קשה לניסוח

האינטואיציה הראשונה שלי למשמע שם הספר “יש אלוהים?” היתה שמדובר בקשקוש גדול. התרגום לשם הספר, שבמקור נקרא בפשטות “דלוזית האל”, נקשר אצלי לרוחניות בשקל. אחר כך הבנתי שזה ספר של ריצ’רד דוקינס, ולקחתי אותו לידיים. כמו ב”גן האנוכי” וב”השען העיוור”, דוקינס מספק הסברים סדורים ומאלפים, מבאר תפישות תיאולוגיות וא-תיאולוגיות, ופורש משנה ברורה ומלאה.

הספר נהדר, ונראה לי חיוני על כל מדף – אבל בעיקרו נדמה כתשובה לבריאתנות (קריאישיוניזם) האמריקאית, יותר מאשר לכל תרבות מקומית אצלנו.

כי בארץ, בניגוד לבארצות הברית, הילדים לא גדלים לקבל את סיפורי הבריאה כאמת היסטורית (אולי הודות לתרבות דרש ענפה). ומנגד, אנשי החינוך החרדי לא טורחים בכלל לבלבל את התלמידים בקונספציה המדעית. שזה גם אחלה. כל אחד נשאר במגרש הביתי שלו, ולא מפריע לאף אחד ללמד את העניינים שלו.

אז בכל אופן, עם או בלי קשר, לאחרונה מלאו שלושים למותו של ג’ורג’ קרליין, שכולם כבר סיימו להספיד, ולי נותר לצרף קטע קצר בנושא, שמסכם יפה את הרעיון הכללי, לדעתי.

ואם כך, קצת בהמשך לאותו עניין, נתקלתי שוב בהדגמה של ספור, משחק המיקרו-ניהול החדש של וויל רייט.

במשחק, כפי שאפשר לראות בקליפ המגניב לעיל, השחקן מכתיב את שלבי ההתפתחות של חד תא למרותו. דרך מחזור חיים (אני נזהר מהמילה אבולוציוני בשלב הזה) עשיר, היצור יפתח התנהגות פרימיטיבית, שבטית ותרבותית – עד בואך עידן החלל.

היבט מעניין במיוחד במשחק, אפרופו אבולוציה, הוא שאין שום מידה של ברירה טבעית במשחק. השחקן בורר באופן שרירותי לחלוטין את המאפיינים של היצור, והטכנולוגיה הפרוצדורלית של המשחק מטבענת אותם באופן מובלע ומלא. שמונה גפיים? אין בעיה. עיניים בגב? אדרבא. זנב באוזן? אין בעד מה. כמו האגרג’ג* של דאגלס אדאמס, לא משנה איזה שטות ירכיב השחקן בתור יצור, היצור יוכל להסתגל ולנצח בעולם הסובב אותו, הודות ל”שען השמיימי” הבוחר את מאפייניו, וחשוב מכך – מכווין את צעדיו. באופן זה, טורפים הרודפים אחריו או תרבויות אחרות אינן תחרות לשען-שחקן המרחף ממעל, מבטו כל יודע, הינף-עכברו כל יכול.

האופן בו המשחק רותם פרספקטיבה אלוהית למדיום האינטראקטיבי אינו חדש, אבל מידת החופש הניתנת לשחקן – לכדי מידה בריאתנית ממש – חדשה בהחלט. רייט קורא לסוג הבחירות שהמשחק מכתיב “תכנון לא-תבוני”, כפראפראזה על תפישת התכנון התבוני הבריאתנית: הרי בעולם בו הרצון של השחקן הוא רכיב סופי בארועים, אף טעות התפתחותית לא תעיב על עתיד הגזע הנוצר.

ואני תוהה – אם יש אלוהים, כמה טובה הטכנולוגיה הפרוצדורלית שלו, וכמה חמורות הטעויות עליהן הוא מפצה בשעות המשחק הארוכות, לתוך הלילה?

1982, life, the universe and everything *

Agrajag was black, bloated, wrinkled and leathery.
His batwings were somehow more frightening for being the  pathetic  broken floundering things they were that if they had been strong, muscular beaters of the  air.  The  frightening  thing  was probably the tenacity of his continued existence against all the physical odds.
He had the most astounding collection of teeth.
They looked as if they each came from a completely different  animal,  and they  were ranged around his mouth at such bizarre angles it seemed that if he ever actually tried to chew anything he’d lacerate half  his  own  face  along with it, and possibly put an eye out as well