אבל קודם החלק הראשון- כאן
צדפים, צדפות
המפקח על השמורה הגיע אלינו חמור סבר. "אתם מכירים אותו?" הוא שאל אותנו.
אנוכי אמר "לא" בעלבון גמור והביט הצידה.
"כן, אנחנו מכירים אותו" תקעתי באנוכי מרפקיה בצלעות. עצמי המשיך לשתוק, נראה היה שהוא עצוב לראות את חברו מתנהג כך.
"שמע, אני מנהיגה את החבורה הזאת, והוא פשוט צריך מנוחה, יש מקום שאפשר לנוח בו באיזור?"
"לא" אמר לי המפקח. "אני רושם לכם קנס"
"קנס?" השתוממתי. "על מה?"
"על הפרעה לסדר הציבורי" הוא הביט בי מעבר למשקפיו.
"אבל זה לא באשמתו" קראתי "זה הברק. אתם צריכים להגן כאן מברקים" החוותי לשמיים.
"זה לא מעניין אותי. שלמי 800 צדפות עד סוף הטיול"
"נו מאיפה נביא עכשיו צדפות" אנוכי שאל. "זה פאקינג הר". בתגובה לקללה עצמי כיווץ גבות.
"גם הר היה פעם ים" אמר המפקח, והסתובב לדרכו.
באותו הערב שמעתי את עצמי מסתודד עם אני. כשהתקרבתי אליהם הם הפסיקו את הלחישות.
"אה, איתו אתה מדבר" אמרתי לעצמי. הוא הסתכל עליי בזעם מהול בעצב.
"מה איתך, מה קרה לך היום?" שאלתי את אני.
אני חייך חיוך גדול.
"המטיילים האחרים מפריעים לעצמי מאוד, הם מציקים לו. אז אני מרחיק אותם" הוא אמר.
"מה?" השתוממתי
"אני עושה את עצמי משוגע. כולם נורא מפחדים ממשוגעים, וזה יותר קל עם הבגדים המפויחים, כולם חושבים אותי להלום חשמל" הוא אמר בגאווה.
"מה אתה סח" הסתכלתי עליו. "אני מתרשמת מאוד"
"כן, זה נהדר, במיוחד הקטע שבעטתי בכבשה, לא ידעתי שיש בי יכולות משחק כאלה". הוא אמר והזיז את ידיו ורגליו במהירות, כמו בתנועות נינג'ה.
צחקתי קצת. אני הוא חבר נהדר, חבל שהוא מסתבך בצרות.
אנוכי התעורר ובא לעברנו.
"אני רואה שאתם נהנים לכם כאן. אבל אנחנו צריכים לשלם 800 צדפות" אמר אנוכי בכעס ושילוב ידיים "מאיפה לעזאזל נביא צדפות?" הוא שאל בתוכחה.
"נתפלל" עצמי אמר בלחש. זו המילה הראשונה שהוא אומר לנו כל הטיול. כמה משונה.
שבוע לאחר מכן התחיל להגמר לנו האוכל, אז עצרנו ללקט פטריות.
"אתם רואים את זה?" אמר עצמי, והסתכל לעבר הים.
"כן, מה זה?" שאל אני.
"זה שפל" השתומם אנוכי.
הסתובבתי לכיוון אליו הם הסתכלו. הים נסוג כמעט לגמרי אחורה.
"זה כמו אצל משה." אמר אני בסימן קריאה גדול "אפשר לעבור" הוא הוסיף. "וגם יש שם צדפים" הוא קרא בהתלהבות והתחיל לרוץ לעבר החוף.
"אל תיהיה טיפש, אני" אמרתי. "עומד להיות צונאמי, אנחנו חייבים לעלות גבוה יותר" הוספתי בבהילות.
הכל התרחש בזריזות גדולה מאוד, לקחנו את הציוד שלנו וטיפסנו בכל המהירות שיכולנו לגייס.
"הכל בגללך" אנוכי הטיח באני "הרגזת את האל עם משחק השגעון שלך"
"אל תאשים את אני, זה בגללי" עצמי אמר בשמחה. "זה כי התפללתי לצדפות, עכשיו הוא יביא לנו"
אנוכי כמעט התפלץ "נראה לך שאתה יכול לשלוט במשהו כמו הים בגלל תפילות? הגזמת חבריקו"
"המלך נמרוד מת בגלל יתוש" אמר אני, מנסה להכות ביתוש תועה, ממשיך את העמדת הפנים.
הייתי חסרת אונים לחלוטין עם החברה האלה שהשתהו יותר מדיי זמן בפטפוטים, ולא מיהרו בכלל לעלות למקום בטוח.
ואז שמעתי קול מעבר לסלע גדול. "במה אתם מתעסקים עכשיו? אתם רציניים? מבזבזים לי אוויר על צעידות? לכו מהר יותר"
מיהרנו לעבר הסלע. ליד הסלע היה מטייל שנראה לנו מוכר, הוא עמד ליד עמוד מתכת גדול וכרך את כף ידו בכפות ידנו כדי לעזור לנו לעלות.
"מה זה?" שאל אני. והחווה את ידו לעבר עמוד המתכת
"זו הרקה" אמר המטייל .
"מה זו הרקה?" שאל עצמי בלחש.
המטייל הביט בו "אתה מוצא חן בעיניי" הוא נגע בידו של עצמי, עצמי מייד השתבלל, סמוק לחלוטין.
"אל תיגע בו! אני אזפזפ אותך" אמר אני.
המטייל התיישב חזרה על הסלע וענה לשאלתו של עצמי "הרקה נועדה לברקים, הם פוגעים בעמוד החשמל במקום בבני אדם"
"מה?" איפה זה היה עד עכשיו?" תמה אנוכי וגרר את אני לעמוד המתכת. "הוא משוגע על כל הראש, אתה מבין?" אמר למטייל.
"כן, הוא איך הוא אמר, מזופזפ?" שאל המטייל בבדיחות דעת.
"תגע בזה" ציווה עליו אנוכי והחווה להרקה.
אני החזיק בהרקה.
"אפילו חוט מנפש מולידו" אני ילל. פעור פה הוא חייך אליי וקרץ.
כמעט יצאו העיניים לאנוכי. "זה לא עוזר, ההרקה המטומטמת שלך" הוא אמר למטייל. "הוא ממשיך להיות משוגע"
"מה? פגע בו ברק?" הסתכל המטייל באני המפויח.
אני חייך אליי חיוך ממזרי.
"אתה יודע שאני יכול לראות את החיוכים שלך" אמר לו המטייל.
"בסדר נו, פגע בי ברק, אבל הכל טוב" השיב לו אני. הוא ניער את חולצתו המפויחת ושילב ידיים ברצינות.
אנוכי הביט בו. "מה, כל הזמן הזה העמדת פנים?" הוא שאל את אני.
"אולי. החיים מאוד מוזרים" השיב לו אני. ואז הוסיף "אתה יודע משהו מעניין על העמדת פנים. פנים, ובפנים, והים זה אמא בצרפתית".
"אין קשר בין הדברים האלה" אמר אנוכי. "מה עניין שמיטה להר סיני". הוא הוסיף
"מה עניין הים להר הסינית, אתה מתכוון" הקניט אותו אני.
עצמי פתאום השמיע קול גדול ורועם לעבר אנוכי. "יש קשר בין כל הדברים הללו. אתה פשוט לא יודע להבחין בינהם" הוא אמר לאנוכי. הם המשיכו להתווכח.
"טוב, נשאיר אותם לבד?" המטייל הביט בי בעיניים נוצצות. הוא היה חטוב וגבוה וישר.
הלכנו לשחק מאחורי עץ, שומעים את הלמות קצף הים חובט בדפנות ההר, ואת עצמי אנוכי ואני מתווכחים.
כשחזרנו הם חייכו במתק שפתיים. "מה עשיתם שם?" שאל אני, מסובב את כול גופו הנה והנה בשובבות.
"אהבה" אמר המטייל. "עכשיו, שמעתי שאתם צריכים צדפים, נכון?" הוא אמר, והחווה לעבר צד ההר. כשהתייתמו הגלים נחשפו הרבה מאוד צדפות קטנות ונוצצות.
"יש כאן 800?"" שאל עצמי.
"הו, הרבה יותר" אמר אנוכי, שיניו נצצו גם הן. "אתם יודעים, לא כדאי לעשות אהבה לפני שכותבים את השם שלכם בספרים" הוא הוסיף ברוגז אלינו.
"השם שלהם כתוב בספרים לפני שהם נולדו" אמר אני, ואז הוסיף "חבריקו" ותקע מרפקיה לאנוכי.
המשכנו לטייל עם המטייל שנוסף. הוא היה מקניט אותנו לעיתים קרובות. לפעמים זה הצחיק אותי, אבל לילה אחד הוא לקח אותי הצידה ושאל "ממתי את מכירה אותם?" והחווה בראשו לעבר אני עצמי ואנוכי, שהתחממו באש שיצר.
"מאז שנולדתי" אמרתי.
"והם לא נראים לך קצת משונים?" הוא שאל. "במיוחד אני, הוא כל הזמן מדבר במשלים, ממש משונה"
חייכתי חיוך גדול. "לא, אני שומרת עליהם. והם שומרים עליי".
"טוב, זו עסקת חבילה?" הוא שאל, פורם את חגורתי.
"כן"
אני פתאום הפריע. "אפשר לזקוף את החזה כאן?" הוא שאל, מביט בתשוקה במטייל.
אנוכי הגיע אחריו. "אל תפריע להם" הוא אמר, מנסה לא להביט בנו. ואז ענה לאני "אפשר לזקוף את החזה רק כשהם יכתבו בספרים, אתה מבין?"
אני הינהן. "כל מה שאני רוצה זה לזקוף את החזה" הוא אמר בצער. עצמי ניחם אותו בטפיחות כתף חוזרות.
בערב השישי הגענו לפסגה. לא היה שם אף מטייל, ולא היה שם קול. המטייל נרדם מאחורי סלע והשאיר אותנו לבד. "אני כבר מכיר את הפסגה" הוא אמר. בפסגה אפילו הרוח לא שרקה.
"הכל כאן זה שמיים" אנוכי אמר.
"כל כך שקט כאן" אני הפריע.
ואז עצמי עשה דבר משונה ביותר. הוא התחיל לרקוד.
"לא ידעתי שעצמי יודע לרקוד ככה" אמר אנוכי בהתפעלות
"כן, אתה אחלה" עודד אותו אני "אתה עף" הוא קרא.
עצמי המשיך לרקוד, זה באמת היה נראה שהוא כמעט עף באוויר.
שתקנו והתבוננו בו שעות ארוכות, מהפונטים מתנועות כנפי מעילו המשוחררות.
"זה לא היה כל כך רחוק, דרדסאבא" אמר לי אנוכי בחיוך, בכיסו צדפים רבים.
עצמי היה עייף, חיוך גדול של פיוס עלה על פניו כשחזר אלינו.
"כמעט עפת" אמר אני בהתרגשות בדרך חזרה למטה. והתחיל לנסות לזרוק את עצמו מההר "אני גם יודע לעוף" הוא קרא. עצמי הביט בו בזעזוע קל.
"אף אחד לא יכול לעוף" אמר המטייל. "אולי רק ציפורים"
"מלאכים יכולים לעוף" השיב לו אני בחוצפה.
"אתה רוצה להיות מלאך?" שאל המטייל את אני. "זו עבודה קשה מאוד".
בדרך למטה למישור המשיך המטייל להקניט את אני.
"האיש הזה מפריע לכם?" הגיע המפקח.
"לא לא" התבוננתי במטייל. "הוא כרגע לא יודע לאהוב אחרת, נלמד אותו רכות". קרצתי לאני המדופרס.
הוא סרק את פרצופנו וקבע. "אתם חייבים 800 צדפות למדינת פנימה".
"כן" אנוכי רוקן כיס אחד מהמקטורן שלו. "כאן יש 801 צדפות" הוא אמר.
"אנחנו לא מעוניינים אפילו בצדפה אחת יותר. תודה"
"אפילו חוט מנפש מולידו" אמר אני, כאילו נזכר במשהו.
"טוב בסדר בסדר" אמר אנוכי והחזיר את הצדפה לכיסו. הכיס השני היה עוד שמן מצדפות.
"על זה אני אשמור" אמר המטייל וניגש לאנוכי. חיש מהר הוא התחיל לרוקן את הכיס השמאלי של אנוכי.
"מה פתאום, מה פתאום? זה של חברים שלי." אנוכי ניער אותו מעליו "הם התפללו לצונאמי, והם הרגיזו את האל לצונאמי, והיא", הוא הביט בי, "היא בכלל לקחה אותנו לכאן ובגללה מצאנו את הצדפים. אתה יודע כמה זה שווה במדינה שבה אנחנו חיים?"
