוניסטי, בו מטאפורת הנחיל תופסת מקום מרכזי. הסרט, בכל אופן, היה בוטה ביותר ומרתיע, וכמעט וכלל לא התקבל בקהל היעד שלו (בודאי בהשוואה לסרטים פופולרים יותר כמו היהודי זיס). ובכל זאת, דימוי העכברושים נחרט בזכרון העולמי כתעמולה אנטישמית, ונהפך לנרדף לרטוריקה הגזענית מסוגה. קופפר מרגישה כי כאן הסרט עושה מהלך “אמיץ”, כדבריה, כשהוא הופך קונטקסט כה טעון על פיו (לכאורה), ומייצר מנחיל העכברושים המזוהם מנות מטבח עילי מפעימות.
במעבר לנמשל המתבקש, לא קשה לזהות ברטאטוי העכברוש את היהודי ‘האמיץ’, המחרף נפשו בטיפוס במעלה הסולם החברתי. עוד במאגר הדימויים השואתי, מרדף האימים בו מניפה האיכרה הזקנה מרסס גז לעבר העכברושים הנסים לכל עבר. וכן סצינת הביוב בה נותר רטאטוי לבדו, נאחז בספר הבישול, הוא כל עולמו (כאן ניתן לומר מילה על “עם הספר”), וקורא לשווא למשפחתו שאבדה לו. בכלל, נדמה שהעכברוש האומלל עומד בפני כליה פעמים רבות למדי במהלך הסרט. ואנקדוטה קטנה: פירוש השם רטאטווי – “מעורבב”. כנראה כדי לציין כי העכבר, כמו היהודי, הינו בן תערובת, מתבולל, כלומר לא “גזעי” כמו מקבילו האירופי. ואכן עיקר יחודו של לינגוויני הג’ינג’י והחביב, שלומיאל חסר תקנה וכישורים, הוא ביחוסו – זהירות, ספוילר – בנו של גוסטו הגדול. פירוש השם אגב, הוא “לשון קטנה”. אולי כדי לסמן כי בעוד לינגוויני מדבר, רטאטויי עושה.
אז מסתמן עכברוש יהודי, ומסתמן שלומיאל אירופי. החי זאב עם כבש? מערכת היחסים הנרקמת בין שתי הדמוית אינה פשוטה גם למראית עין. רטאטוי אינו מלמד את לינגוויני לבשל. במקום זאת העכבר מוביל את האדם ברעמתו. כלומר מושך בשערו. כלומר היהודי מושך בחוטיו של האירופי כבבובה. כך במשך מרבית הסרט מובל בן התרבות כחומר ביד היוצר.
בעומק התת-מודע ההמוני של דימוי קולנועי זה (כמדרשו של זיגפריד קראקוור) שוכן יצוג סותר של היהודי: בן-תרבות נרדף ומדוכא מחד, ואדון בובות שולט מאידך. היתכן כי גם בתוך העולם הליברלי של הסרט מקופל עדיין דימויו של היהודי כעכברוש רוקם מזימות?
נדמה שגורלם של האירופי והיהודי קשורים לבלי הפרד, ובסופו של יום, כשמבקר המסעדות המריר טועם את תבשיל הרטאטוי, אנו מגלים כי את המפתח לזכרון המכורה של התרבות האירופית מחזיק יהודי-עכברוש. מתבולל אוטו-דידקט, שמפליא אף את אדוני הארץ ברנסאנס התרבותי אותו הוא מחולל.
שאלה זו של משמוע רלטביסטי עולה במרומז כבר בתחילת הסרט, בשיחה באמסטרדם, כשכרמי אומר לארי שכל עוד הוא מצייר ולא מצלם אין לו בעיה עם זה.
קשה לניסוח 
