Feeds:
פוסטים
תגובות

נחמיאס

*

דברים לזכרו של אנארכיסט רוחני, ביבליופיל, מספר-סיפורים, סופר, לץ וחבר יקר, נחמי דרימר (2024-1948); אדם שלא ניתן היה לשאול: מדוע לא הייתָ נחמיאס – כי נחמיאס היה בכל-מאודו. 

*

1

*

איך מפליגים אל הלא נודע

כשאין הגה

ואין מנוע

ואין משוט

ואין מפרש

ואין רוח

ואין ספינה, או סירה, או אנייה?

לא יודע.

ואף על פי כן

נוע תנוע.

[נחמי דרימר, 21.9.2024].

*

היה אחד. קראו לו נחמיאס. או משהו כזה: נחמי? נחמן? נחמון? טוב בקיצור, נחמשהו. בכל מקרה, שם לא כל כך שכיח, שלא שוכחים בקלות.

    הוא היה יכול להיות, ואפילו היה,  דאדאיסט רומני עלום שם בדאדא ציריך (אפילו היה לו שם: רמירד קומפורטי – אנאגרמה ושל נחמי דרימר) שהשפיע עמוקות על בני ארצו, טריסטן צארה ומרסל ינקו ; והיה ללא צל וללא צל של  ספק, לגמרי במודע, ממלא מקומו של מוישה דוברושקה, היורש המודח של ראש הפלג השבתאי-נוצרי בפולין, יעקב פרנק (האחרון העדיף למנות כמשיחה שאחריו את בתו אווה ובהּ הכירו תלמידי פרנק –  ולא את דוברושקה, הטוען לכתר, שהיה בנהּ של בת-דודו) שנטל את השם יוניוס פריי, הגיע להיות מהפכן בצרפת, וסופו שעלה לגיליוטינה בחסות הטרור היעקוביני של רובספייר, ממש רגע אחרי שראשו של דנטון נערף (הבא בתור).  לרגעים גם היה המקובל ר' יצחק דמן עכו (1340-1250), ושיתף אותי בכמה ממעלליו וחזיונותיו – אלו המופיעים עלי כתב (מאירת עיניים ואוצר חיים), ואלו שאינם מופיעים בשום חיבור בשום מקום, והרבה תמהתי אם אותם דברים שהביא משם המקובל הקדמון נלקטו מדמיונו הקודח או דווקא מדמיון שכל כך התלהט עד שכל הבדלים ומחיצות בינו ובין הזיכרונות הפנימיים הכמוסים, מנעול על גב מנעול, נעלמו והתתפוגגו.

     אבל בינתיים הוא היה אנארכיסט רוחני ומספר סיפורים, מורה לתיאטרון בגימלאות, סופר עם שני ספרים מאחוריו [(הספר השחור (כרמל: ירושלים 2016)  והמסע הגדול לבוצ'צ'ה (הוצאת עולם חדש: תל אביב 2020)] מלפניו ומצדדיו [ממש כמו ההספק של יצחק דמן עכו] ועוד כמה סיפורים וחיבורים קצרים שהתפזרו כה וכה, מתרגם מעט אנונימי של מותחנים ובעל טור בשנות השמונים בשבועון הירושלמי "כל העיר" שנסוב, איך לא, על אהבת-ספרים, והיה קרוי "לוקטוס פוסקוס" (תולעת-ספרים). פעם מזמן בתחילת שנות השבעים היה גם שחקן בתיאטרון החאן (יחד עם ששון גבאי, ספי ריבלין, אבי פניני ועוד) לפני שמרד-יחיד שלו בבמאי מחו"ל ובהנהלה הביאו לפרישתו. אה כן, היה אביהן (ועודו) של אמניות תיאטרון (במאיות, מחזאיות, שחקניות), נורית וענת, שאספו לפני כמה שנים את כתביו ואת זכרונותיהן, למופע מקום טוב, הכל רע , שזכה בפרס "קיפוד הזהב" להצגת הפרינג' הטובה ביותר של השנה. במופע גילם את נחמי האב, נער בן 16, אמיר משיח. כשההצגה החלה לרוץ הוא היה בן 15 בלבד (הגיל שבו אביו של נחמיאס נפטר). וכן, גם היתה לו אישה, אמן של נורית וענת, רוחי, שנהרגה בתאונת דרכים עם משאית קמח ב-9.9.1993, בסיבוב מוצא, מאז גידל את בנותיו כאב יחיד. ענת העלתה לזכרה מופע שנקרא "נשף הקמח" לפני שנים אחדות; ואילו נורית – העלתהּ לזכרה בפסטיבל ישראל בירושלים בספטמבר האחרון את המופע "בוקר שלא נגמר".    

    מכיוון שעד כה, הכל לגמרי הגיוני ומתקבל על הדעת, אפשר לעבור בזהירות ובאופן תימטי (למרות שמבחינה רגשית העניינים נעשים מסובכים הרבה יותר) – לשאלה איך נחמיאס ואני, למרות 25 שנה שהפרידו בינינו, נעשינו חברים. בפגישתנו הראשונה (פברואר 2015) אמר לי שבניגוד לחזותי המהוגנת, שאדע שאני מטורף, קוּקוּ על כל הראש, זאת מכיוון שבערב חגיגי בעין הוד, שאליו הגיע בטרמפ מכפר סבא – עליו עמלתי לא-מעט – בערב לזכרו של צייר ואמן שהיה חבר קרוב, ולאחר קצת יותר מדיי וויסקי (גלנפידיך 12 שנה), נשאתי דרשה קבלית ארוכה ומפותחת על מנת-סביח, המגלמת את מכלול סודות היקום והאלוהות. בהשקת ספרו הספר השחור (יוני 2016) על גג בירושלים – לאחר שדיברתי (לבקשתו) על אנשי זאב בכתבי סוד יהודיים, החלפנו תפקידים – הוא היה שועי ואני הייתי נחמי – וכך הוא ראיין אותי על ספרו במשך דקות ארוכות על ספרי הראשון, ופעם כשצילמתי לו תרגום מיידיש שחיפש שנים: שיר של ה' ליוויק, על רב שהפך לאיש-זאב, קרא לי "גִיטֶע נְשׁוּמֶה" (נשמה טובה). שהעברנו המון צחוקים, דמעות וקטטות (הרבה דיברנו על התהליך המאגי שהופך כאב אבדן וצער להומור); שתמיד חשבתי לעצמי — שפגשתי את המיזוג האולטימטיבי בין ז'ורז' פרק לדודו גבע; שהחזיק אותי בשבי הפייסבוק (כל כמה ימים היה שולח לי הודעה, שמזמן לא קראתי את הפוסטים שלו וכשלא הייתי עונה, לא היה עוזב אותי במנוחה, עד שחזרתי להגיב);  שבשנים האחרונות, מאז הקוביד, ועוד יותר מאז שהחל לעשות דיאליזה פעמיים בשבוע וכושר התנועה שלו הצטמצם והלך ובדיקות מח העצם שלו לא היו טובות, הייתי מגיע מזמן לזמן, באופן מתגבר, לביתו בכפר סבא, עם חומוס, מעשה ידיי (הוא טען שזה חומוס טוב יותר מזה של חומוסיות טובות –  אני חלקתי עליו), חמוצים ופיתות וערמת-ספרים כדי שיהיה לו מה לקרוא (והיו בביתו בערך פי שניים או שלוש ספרים משיש בספרייתי). בדרך כלל, בתחילת הלילה – והיינו משוחחים על החיים, על התמודדות עם מחלה, על המוות, על ספרים וכתיבה (גם צחקנו המון), עד שבאיזהשהו שלב אחרי 23:00, נזכרנו בכך שב-23:30 יוצא האוטובוס האחרון מכפר סבא לתל אביב. לבסוף גם לימד אותי למוּת בכבוד, ונפרד באמירה "כמו שסיכמנוּ". ובין היתר, סיכמנו שנחמיאס יחיה בסיפורים שאכתוב.  

*

shoey.nachmi.7.11.2024

*

2

 *

על סף המוות אומר שירה.

לא יודע שירה

לא מבין במוסיקה

אינני כי נלקחתי.

סר חִני מלפני

המוות שלי

חונך אותי

בלי כמו

ללא כאילו

על באמת

מחומר לרוח

משהו שקוף

לא אבני שיש

לא מים מים

מאום

מפחד לפחד

פתאום מה שאני

נהיה אנגלוס נובוס

חנוך הרביעי

עֵד

נעדר קסת

פה פעור

אילם

אותיות פורחות

בין אצבעותיי

מטושטשות, מסתחררות

נעלמות …

[נחמי דרימר, הספר השחור, כרמל: ירושלים 2016, עמ' 78-77, מתוארך: 22.12.08]

*

ב-28.10.24 כתב לי נחמיאס: "אז החלטתי לגמור עניין. זה ייעשה בליווי הרופאה הנפרולוגית שלי. תוכל הפעם להתאפק ולא להתבדח?". הוא החליט להפסיק עם הדיאליזות, להיכנס להוספיס ביתי ולחתום על ייפויי כוח שכאשר מצבו יורע לא יוכלו הרופאים להתערב באופן שיאריך את חייו.

יום קודם, כתב בפייסבוק: "העובדה הפשוטה החותכת שיותר לא אמשיך ללכת. הידיעה הצלולה שאמות.לא בעוד שנה, שנתיים, אלא תוך חודש, חודשיים. מה יעשו עם כל הספרים שלי?"

עניתי לו שם: "נחמיאס, קודם כל, הפוסט שלך כמדקרות חרב בלבבי. אחר כך, בספר חסידים מובא שראו פעם בבית עלמין נשמה יושבת וקוראת בספרים שקראה בחייה ומשם הגיעו למסקנה שמה שקרה האדם בחייו ממשיך עימו אחר פטירתו. בקיצור, על דרך חסידי אשכנז אינך עומד לאבד דבר, כי כל כמה שיש ספריה ביתית – ישנה גם ספריה בנפש או בנשמה. אבל מה אני אעשה ללא נחמיאס? ולמי אני עתיד לכתוב תגובות קיומיות היתוליות באשמורת השלישית".

כשכתבתי לא העליתי על דעתי, שכבר למחרת ,יודיע, שהוא נוקט פעולה אופרטיבית.  

שבוע אחר כך (5.11.2024) כתב לי:  "היום אחר הצהרים אני פנוי".

שאלתי לשלומו, וכשענה "סביר", שאלתי: "כמה דחוף שאגיע דווקא היום?"

ענה: "לא דחוף, אני פשוט לא יודע מה יהיה בהמשך".

שאלתי (מעמיד פני תם): "מה יהיה בהמשך?"

כתב: "מפסיק דיאליזה. ליווי בהוספיס ביתי. מוות".

כתבתי: "מאמין שאצליח להגיע. החיים כרגע, מכבש לחצים … אם אתה ישן צהרים אז אודיע לך אחה"צ מתי אגיע".

    הגעתי ב-19:30 עם חומוס כרגיל. בדיעבד התברר לי שהוא נזף בידידה ותיקה שיום קודם ביקרה אצלו והביאה חומוס (סיפרה לי בשבעה): "מה הבאת לי חומוס? מה חומוס? שועי כבר יביא לי חומוס מחר!" (בשלב הזה הוא לא גילה לי דבר על תוכניתו שאבוא לבקרו למחרת). בביקור – היה קצת מצחיק אבל גם מלנכולי מהרגיל. דיברנו על ספרים שהוא אוהב, בכלל – מני אזוטריות שהיה לו חשוב שאדע שאהב, ועל צערו (הוא באמת הצטער) על שהספיק לפרסם שני ספרים בלבד. סיכמנו כרגיל, שאם הוא נקלע אחרי-זה לפתח היכל שישי, למקום אבני שיש (ספרות ההיכלות והמרכבה) או לקאנטו 26 בתופת של דנטה – שייקרא לי. הוא שילח אותי, שלא כהרגלו, ב-22:00 לערך, וכשראה את הדמעות בעיניי סח לי: "לך מפה כבר, נודניק". רק הטיל עליי למצוא לו היכן יוכל להספיק לזלול אסקרגו בחמאה בארץ. כך שביליתי את החמישה ימים הבאים בחיפוש בתפריטי מסעדות; קראתי עשרות. שלחו אליי עוד עשרות (לא ידעתי שניתן לאכול מנת צלופח בארץ – ושבלולים אין!). הפעלתי חברים חובבי מנות בלתי-כשרות בעליל ואפילו ליבואן האסקרגו הגעתי (אני אוכל כשר וגם הייתי צמחוני רוב חיי). מסתבר שחוץ מאשר להזמין דרך אמאזון או להשיג אסקרגו משומר – אין כרגע, בשל המלחמה, אסקרגו בארץ. המסעדה היחידה שעוד מכרה אסקרגו נסגרה ביולי האחרון בנווה צדק, ומחליפתה – הסירה את מנת האסקרגו מהתפריט. בקיצור, אסקרגו טרי לא הצלחתי להשיג, ובמשומר לא היה לו כל עניין. אבל לעומת זאת, פגשתי בו עוד פעם אחרונה.

ב-7.11 לקחו אותו הבנות לתולעת ספרים על-יד ככר רבין. הגעתי לקראת הסוף ובכל זאת נשארתי כשעה וחצי.

נחמיאס כתב על כך אחר כך:  

"אתמול נורית וענת לקחו אותי לתולעת ספרים, לבוקר פרידה. נורית אמרה לי שהיא מאוד גאה בי,על הנינוחות, השלווה, ההומור, האומץ. באה דנה קרן-יער החמודה והופיע שמעון ריקלין ובאה חגית ישר מלונדון וצץ שועי רז, ובאו טל-טל ודנה ויעל והשמחה הייתה רבה. וקראתי להנדלזלץ שיצטרף. בסוף שועי בכה".

למען האמת, צחקנו שם המון. ונחמיאס כל הזמן הסתובב לרחוב שמאחורי ונופף לשלום או קרא לאוויר הריק וכל פעם הסתובבתי – ולא היה שם איש, ואמרתי לו שהוא בוודאי יכול היה להמשיך את המתיחה הזאת עוד ימים אחדים, כי אני, מה לעשות, איש תם, ואמשיך להסתובב בסקרנות בכל פעם . בין היתר, הגשתי לו עותק של ספרו "המסע הגדול לבוצ'צ'ה" ובקשתי שישרבט לי משהו עליו. אולי הייקו – של אומרי שירה על סף המוות, בכל זאת, הזדמנות אחרונה.  

נחמיאס כתב:  

*

"לשועי,                  

ממני – היוצא למסע שאיש ממנו לא חזר, ברכת הדרך, היה ברוך בבואך ובבואי ובצאתי.

שא ברכתי לכל אשר תפנה,

נחמי".  

  *

 כשנפרדנו, ידעתי שזהו זה. חיבקתי אותו ועיניי החלו לדמוע. אמרה לי ענת: "שועי, אתה בוכה?" ואז כבר נפרצו המבועים כליל. ובאמת, התהלכתי עוד כמה דקות ברחובות קטנים בוכה. בתשעת הימים שחלפו מאז ועד פטירתו, שאלתי אותו לשלומו, ועדכנתי על ענייני שבלולים. כשנורית הודיעה לי שלושה ימים טרם הפטירה, שלהערכתה מתחיל הסוף. כתבתי להּ שאני מאחל Bon Voyage מתוך כמה שפחות כאב ומצוקה, ושאני מוכן להגיע לעזור או להיות שם אם ירצו שאגיע, אבל להערכתי נחמיאס כבר נפרד ממני – בדיוק כמו שתכנן.

    למחרת (8.11.2024) פרסמתי את הפוסט הבא עם תמונה של נחמיאס שצילמתי בתולעת ספרים:  

שאלו את נחמיאס: "מה הדבר הקשה ביותר?" ענה: "להכיר את עצמךָ" – "ומהו דבר קל?" – "לתת עצות לזולת". ועוד שאלה: "מה הדבר הנעים ביותר?" – ענה: "להשיג מה ששאפת אליו".

Diogenes Laertius, Philosophon bion kai dogmaton synagoge/Vitae Philosophorum, I 1,36

ייתכן שדיוגנס לארטיוס דיבר תכל'ס דווקא על תאלס, לא משנה. העיקר שמעמדו של נחמיאס בקרב הקלאסיקונים ושוחרי התרבות הקלאסית מובטח וזה עוד לפני שייסד את קברט וולטר, בערך 2,500 שנים אחר כך. יש להניח שעוד נכונו לו מסעות גדולים.

    בשבוע אחר כך, כתב  נחמי שמתחשק לו דווקא עכשיו להתחיל לכתוב את ספרו האחרון. כתבתי לו: "כמו שחרזאד, כתוב סיפור בהמשכים שישאיר אותך עירני, דרוך ובסביבה במשך 1,0001 לילות, ושהמלך לא יוציא אותך להורג בינתיים".

    שבוע אחר כך, משנפטר בשלווה בשנתו, רק אחרי — שמתי לב לכך שהוא החל לכתוב את ספרו הראשון הספר השחור שישה ימים לאחר שהתחלתי לכתוב את האתר פרא אדם חושב (ספטמבר 2008).

*

20241117_161639 1

*  

3

*

באותה שעה ממש, למטה, בחדר בית החולים בבוצ'צ'ה, נחמי מתרומם לו מן הרצפה שעליה היה שרוע ושט לו מעלה-מעלה אל השמים, חולף על פני עננים לבנים קטנים, מדלג מעל הרי געש, חוצה נהרות דינור וחולף מרקיע לרקיע.

בבואו לרקיע השמיני מיד נהפך בשרו לשלהבת, וגידיו לאש להט, ועצמותיו לגחלי רתמים, ואור עפעפיו לזוהר ברקים, וגלגלי עיניו ללפיד אש, ושערות ראשו ללהט וללהבה, וכל איבריו לכנפי אש בוערת.

והמלאכים מרחרחים באפם, מתלחשים: "מה טיבה של טיפה סרוחה זו? במה זכתה?".

ועם נחיתתו של נחמי מאחורי הפרגוד. למרגלות כיסא הכבוד, מלביש אותו האלוהים בכותנות אור מטעמי צניעות.

[נחמי דרימר, המסע הגדול לבוצ'צ'ה, עריכה: אלי הירש, הוצאת עולם חדש: תל אביב 2020, עמ' 145-144].

 *

    קצת אחרי שנורית כתבה לי בווטסאפ על כך שהמסע הממש-ממש גדול לבוצ'צ'ה החל, ושכל שנותר הוא לנופף לשלום. כתבתי:

נחמי הלך לעולמו ועתה הוא באמת נחמיא"ס (נחמי-אין סוף). אני מקווה שאי שם במעלה היקום נפגשת מהות-האור שלו בזו של רוּחי. לקיים: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהלים צ"ז, 11). לא יודע אם זה כך, אבל אני ממש מקווה.

ההלוויה היום ב-15:00. בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא.

      בצהריים הציעה לי נורית שאדבר בטקס. הייתי עם חום גבוה ומשתעל (הכי גרוע הייתי בלילה קודם ממש בשעה בה נחמי יצא למסעותיו). הכנסתי כמה ספרים לתיק עם טקסטים שנחמיאס אהב. הנסיעה ארכה מעל לשעתיים, פקקים רדפו פקקים, ועד שהגעתי כבר חדלו הדברים שנישאו והחלו מכסים את הקבר הטרי ברגבים. מישהי ביצעה גלגלון על הקבר המכוסה ופנתה לדרכה. מישהי אחרים הפריחה בועות סבון. אחרים הפעילו תיבות נגינה. מישהו ניסה להתפלל מהטלפון (אולי רצה לומר קדיש אף-על-פי שהטקס היה חילוני ואולי היה זה טקסט אחר); אני ניגנתי בקאזו מנגינה שפעם אלתרתי ונחמי אהב. אחר כך הלכתי עם המנחמים לביתו של נחמי לשבת מעט. הלכתי לתחנת אוטובוס אחרת מבדרך כלל, ומצאתי בסמוך לה דוכן סביח מעולה – ונזכרתי בסודות היקום, וחייכתי – כי הושלם מעגל.

    שלושה ימים אחר כך ב"שבעה" בכפר סבא, כבר מצאתי את עצמי מספר לנוכחות ולנוכחים את סיפור-המעשה האהוב ביותר על נחמיאס. הוא סיפור שהביא ר' אליהו דה וידאשׂ בשער האהבה מספרו ראשית חכמהאותו השלים בשנת 1575 – משמו של ר' יצחק דמן עכו:  

וכך נלמד ממעשה אחד, שכתב הר' יצחק דמן עכו ז"ל אמר: כי ביום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר: מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו: בבית הקברות יהיה זה ולא הֵנָּה כּאן. וכשמעו את דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו, והיא לא לזה נתכוונה, אבל רצתה לומר כי שם דווקא ישוו הקטן והגדול, הנער והזקן, הנקלה והנכבד קטון וגדול שם הוא, שמה יהיו שווים הכל, אבל הֵנָּה לא, כי בת המלך לא יתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

ויקם האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם, ויקשור מחשבת שכלו בה, ותמיד יחשוב בצורתה. ומרוב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש (מוחש), ושם אותה כולה בצורה האשה ההיא וביופיה, ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה, ושם יישן, כי אמר אם לא תבוא היום, תבוא למחר. כך עשה ימים רבים, ומרוב פרישותו מכל מורגש, לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמי והתבודדותו וְחשקהּ הגמור, נתפשטה נפשו מהמורגשות, ושבה להדבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה, ואפילו מהאשה – ודבקה בשם יתברך.

ושב להיות עובד שלם איש האלהים קדוש עד שתפלתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר עוברים דרך שם וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק עד כאן לשונו לענייננו. ועוד האריך שם במעלת הפרוש וכת(ב) שם הרב יצחק דמן עכו ע"ה במעשיות הפרושים שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו והטעם הוא כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלהית כדפי[רש]! וזה יובן פירוש המלה חפץ על מתכונתה ומהמעשה הזה נלמד שמי שיחשוק בתורה כ"כ עד שביום ובלילה לא יחשוב בדבר מדברי מהעולם אלא בה, בוודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו ולא יצטרך לסיגופים ולתעניות, שאין הדבקות תלוי אלא בחשק, ואהבת התורה עד שיחשוק בה באהבת תשוקתו וגם בהתמדת השכמת חצות לילה בחשק כמו שנתבאר במקומו בעזר ה' יתברך.

[ר' אליהו דה וידאש (ממגורשי ספרד ופורטוגל, מקובל מתלמידי ר' משה קורדוברו שלמד גם עם האר"י ועם ר' אברהם הלוי ברוכים; חכם בצפת וראש חכמי חברון במאה השש עשרה), 1587-1518, ראשית חכמה, קושטנדינא (איסטנבול) ב"א זמ"ן הישוע"ה (1736) , שער האהבה פרק ד דף צ"ג ע"א].    

    נורית העירה לי ובצדק, כי אם אני סיפרתי, שאותו איש מיושבי הקרנות העלה את האישה בדעתו וחשב בה וחשב בה עד אשר במקום להפשיט אותה במחשבתו – הפשיט מחשבתו מכל מוחש ומורגש וחווה במקום את החוסר שלה ואת נהייתו אליה, ואז את החוסר שלו ואת נהייתו לאלוהות, הרי שנחמיאס שסיפר את הסיפור הזה אינספור פעמים בחייו, התמיד לוותר על "קשירת מחשבת שכלו" ובמקום זה סיפר "דמיין אותה ודמיין אותה", וכנראה הוא גם דייק – משום שתחילת קשירת מחשבת-השכל (הרציונליות המאפשרת אנליטיות והפשטה) היא דווקא בדמיון המוחש והפיסיקלי, וכך גם משתמע מסיום המעשה, לפיו: "מי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו", כי מן הארוס המיני – אפשר שיגיע לכדי סוג אחר של ארוס, או כפי שאומר המחבר: "בוודאי שישיג מעלה נפלאה בנשמתו, ולא יצטרך לסיגופים ולתעניות, שאין הדבקוּת תלויה אלא בחשק". אמרתי לנורית ולכל מי שישבו עימנו בסלון – כי תמיד חשבתי שבאמצעות הסיפור הזה, נחמי סיפר לא רק על אהבתו לספרים אלא גם על געגועיו לרוחי. נורית לא הסכימה איתי, כי הוא לא דיבר על הגעגועים. אבל אני תמיד שמעתי מחדש את הסיפור הזה מפיו, ותמיד לא הרחק מזיכרונותיו מרוחי.

     בצ'הנדוגיה אופנישד, מתוך האפנישדות, מתואר הברהמן, כך שבשעת המוות עליו לבקש מחסה באמצעות שלושת ההיגדים הבאים: "אתה בלתי פגיע, אתה בלתי נכחד, אתה מעוגן בחיים" (האופנישדות והברהמנות, תרגם מסנסקריט: צחי פרידמן, עריכה: דליה טסלר, כרמל: ירושלים 2014, עמוד 102]. אני חושב שחלק מקיסמו של נחמי נבע דווקא מכך שהיה פגיע, נכחד וכי היה מעוגן בחיים – במיוחד דרך ספרים וסיפורים. אני לא חושב שאפשר להיות אדם עם הומור כשאתה חש עצמך – בלתי פגיע, בלתי נכחד ומעוגן בחיים. כל מה שמעורר אותנו לצחוק מעומק הלב –  אינו יכול להיות דבר נצחי או מוגן.

    יום לאחר שביקרתי בשבעה, השתתפתי בערב השקה לגליון "קמעות" של כתב העת רסן – ליצירה אילוצית וחישובית בעברית (ברוח ה-Oulipo) במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. הערב נקבע עוד טרם ידעתי שנחמיאס עתיד למות. מאחר שאמרתי לעורכת, ידידתי, המשוררת והאמנית, מיתר מורן (היא עורכת את כתב העת בצוותא עם אייל גרוס), שאין לי כוונה לקרוא קטעים מהסיפור שלי שהופיע בגיליון. היא בתגובה שלחה אליי פרגמנט מאגי מתוך קערת השבעה מן המאה החמישית או השישית לספירה, שחיברה המאגיקונית גושנדרוכת בת אחת, שתורגמה לעברית על ידי  טל אילן ודורית קידר, ונכללה בספרהּ של קידר, מי כתבה קערת השבעה?  (הוצאת אדרא: תל אביב 2019) – בלי לדעת שהיה לי חלק קטון בהבאתו לדפוס, ושהייתי אמור לדבר בערב ההשקה לכבודו שנעצר בשם התפרצות הקוביד במארס 2020. מיתר שאלה אם אוכל להקריא את קערת ההשבעה בערב. עניתי לה שאני מעדיף לדבר עליה. אבל לבסוף, לכבודו ולרגל צאתו  של נחמיאס, שהיה אנארכיסט רוחני חובב מאגיה, ונין של המכשפה שפרה-יענטה, למסעיו, ראיתי במצטבר מספיק סיבות טובות, לעצור את הלך רוחי הפילוסופי משהו – ולהיזכר בשאמאן הפנימי שבי. וכך העליתי פרפרומנס שלי בלוויית הקאזוּ, קורא קריאה מדיטטיבית ומנגן את קערת ההשבעה הזאת. מהווידאו, המצורף למטה, נשמטה שורת החתימה (אני עוד מחפש תיעוד שלה) שבקערת ההשבעה היא: "בשם תיקוס ה' צבאות אמן אמן סלה" ואילו אני קראת: "בשם תיקוס נחמיא"ס ה' צבאות". הוא ודאי היה צוחק כאיש-זאב, לוּ ידע שקבעתי לו מקום – בין תיקוס, מלך השדים והליליות, ובין ה' צבאות. ובכן, זאת הייתה החלטה של רגע, ולדעתי – המקום המדויק להושיב בו את נחמיאס. אף שאין לי מושג היכן מצוי הוא כעת, וגם אם היה לי – אני לא מניח שזה היה מועיל באופן מיוחד. כמו שכתב נחמיאס מזמן בשורה החותמת את הספר השחור (שם, עמוד 165): "אין סוף טוב. אין סוף רע. אין סוף".         

 *

*  

בתמונות: נחמי בתולעת ספרים 7.11.2021;  ההלוויה 17.11.2021. התמונה הראשונה והשלישית צולמו על ידי; השניה – על-ידי נורית דרימר.

ת"ו ימים

*

אַל תִּכְרוּ קֶבֶר לְעַצְמְכֶם אַתֶּם הַכּוֹתְבִים בִּדְיו אָדָם

[חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009, עמוד 22]

 

     הואיל ואני דר בעיר ש-80% מתושביה הצביעו הליכוד וימינה מכך, לגמרי לא נדיר שאשמע אנשים מתרעמים על ההפגנות הערוֹת לקידום שחרור החטופות/ים בעזה, כאילו שהמפגינים אינם יוצאים להפגין מדם לבם, אלא יוצאים הם לכאורה בשמהּ של מטרה אחת (שחרור החטופים), אך ליבם – למטרה אחרת (החשת הפלת הממשלה המכהנת והעומד בראשה)ּ. השבוע צוינו ת' ימים לשבייתם של החטופים .הם אינם עמנו, ונדמה כאילו דווקא חברי הקואליציה – הם אלו שפיהם וליבם אינם שווים, שכן קשה לומר שבראש מעיינותיהם עומד שחרור החטופים. ניכר שהם מבכרים שלא לשחרר אנשי חמאס ממאסר, ובכל אופן – לא להפסיק את הלחימה בדרום. גם הצהרתהּ של אמירות קטאר לפיה היא לוקחת צעד אחורה במאמצי התיווך בין ישראל והחמאס – וקוראת להנהגת החמאס לצאת משטחהּ הריבוני – מעידה על המבוי הסתום שבו נמצאים הדיונים. תווכה של קטאר חשוב, זאת מפני שאנשי הדת אשר להם מאזינים אנשי החמאס – הם קטאריים. מערכת הביטחון הישראלית עצמהּ מודה כי חלקהּ של קטאר בהסכם החילופין (חטופים ישראלים תמורת אסירי חמאס) לפני כשנה (24.11.23) – היה גדול ורב מחלקה של מצרים. יש להניח כי הדבר תלוי בעובדה לפיה קטאר העניקה שנים ארוכות סיוע כלכלי לחמאס, ראשי הזרוע המדינית של הארגון חיים באמירות, וכאמור – גם הוראת ההלכה האסלאמית (שריעה) שהם נכונים לקבל – יוצאת משם.

    לרגל ת' הימים – שבקרוב, אם לא יתרחש דבר-מה יוצא דופן, אכן יהפכו לת"ו (406) או תי"ו ימים (416) נזכרתי באגדתא מן התלמוד הבבלי, שאפשר שמעניקה תוקף רב למחאות למען שחרור החטופים, גם אם עמדת הממשלה או רבני הציונות הדתית והחרדים, בחלקם הגדול, שונה היא – ואולי כבר האגדתא עצמה מסבירה מדוע ההיררכיה הדתית היא כשלעצמה בולמת את האפשרות לפיה – יתייצבו חברי ממשלה או רבנים שהם תופסים כמוריהם הרוחניים – ויעמדו בתוקף על שחרור החטופים. מן העבר האחר – היא מבהירה עד כמה עמדת האמוראים בדורות הראשונים הייתה שהאדם מוכרח להתקומם נגד עוול – שאם לא כן הוא נחשב כאחד ממחולליו.  

*

1

     בתלמוד בבלי מסכת שבת פרק חמישי דף נ"ד ע"ב ובדף נ"ה ע"א הובא כך (פתחתי ראשי תיבות וקיצורים המופיעים במקור לטובת הקוראות/ים כאן):

*

כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו;  בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו … רבי יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה אמר לו: לא סבר ליה מר "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (משלי כ"א, 13) אמר לו: שיננא, רישך בקרירי רישא דרישיך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב בית דין דכתיב: "בית דוד כה אמר ה' דינוּ לבֹּקֶר משפט והצילוּ גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליהם" (ירמיהו כ"א 12) … דאמר רב אחא בר' חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב: "ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה; ולאלה אמר באזני: עְברוּּ  בעיר אחריו וְהַכּוּ  אל תחֹס עינכם ואל תחמֹלוּ; זקן ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תִּגַשׁוּ וממקדשִי תָחֵלוּ וְיָחֵלוּ באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (יחזקאל ט' פסוקים 6-4) אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך רשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלוּ  מהם. (אמרה) לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי –  להם מי גלוי? והיינו דכתיב: "זקן בתולה טף ונשים  תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תִּגַשׁוּ וממקדשִי תָּחֵלוּ" וכתיב "וְיָחֵלוּ באנשים הזקנים אשר לפני הבית" (שם, שם) תני רב יוסף: אל תקרי ממִקְדָּשִׁי אלא ממְקֻדָּשַׁי אלו אנשים שקיימו את התורה מאלף ועד תיו".  

[תלמוד בבלי, מסכת שבת פרק חמישי דפים נ"ד עמוד ב-נ"ה עמוד א']  

*

    התלמוד מציב כאן עקרון-אב. לפיו: כאשר אדם רואה סיבה למחות על עוול ואינו מוחה – בין אם העוול נעשה בין קירות ביתו, בעירו או בעולם כולו – הריהו נושא עוון יחד עם כל עושי-העוול, הואיל ולא התקומם ולו-בקולו כנגד מעשיהם. מביא התלמוד דוגמא לכך: רבי יהודה היה יושב לפניו של שמואל (רבו, אמורא בן הדור הראשון לאמוראי בבל וראש ישיבת נהרדעא) – באה האישה ההיא (איננו יודעים עליה דבר) והייתה צווחת לפניו (ככל הנראה על עוול שנעשה לה) ולא היה מתייחס אליה כלל, אמר לו (ר' יהודה לשמואל): לא סבור מר,  שעובר על אוטם אוזנו משמוע זעקת דל? (אליבא דספר משלי כ"א 13). אמר לו:  בחור צעיר, דבריך נשמעים בקרירות על ידי רבךָ, אבל עלולים הם לעורר רתחה בממונה על רבךָ, הלאו הוא מר עוקבא – אב בית דין (שהיה ראש הגלות, צאצא לבית דוד, ונציג-היהודים לפני השאהנשאה, מלך המלכים, של האימפריה הסאסאנית, שהתקיימה בין 650-224 לספ' בין איראן, עראק ודרום המפרץ הפרסי). שאלתו של ר' יהודה במקומה מונחת, שכן שמואל היה גם מורו הרוחני של מר עוקבא ולא רק של ר' יהודה. אם כך, מה שרצה שמואל לומר בתשובתו לר' יהודה הוא שהוא אינו בר-הסמכא להכריע דין במקרה המשפטי של אותה אישה צועקת ובנסיבותיו – שכן אב בית הדין הוא מר עוקבא. לפיכך, אין הוא רשאי להתערב בהליך המשפטי,  גם משום שאין הוא הדיין, וגם על-שום שהוא רבו של הדיין – וכאן מסתמך שמואל על פסוק מירמיהו (כ"א 12) ממנו משתמע כי הסמכות להכריע דין ולהציל גזול מיד עושקו – מסורה לבתי הדין של בית דוד (כאמור, מר עוקבא ראש הגלות נמנה על צאצאי בית דוד), היושבים מבוקר על מנת להכריע בסכסוכים משפטיים, ואם אין כדוגמתם או אם השופטים מוציאים משפט מעוקל ועיוות דין – אזי חמת ה' תשפך על הארץ. מה שמבהיר שמואל לר' יהודה הוא שאם יתערב במשפט – לא רק שיפר את ההיררכיה השיפוטית ואפשר שייפגע בשיקול דעתו של היושב בדין; אלא גם אפשר שימצא מפר את דברי הנביא ירמיהו – על קדימותו של בית דוד לשפוט ולדון. אם נתמצת את הגמרא עד כאן, הרי מיד לאחר שהיא קובעת עקרון-אב לפיו כל אדם חייב למחות על עוול, שאם לא כן הוא נוטל בו חלק (גם בשתיקתו) – היא מציבה בפני הלומדים מקרה ממנו לומדים, שבכל זאת לעניין הוצאת דין. אסור לו לאדם להחליט בעצמו מי צודק ומי לאו, אלא עליו להרשות לבית הדין (בכל מקום בו יש בית דין) ולעומד/ים בראשו, לשפוט ולהוציא דין. עולה מכאן כי התערבוּת של מי שאינם דיינים ואינם תופסים חלק בהליך-המשפטי אינה מועילה לעשיית הצדק, אלא עלולה אף להביא לכך שהשופטים הממונים – ייטעו בפסיקתם. עד כדי כך מובע כאן אמון בבית הדין, עד שבמשתמע – גם לרבו של אב בית הדין – נאסר להתערב בשיקול דעתו המשפטי של התלמיד, לבל יפריעו בתפקידו.   

    בהמשך הדברים, לעניין עקרון האב המחייב את האדם למחות ולא לשתוק, מובאים דברים משם ר' אחא ברבי (בן רבי) חנינא, אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה השלישית לספ'), שככל הנראה ירד לבבל, שכן רוב דבריו מובאים דווקא בתלמוד הבבלי (ולא הירושלמי, שנערך בטבריה ובקיסרין, הלאו היא קצרין). אומר ר' אחא כי מעולם לא שינה הקב"ה את  דעתו בעניין מדה טובה שביקש להנהיג בעולם והפכהּ לרעה, אלא במקרה אחד בלבד. הוא המובא בהמשך מתוך ספר יחזקאל – אותו מפרש בעל האגדה כאילו כביכול ציווה הקב"ה את המלאך גבריאל לסמן על מצחי הצדיקים תו דיו ואילו על מצחות הרשעים תו דם – על מנת שמלאכי החבלה שיישָׁלחוּ להכות את הרשעים – יידעו להימנע מפגיעה בצדיקים. מידת הדין תוקפת את צוו זה של הקב"ה, מחמירה גם עם הצדיקים, ותמהה האם אין להחמיר גם איתם – משום שגם אם לא עוללו עוול – הרי לא מנעו עוול, ולא התקוממו כנגד עושיו. אומר לה הקב"ה: הרי גם אם היו מוחים כנגד אותם רשעים, לא היו הרשעים מתייחסים לדבריהם והיו ממשיכים לעולל רעות. משיבה היא לו: אמנם לפניך הדבר הזה גלוי, אבל לפניהם, שהיו יכולים לפעול ולא להימנע, להתקומם ולא לשתוק – האמנם היה הדבר גלוי? מראשית האגדה אנו למדים שכביכול הסכים הקב"ה כאן עם מידת הדין ולפיכך במהומות האלימות נפגעו טובים ורעים כאחד. כל שכן, מדברי רב יוסף בסיום המובאה מובא כי דווקא מן המקוּדשים החלו מלאכי-החבלה לפגוע. רש"י (ר' שלמה ב"ר יצחק, 1104-1040) מפרש על אתר: "שהודה למקטרג, מידת הדין – וחזר מן הטוב". כלומר, לאחר ששמע דברי מידת הדין,  החליט הקב"ה לחזור בו מתוכניתו להבדיל בין הצדיקים לרשעים באמצעות התווים וניתנה רשות למלאכי החבלה לפגוע גם בצדיקים ובישרי-הלב. שראוי להעיר, כי עודם נפגעים, גם בזמן הזה. המהרש"א (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1631-1555) בחידושי הלכות ואגדות מחריף עוד הנימה, ולדידו המקודשים, מהם החלו מלאכי-החבלה לפרוע, לא היו אנשים שקיימו את מצוות התורה מאלף ועד תיו בלבד, אלא היו חברי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית בבית המקדש.

     יש כאן טיעון שכולו תיאודיציאה (=הצדקת האל) מצד, וכולו פוליטי-חברתי מצד. מה שלמעשה טוען בעל האגדתא הוא שלמרות נכונותו של האל לכתחילה להבדיל בין צדיקים ורשעים – על מנת שהראשונים יהיו חסינים מפגיעת מלאכי חבלה, והאחרים – חשופים להּ – בכל זאת, במציאות – הדברים לא פועלים כך, ובזמן מהומות אלימות או קרבות – כל סוגי בני האדם מועדים לפגיעה ואין מבחין. אולם, לצד זאת, יש לאנשים המשתתפים במציאות, את הכושר לקום ולהתקומם עוד קודם לכן, כנגד מחוללי-עוול, המועידים את כל החיים המצויים לפורענות – וכך לסכל את העוול ואת הדין הקשה העומד לבוא על הארץ בעקבות כך. זאת ועוד, אם חלקהּ הראשון של המובאה מהתלמוד – מעידה על כך שהחכמים הכירו בסמכותם של בתי הדין כמי שיידעו לשפוט ולהכריע בסכסוכים בין בני אדם ולהעניש את הפושעים הפליליים. בכל זאת, הם טענו כי במקרה של עוול ומצוקה קשים מצדם של השלטונות או של מצדם של מעוללי עוולה אחרים, מצווה גדולה לקום ולמחות, להתנגד, להתקומם – משום שרק כך ניתן יהיה למנוע את הדין שעתיד לירד על כל החיים באותה ארץ, כתוצאה מהעוולות שהפכו לנורמות ולקונוונציות, בקרב ציבורים הולכים וגדילים.

     כלומר, בניגוד לאלוּ הטוענים כי ההפגנות נגד הממשלה, נגד המלחמה, נגד אי-פדיון החטופים בעזה, ונגד הפטור לגיוס לחרדים – מערערות-כביכול את "הממלכתיות" ואת "האחדות" בשעת מלחמה, וכי הן גם מנוגדות לדרכהּ של תורה, הנה הבאתי כאן מקור מפורש מתוך התלמוד הבבלי (הטקסט הישיבתי הקלאסי), ממנו עולה באופן חד משמעי, תמונת דברים מקוטבת .   דווקא ההפגנות, הדיבור הפומבי, ההתקוממות, כנגד מחוללי העוולות, הם כתריס בפני הפורענות, ולמצער – מחאה אנטי-אלימה המבקשת לדחות על הסף נורמות אלימות של שחיתות והשתקה, המאפיינות את דרכם של המבקשים למשול באין-מפריע, בשעה שמדיניותם ופעילותם – מובילות את כולנו לאסון,

    מעניין לגלות כי המקובל ואיש ההלכה, ר' ישעיה הלוי הורוויץ (1625-1558 לערך) שיבץ את האגדתא התלמודית הזאת ממסכת שבת בפתח ספרו שני לוחות הברית (כתיבתו נחתמה בארץ ישראל בשנת 1623), שהוא חיבור המנסה לעסוק בכל חלקי התורה שבעל פה והתורה שבכתב וענפיהם ולהעניק להם ביאור על דרך המוסר הקבלי. הורוויץ ראה באגדה זאת אסמכתא לכך שמצווה לאדם להוכיח את חברו, גם אם ייאלץ לסכן את החברות, ואם יישתוק – יהיה מן הנתפסים על ניוולו של עולם.

 *

2

*

    עודי כותב, מצאתי ביאור ליחזקאל ט' ולאגדתא התלמודית הזאת – בתוך ספרו של המקובל ר' יצחק דמן עכו (1340-1250 לערך) אוצר החיים (נקרא בכמה מקומות אוצרות חיים), אף הוא בקרבת הפתיחה (מהדורת אמנון גרוס: ירושלים תש"ף, עמודים י"ד-ט"ו). המקובל העכואי קושר בין ששת האנשים הבאים מדרך שער העליון  המוזכרים (יחזקאל ט' 2) ובין התוויית התו (על ידי הנביא או המלאך גבריאל) על מצחות האנשים הנאנקים (יחזקאל ט' 4). לדידו מדובר בשש מידות או מדרגות המצויות באלוהות שבאמצעותן ניחת הדין. הוא מנסה להסדיר על דרך הקבלה את מה שנראה קודם כאי-התערבות (כלומר אי-השגחה)  של האל בנעשה על הארץ, בכך שניתנה רשות למלאכי החבלה להביא גם למיתתם של הצדיקים. לדידו, שש המידות או הדרגות על דרך מקובלי ספרד (כנראה הוא מדבר על קבלת קסטיליה מדבי ר' יעקב הכהן מסגוביה, ר' יצחק הכהן מסוריאה ותלמידיהם: ר' משה מבורגוס ור' טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה) – לפיהם מוצא הרוע הוא מעבר לשבע הספירות התחתונות (שורשו בבינה) ואולי גם מעבר לעולם הספירות. לכך הוא טוען רמז הכתוב בהזכירו כי אותם ששה אנשים באים דרך השער העליון. וכי זה סוד "בורא עולמות ומחריבן" (דברי רבי אבהו בבראשית רבא פרשה ג' פסקה ז').  מנגד, מציב המקובל את דרך מקובלי קטלוניה (כוונתו לחוג הרמב"ן והרשב"א בברצלונה) לפיהם הדין ניחת דרך ששת הספירות שמעל המלכוּת (העולם הזה): גדולה, פחד (גבורה/דין), תפארת, נצח, הוד ויסוד – אלו הם המזרימים לעולם את תו הדם, שעה שמטטרון מלאך הפנים, מלאך הרחמים, מנסה בכל זאת ללמד זכות על אותם "אנשים הנאנחים והנאנקים" (יחזקאל ט' 4) על מנת להצילם ולציינם בתו דיו. בחיפושיי אחר מקורותיו של המקובל בטענתו  כי מטטרון הוא מלאך רחמים, הגעתי לתלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק שני דף ט"ו עמוד א': "חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למכתב זכותא דישראל" (תרגום: חזה במטטרון שנתנה לו הרשות לשבת לכתוב את זכויותיהם של ישראל) ולמדרש חסרות ויתרות על יחזקאל א', 8 – שם מובא: "וידו אדם – זו ידו של מטטרון שהיא כותבת כל מצו(ו)ת וצדקות וגמילות חסדים שישראל עושין בעולם הזה" (זה מדרש מאוחר שמצוטט אצל גאוני בבל, וכנראה שנערך במאות ה-8 או ה-9 שהודפס בתוך: בתי מדרשות: עשרים וחמישה מדרשי חז"ל על פי כתבי יד מגניזת ירושלים ומצרים, עם מבואות, הערות וציונים מאת הרב ש"א ורטהיימר, ירושלים תשמ"ט, כרך שני, עמוד שו).  לבסוף טוען ר' יצחק דמן עכו, כי בכל זאת גבר כוחם של הרשעים עליהם אמרו חז"ל: "גדול כחן של רשעים שמהפכין מידת רחמים למידת דין", דברים המבוססים על בראשית רבה פרשת ע"ג פסקה ג' – מאמר האמורא ר' שמואל בר נחמן: "אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת דין".  כאשר גברה ידם של הרשעים – ממילא לא ניתנה עוד למטטרון שר הפנים, הרשות לרחם על הצדיקים – ודין יצא לעולם. דברים אלו מתכתבים עם דברי האמורא ר' יונתן, המביאם משמו של ר' שמואל בר נחמני (שהוא ככל-הנראה אותו ר' שמואל בר נחמן שהוזכר בבראשית רבה) את הדברים הבאים: "אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא פרק שישי דף ס' ע"א). כלומר, גם כאן התפיסה היא שהאחראים לפורענות ולירידת דין לעולם הם מעשי-הרשעים (האל אינו חפץ בכך), ולמרבה האסון – תחולת הדין נופלת תחילה על ראשיהם של הצדיקים.

     ריד"ע (ר' יצחק דמן עכו) ניסה בדבריו להסדיר את יחסי הכוחות האלוהיים והארציים המופיעים בפסוקי יחזקאל ט' 6-2 וכן באגדתא התלמודית במסכת שבת דף נ"ה ע"א. דבריו הם כעין כרטוגרפיה (רישום מפה) של שדה המערכה האלוהי-אנושי ובין כוחות הדין לכוחות הרחמים, כדי שחלילה וחס (מנקודת מבטו) לא ניוותר עם התחושה לפיה העולם הושאר להפקרה כאוטית על ידי בורא שגורלם של צדיקים אינו חשוב בעיניו. דא עקא, דבריו של ריד"ע מטשטשים את הנקודה המודגשת במסכת שבת – לפיה הדרך היחידה להפר את עצת הרשעים ומחוללי העוולה – היא ההתנגדות, ההתקוממות והיציאה כנגדם. המקובל העכואי שם את הדגש, על כך שכאשר מתגברים כוחות הדין הארציים והאלוהיים גם צדיקים על הארץ (ומלאך הרחמים המבקש להגן עליהם) לא מסוגלים למנוע את הפגיעה. חלק הסוגייה התלמודי שבו דנתי, לאורך רוב הרשימה, דווקא קורא אותנו להבין שיש לכולנו אחריות לעמוד כתריס בפני הפורענות – ולהביא לדחיית כוחות הדין ולהחשת כוחות חסד ורחמים במקומם.

*

*

*

בתמונה: Felix Nussbaum (1904-1944) ,The Refugee, Oil on Canvas 1939

 

צְלוֹפָחוֹ שֶׁל אַף אֶחָד

*

אם כך לצלופח יש תודעה. על כל פנים, צורה כלשהי של תודעה. אבל האם הוא מודע לקיומו שלו? ואם כן, מה הוא חש? מה הוא חש כשהוא עובר את כל המטמורפוזות שלו, בזמן הציפיה ובזמן נדודיו? האם הוא מסוגל לחוש עצב? קוצר רוח? בדידות? מה חש הצלופח כשהסתיו האחרון מגיע וגופו משתנה ומתחזק, נעשה אפור-כסוף, וכוח גדול ובלתי מוסבר קורא לו לצאת לאוקיינוס האטלנטי? האם זו כמיהה? תחושה שמשהו תם ולא נשלם? חרדה מפני המוות? איך בעצם מרגיש הצלופח?

[פטריק סוונסון, הבשורה על פי הצלופח, תרגמה משוודית: דנה כספי, עריכה מדעית: ד"ר ניר שטרן, סדרה לספרות יפה, מודן הוצאה לאור: מושב בן־שמן 2023, עמוד 140]

*

1

    ספרו של פטריק סוונסון השוודי, הבשורה על פי הצלופח, הוא חיבור מורכב, פתלתל ומרתק. ראשית, מפני שהוא חשף בפניי תעלומה מדעית, שלא שיערתי את קיומה – עד שהתוודעתי לספרו: חייו וחידת התרבותו של הצלופח; חידה שהחלה להיפתר רק עמוק אל תוך המאה העשרים, וזאת לאחר שחוקרי טבע, חלקם שמות מוכרים מאוד מתחומים אחרים, כגון: אריסטו  (322-384 לפנה"ס) וזיגמונד פרויד (1939-1856) – ניסו להציע את סברותיהם בנדון. על שניהם הצליח הצלופח להערים.  

    הצלופח האירופי ,Anguilla Anguilla, מוצאו דווקא בחלק הצפון-מערבי של האוקיינוס האטלנטי, בים סרגסו, חלק מהאוקיינוס, המקביל פחות או יותר לחופה המזרחי של ארה"ב וחלקו הדרומי עוד נטוע לחופיהם של האיים הקריביים הצפוניים: פוארטו ריקו, ג'מייקה וקובה.  ים זה זכה לכינויו בשל אצות חומות (Sargassum) הצפות על פני המים העשויים להגיע לעומק של עד 7 קילומטרים. במעמקים, במקום בלתי-ידוע, מתרבים מדי אביב, צלופחים בוגרים, שבמשך דורות תעלומת התרבותם עמדה בעינהּ, שכן הם נראים כמחוסרי אברי-רביה. מאוחר יותר יוצאים מן המעמקים יצורים קטנטנים דמויי עלי-ערבה, שאורכם מילמטרים בודדים. מהם עתידים להתפתח צלופחים.

     אותם יצורים זערוריים יוצאים בחסותו של זרם הגולף, הנושא אותם צפונית-מזרחית, אל חופי אירופה. עד הגיעם לחופים הם עוברים מטמורפורזה לצלופחי-זכוכית, יצורים שקופים כמעט לגמרי, שאורכם הממוצע כשבעה סנטימטרים. כאן, הם מתחילים לנדוד לאורכם של הנהרות – אל פנים היבשת. הם מסתגלים לחיים במים מתוקים, וממשיכים להתארך ולגדול. עורם עובר פיגמנטציה וצבעם נעשה חום-צהוב-אפור ומתכסה בקשקשים קטנים ורכים. זוהי כבר המטמורפוזה השניה – שבסופהּ הם הופכים לצלופחים צהובים בוגרים ומוצקים. כפי שמתברר, הצלופח הוא דו-חיים, כלומר כאשר נחסמת בפניו ההתקדמות במעלה הנהר מסיבה-כלשהי – הוא מסוגל לנוע על פני האדמה לעתים מספר שעות – עד שיגיע לנתיב מים חדש וימשיך להתקדם בו. בדרך זאת מתקדם הצלופח מבקיעתו ועד בגרותו – אלפי קילומטרים לצפון-מזרח, אולם באופן שטרם התגלה מה גורם לו, מחליט הצלופח ברגע מסוים לקבוע מקווה מים מסוים כביתו הקבוע. בשלב זה, גם אם הוא יוצא ממקומו. הוא תמיד יחתור לשוב למקום שקבע כביתו. יש להניח כי קביעת מקום כביתו – תלויה בהצלחתו לצוד מזון מספיק לעצמו. כצייד לילי – הוא ניזון מתולעים, צפרדעים, חלזונות, חרקים, סרטני-נהרות ודגים. על פני הקרקע – עכברים קטנים, גוזלים ופגרים. מאחר שחיי הצלופח נעים בין שנים אחדות ועד 85 שנה. כבר תועדו צלופחים שחיו באותו מקום חמישים שנים.

    אבל כל אלו הם רק קדימון, למטמורפוזה האחרונה, שבהּ הצלופח מונע בידי אינסטינקט (בדרך כלל בין הגילאים 15 ועד 30) להתרבות. הוא מתחיל לנוע פתאום דרומית-מערבית בחזרה לעבר הים והאוקיינוס – כשהיעד שלו – הוא ים סרגסו. בשלב זה, גווניו נעשים חדים וברורים; צהבהבותו נעלמת, גבו משחיר וצידי גופו נעשים כסופים. הוא יוצא בסתיו ומגיע באביב. במהלך השחיה בים ובאוקיינוס – מתפתחים לראשונה איברי הרביה בגופו, הסנפירים מתחזקים ומתעבים כדי שיוכל להגביר את מהירותו, עיניו גדלות ומכחילות –כך שיוכל לראות טוב יותר במעמקים. הוא חדל לאכול וקיבתו מתפוררת. כל האנרגיה שלו נשאבת ממאגרי-השומן של גופו; בטנו נגדשת ביצים וזרעונים. הוא יוצא להשלים את משימתו האחרונה, בנחישות – הכוללת התקדמות של כ-50 ק"מ ביום. כשהוא מגיע לבסוף, ים סרגסו. הוא מוצא  את הדרך להתרבות, ואז משלים את מחזור חייו (הקיומי וגם הגיאוגרפי) – מתפורר ומת (האופן שבו הוא מאתר את דרכו חזרה לים סרגוסו, המרוחק ממנו אלפים רבים של קילומטרים – עודהּ נעלמת מהשגת-אדם).    

*

*

2

האם אפשר לדמיין עולם בלי צלופחים? האם אפשר למחוק במחשבה יצור שהיה קיים ארבעים מיליון שנה לפחות, יצור ששרד עידני קרח וראה יבשות נפרדות ומתרחקות זו מזו, יצור שחיכה מיליוני שנים עד שהאדם ימצא את מקומו בעולם, שעמד במרכז מסורות רבות כל-כך, חגיגות ומיתוסים וסיפורים?

… כל צורות החיים נתונות לשינויים, וכולנו נשתנה יום אחד, וסביר להניח שמתי שהוא בעבר, על כל פנים עבור מעטים, היה קשה לדמיין עולם בלי הדוֹדוֹ ובלי פרת הים של שטלר. ממש כמו שאני לא יכולתי פעם לדמיין לעצמי עולם בלי סבתא או אבא. 

ובכל זאת, עכשיו הם אינם והעולם ממשיך להתקיים.

[שם, שם, עמוד 214].   

*

כמובן, ככל בעל חיים, לא כל אחד מפרטי המין, מצליחים להגיע לבגרות או להשלים את המסע החוזר לים סרגוסו. ככל מין בטבע, הם חשופים לפגעים, מחלות, וגם לציד – אם על ידי בעלי-חיים אחרים ואם על ידי האדם. למשל, המחבר מאיר לאורך החיבור את מרקם יחסיו עם אביו החקלאי השוודי, לנוכח תחביבו הגדול, שבו שיתף את בנו: ציד צלופחים בנהרות שוודיה, שבו התמידו גם בעונות קיץ שבהם שב הבן האקדמאי לבקר את הוריו, וכבר נפערו מרחקים בלתי מבוטלים בינו ובין אביו. מסתבר, כי הצלופח נאכל, ואף נחשב כמעדן, במדינות אירופאיות רבות. מסתבר שישנן גם מסעדות ומזללות, המתבססות על הגשת בשר הצלופחים. סוונסון משתף את קוראיו באופן שבו דגים צלופחים, באופן המזכיר את הפרקים הארוכים במובי דיק (ראה אור לראשונה באוקטובר 1851), שבהם פירט הרמן מלוויל (1891-1819)  על סוגי הלווייתנים המצויים ברחבי העולם, ועד האופן שבו הם ניצודים. העובדה שציד הצלופחים נפוץ באירופה, לא פחות מציד דגים בנהרות, היווה עבורי הפתעה. את הצלופחים – לפחות עד קריאת ספרו של סוונסון – תפסתי כסוג של נחשים, החיים במצולות, ומסוגלים גם להתקדם על פני הקרקע, ומעודי לא הכרתי אדם שטען שצלופח הוא מעדן, ואפילו עמית נורווגי שפעם הכביר מלים על כל שלל יצורי הים שניתן לרכוש במרכולים גדולים באוסלו. אז לראשונה הבנתי שיש אנשים שעבורם לווייתנים, תמנונים ודומיהם – הם מנות-מאכל יומיומיות וכי הם עשויים לחוש ממש בחסרונן.     

     אבל סוונסון רחוק מתעכב על מתכוני צלופחים או על אתרים שבהם כדאי להיעצר כדי לדוג צלופח. הדיון בהיות הצלופח האירופי כיום, מין ההולך ונכחד, היא כבר עובדה מוגמרת, והתרוקנות הנהרות מהצלופחים שפעם מילאו אותם, בשל דייג תאוותני של תאגידים קפיטליסטיים, זיהום האוקיינוסים, והתחממות כדור הארץ – מביאה אותו לתיאור מסעות דיג הצלופחים בחברת אביו, שבו – על אף המרחקים הגדולים שנפערו ביניהם, המשיכו לדון בצלופחים שהצליחו לצוד ובאילו שלא הצליחו לצוד, ובזה האחרון — זמן לא ארוך בטרם נפטר האב ממחלה סופנית בהוספיס – שבו לא הצליחו למצוא ולוּ צלופח אחד במי הנהר, והאב תמהּ באוזניו: "אני לא מבין מדוע אנחנו אף פעם לא תופסים אף אחד, ברור שיש כאן צלופחים!". כמה שבועות לאחר פטירת האב מסרטן-כבד, נפגש סוונסון, לרגע חטוף, עם צלופח במי-נהר הסמוכים לבקתת-הוריו.

    העובדה לפיה סוונסון בחר לכרוך את מחזור חיי הצלופח, בדיג הצלופחים שלו עם אביו שגם כן התנהלו על-פי זמן מחזורי, מדי קיץ, ובעובדה לפיה – דיג הצלופחים והמשפחה – היו נושאי השיחה היחידים בינו ובין אביו, הביאה אותי למחשבה על העובדה לפיה דתות ותורות רוחניות רבות מבוססות על זמן-מחזורי (של עליה לרגל למקומות קדושים, של ריטואלים חגיגיים). חוקר הדתות והמיסטיקה הרומני, מירצ'ה אליאדה (1986-1907), שלימד באוניברסיטת שיקגו, ביסס על התימה הזאת את ספרו המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה (ראה אור לראשונה בצרפתית בפריז בשנת 1949; תרגם מצרפתית: יותם ראובני, אחרית דבר: משה אידל, עריכה מדעית והערות: רונית ניקולסקי, כרמל: ירושלים 2000). כמובן, תֵמת הזמן המחזורי והמקום הקדוש אליו יש לעלות לרגל (כלומר לחזור) – אופיינית היא מאוד בדתות המונותאיסטיות (וגם בפוליתאיסטיות; ורק אזכיר כי ספר התפילות היהודי לימים הנוראים נקרא מחזור), אולם ספרו של סוונסון הביא אותי להרהר – באם אין מקורהּ של תפיסה זאת דווקא באיזו תיאולוגיית-מעמקים או בנהייה לשוב אל מקור החיים ואל מוצא הנשמות, אלא דווקא באינסטינקט חייתי קדמון, הטבוע בנוּ, כבעלי חיים, לצאת וגם לשוב (לדעת שאנחנו יכולים לחזור).

     סוונסון עצמו התולה את תהליך היעלמות הצלופחים מהנהרות, בכל אותם גורמים אקלימיים ותעשייתיים-הרסניים, הבולמים את הצלופחים מלהשלים את מחזור החיים הטבעי, האצור בהם – מתבונן גם עליו ועל אביו, כשני עולמות שונים. כשבעצם, שיבתו אל בקתת-האב מדי קיץ, כדי לדוג צלופחים, הייתה כדי לקיים איזה מס-שפתיים של התמדת מסורת דיג, התלויה בחיים הקרובים לאדמה וליערות מדור לדור, כאשר גם לאב וגם לבן היה כבר גלוי וידוע, כי המסורת הזאת תגיע אל קיצהּ איתם, קרוב לודאי. וכך, סופהּ של פעילות ריטואלית אחת נכרכה בקיצה של פעילות ריטואלית אחרת.  

*

*

3

בחלקו השלישי והאחרון בספר אנחנו פוגשים את הצלופח. רייצ'ל קרסון כמובן לא יכלה למצוא נציג טוב יותר למורכבות המסקרנת של הים. במכתב להוצאת הספרים היא הסבירה: "אני יודעת שרבים מצטמררים כשהם רואים צלופח. אבל בשבילי (ואני חושבת שגם בשביל כל מי שמכיר את סיפורו) הפגישה עם הצלופח היא כמו פגישה עם אדם שטייל במקומות הכי מרוחקים ויפים בעולם; בן רגע אני רואה בעיני רוחי תמונה חיה של כל המקומות יוצאי הדופן  שהצלופח היה בהם – מקומות שבהם אני, רק בת אנוש, לעולם לא אוכל לבקר".

[שם, שם, עמודים 135-134].

*

    בין דפי ספרו, מקים סוונסון יד לזכרהּ של הביולוגית הימית האמריקנית, רייצ'ל קרסון (1967-1907), ובמיוחד לשניים מספריה:  Under the Sea World משנת 1941, שבהּ הציגה את הימים והאוקיינוסים כתופעה רבגונית, ובמיוחד חתרה לתאר את המסתתר במעמקיהם – לרבות את הפרק החותם, שהקדישה למחזור חייו של הצלופח, מדויק יותר: צלופחית, להּ העניקה את השם אנגווילה (על-שם שמו המדעיי-לטיני של הצלופח האירופי). היא האנישה את הצלופחית בת העשר והעניקה לה תודעה, זכרון-עבר וגם געגוע לים סרגוסו – אליו היא לפתע כמהה לשוב; הספר האחר – The Silent Spring משנת 1962, שהפך לספר המזוהה איתה ביותר, הואיל והיה מראשוני הספרים שדנו בתהליכי הרס הטבע על ידי בני האדם, ומשום שהוא הקדים בכמה עשורים את הדיונים באנתרופוקן ובהכחדה השישית האופייניים למאה הנוכחית (דיוויד ווייק וונס ורדנבורג, אליזבת קולברט ואחרים). הספר דן בנזקי ההדברה הסינתטית ותיאר עולם המתרוקן מציפוריו, דגיו וחרקיו, השומט מצידו את הקרקע מתחת רגלי המין האנושי – ומסכן באופן ממשי את עתידו. בשנת 1963, כעשרה חודשים טרם פטירתהּ מסרטן, העידה קרסון בפני ועדת משנה של הקונגרס האמריקני לבדיקת סכנות סביבתיות – והתריעה על בסיס מחקריה על הסכנה העומדת לפתחו של המין האנושי. העמודים העוסקים בדמותהּ של קרסון מליאי הערכה ותחושת קרבה של המחבר המאוחר למחברת המוקדמת. יותר מכך, ניכר כאילו לא-פחות משסוונסון חושש מהכחדת האנושות הוא מנסה להעמיד על האבדן העצום שבהכחדת בעלי-החיים, לרבות הצלופחים, שכל אחד ואחד מהם, מגלם עולמות שלימים, אשר עם היכחדם, תיעלם גם האפשרות של האדם להיפגש איתם, לחוות אותם ולהבין דברים המצויים מעבר לאדם, ואולי גם את אלו השוכנים עמוק במעמקיו.

*

לקריאה נוספת:  כָּאן חֲיִּים בְּאֶנְדוֹסִימְבִּיוֹזָה (צַוְתָּאוּת תּוֹכִית)

הדמיון הוא צייר גדול 

*

*

בתמונה: Eel's Head, The National Geographic Web Site, Photographer Unknown, Date Unknown

*

יהּ, אלוהים, מלך העולם

     במהלך הרצאה שנשא הסופר הארגנטינאי, חורחה לואיס בורחס (1986-1899), באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1977 על הקומדיה האלוהית למשורר האיטלקי, דנטה אליגיירי (1321-1265), יצירה אותהּ הגדיר, לא-אחת, כ"יצירת-היצירות" – הושמעו הדברים הבאים בהקשר לקאנטו החמישי (שורות 93-91):

*

ובכן, בין כל האנשים הגדולים הגדולים והמפורסמים שמופיעים בשיר החמישי, רואה דנטה שניים פחות מפורסמים, בני תקופתו שהוא אינו מכיר; פאולו ופרנצ'סקה. הוא יודע כיצד מצאו שני הנואפים את מותם. הוא קורא להם והם באים … יש לנו פה עניין עם שני חוטאים, ודנטה משווה אותם לשתי יונים שהתשוקה מובילה אותן, כי במהות הסצנה צריכה להיות גם חושנית. הזוג מתקרב אליו, ופרנצ'סקה שרק היא מדברת (פאולו לא יכול לדבר) מודה לו על הזמנתו ואומרת את המלים הנוגעות ללב הללו … :"לו מלך העולם אהב אותנו / (היא אומרת "מלך העולם" כי בתופת ובכור המצרף אסור לומר את השם "אלוהים")  / כי אז לשלום נפשך התפללנו / כי על רעת עווננו רחמתָּנוּ".  

[חורחה לואיס בורחס, שבעה לילות, תרגום מספרדית והערות: אורי פרויס, תרגום שירה: טל ניצן, עריכת תרגום: אל גולדפיין, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2007, עמוד 28].

     נעצרתי על ההערה שהוסיף בורחס בסוגריים, המורה על האיסור לומר את השם "אלוהים" בתופת ובכור המצרף – ואת העובדה שלכאורה שוכני התופת (נשמות שחטאו בחיים הארציים ומעוכבות בו מלעלות מעלה אל העדן) נאלצים במהלך שהותם או בכור המצרף-המטהר,המכין את הנשמות החוטאות שנענשו ונתכפר להן – לעלות לעדן השמיימי – להסתפק בשם "מלך העולם", il Re dell'universo באיטלקית.

     הואיל ובמקור אצל דנטה, לא הוזכרה ההערה שהוסיף בורחס בסוגריים, יש להניח כי אם שם אלוהים לדידו הנו Deus  או Dei . מקור האיסור, למיטב ידיעתי, אינו מגיע מתוך איזו מסורת סוד יהודית או נוצרית קדומה, אלא קרוב-לוודאי שהוא מושתת על פסוק תהלים הנודע לבני שתי הדתות: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה" (תהלים קט"ו 17), שבהקשר עליו  הצביע בורחס בהערתו, (דנטה אינו עוסק בהבחנה הזאת) מובן כפשוטו – כאילו אין לנשמות המתים בתופת יכולת להלל את שם  "יהּ", אך יש בכוחן להשתמש בשם "מלך העולם". הפסוק הממשיך את פסוק תהלים זה הנו: "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קט"ו 18). כלומר, אנו שעדיין נמצאים בחיים והלוואי ונהיה נקיים מחטא – נוכל להלל יהּ עתה (בעודנו בחיים) ועד עולם (אם נימנע מחטאים חמורים, שייגרעו את חלקנו בעדן השמיימי).

   מעניין לפרש באופן זה את כל תפילת הלל הנאמרת באופן מלא (הלל שלם) בכל ימי חג הסוכות וברגלים האחרים (להוציא הימים שלאחר החג הראשון בפסח שבו היא נאמרת בדילוגים כמו בראשי חודשים) מתוך קו פרשני זה. ההלל שבנוי כולו על מזמורי תהלים נסוב במידה רבה על יכולתם של ישראל (החיים בחסות יהּ) לומר ולהתייחס לשם יהּ – בעוד שלעמים האחרים אין יכולת כזאת, כלומר: לא רק שהם משוללים את ידיעת שם זה, אלא גם שתודעתית הם אינם מסוגלים כביכול להעפיל אל הרוממות האמורה בשם זה של האלוה. כמובן, הנוצרים הראשונים כן התפללו את תפלת ההלל, ולימים הפכו מזמורי תהלים לנדבך חשוב בתפילה הנוצרית ובתפיסה הנוצרית וכך שם יהּ הגיע לימים עד עד לאיים הקאריביים (Jah)  וכמובן, גם המסורת הנוצרית ידעה היטב ומקיימת מסורות משלה כדי להלל יהּ הללויהּ (Hallelujah). זאת ועוד, כשקוראים פסוקים מתוך ההלל, כגון: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ / יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קי"ח פסוקים 18-17)  קשה שלא להתרשם מהעובדה לפיה משורר תהלים (או משורריו השונים) מבדילים ומנגידים בין שם יהּ המבטא את החיים העליונים, ובין תחום שלטונו של המוות. מטבע הדברים, לימים דנטה שלל מהמתים שחטאו המאכלסים את מדורי התופת את הזיקה לשם יהּ (המבטא כנראה מקום לא חומרי שמעבר לכל חטא ועוון) והותיר להם את השם "מלך העולם" –  המקיים דינו עם הצדיקים ועם החוטאים. עם זאת, חלקי הקומדיה האלוהית  מבטאים את תנועת הנפש, תיקונה והתעלותהּ – מן העולם התחתון שבו היא נאלצת להסתפק בשם "מלך העולם" ועד העולם העליון – שבו היא שבה לפעול בחסות יהּ (ולהלל יהּ) .

      מקבילה מעניינת לזאת שהשמיע בורחס כדי להבין את דברי דנטה – מובאת בספר הזֹּהַר, שהופיע לראשונה בשנת 1290 לערך בקסטיליה שבספרד. והנה שם, לעולמות הסיטרא אחרא (=הצד האחר) הנמוכים מספירת המלכות, המהווה עדות למלכות האל בעולם הפיסיקלי – יש זיקה עירה כלפי המלכות בהיותם הדוקים אליה. שאיפתם – להפריד בינה ובין תשע הספירות (של הקדושה) שמעליה, ולהשפיע עליה מטומאתם, על מנת להוביל לחורבנהּ. שם יהּ לעומת זאת מזוהה בספר הזֹּהַר  ובספר שערי אורה לר' יוסף ג'יקטילה (יש המעדיפים לכתוב ג'יקטיליה, והואיל וכך נוקט בעל המהדורה שאזכיר בהמשך, כך ייכתב), מקובל קסטיליאני בן אותה תקופה – כספירת חכמה, שהיא כנקודת ראשית, ההדוקה לספירת הכתר שהיא הקֹּדֶש – ממנהּ החלו להופיע העולמות כולם ולהשתלשל (על דרך אצילות Emanation) מטה מטה על ספירת מלכוּת, שהיא כללוּת הקוסמוס הפיסיקלי. אם יהּ היא החכמה העליונה והעדן – המלכות מכונה חכמת-שלמה, כלומר: חכמה שהיא כבר בחוק האנושי ובגבולות האדם (שלמה נחשב במסורות שונות כחכם באדם) – שעה שהחכמה העליונה היא כעין חכמה אלוהית הוא רוח קודש ממעל, שהנתיבים להשגתהּ אינה תלויים בתבונת האדם גופא, אלא בהשגה ממרום.

    בעניין המלכות ו"מלך העולם" נכנס גם עניין של דין. התבונה האנושית של הנשמות החיות בקוסמוס הפיסיקלי או שירדו לתהום יוון, כפי שתיאר דנטה, נהנות באופן פחוּת מהחסד ומהרחמים האלוהים יחסית לנשמות הצדיקים, הישרים והחסידים – שהתעלו מעלה-מעלה, וסמוכות יותר לאור האלוהי. נשמות-החיים בעולם החומר, כל-שכן נשמות החוטאים, מרוחקות מהרחמים (כתר הספירה הראשונה מתוארת על ידי ג'יקטילה בשערי אורה כרחמים גמורים)  – ושקועות בעולם שמלחמה ומאבק, ייסורים,  כאב, חולי ומוות – הם מנת חלקם היומיומית שממנהּ לא ניתן להתעלם.   

*

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן  

*

אילן הספירות, פרדס רימונים 

*

    ר' יוסף ג'יקטיליה, שכבר הזכרתי את שערי אורה שלו, כתב בשער התשיעי מספרו זה דברים מפליאים למדיי על התווך שבין ספירת חכמה (יהּ) ובין ספירה המלכות (אדנ"י). הנה דבריו:

… והספירה הזאת נקראת בתורה עדן, כלומר התחלת התפשטות המחשבה והמקור אשר משם נתגלו כל הספירות מכתב עליון. וזהו המעיין והמקור אשר ממנו נמצאים כל הנמצאים בהתגלות הספירות מכתר עליון, ולשון עדן הוא לשון מקור ממנו נמשך הדבר, והסוד: "ונהר יוצא מעדן [להשקות את הגן]" (בראשית ב', 10) כלומר נהר יוצא מן המקור והמעיין, שזהו לשון עדן … וכבר ביארנו ונה"ר יוצא מעדן –  זה בינ"ה, יוצא מעדן –שהיא סוד הנהר משקה המלכות שהיא הגן באמצעות ו' ספירות – גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד –  שהוא סוד ו' שבין אות ה' הראשונה של שם – לה' האחרונה וממלכות ולמטה הוא עולם הפירוד … אשרי היודע לכוון הדרך בסדר מטע הגן מסוד ספירת המלכות עד ספירת החכמה, שזה סוד הייחוד השלם האמיתי.

[יוסף בן אברהם ג'יקטיליה, שערי אורה, ההדיר וצירף מבוא והערות: יוסף בן־שלמה, ספריית דורות, הדפסה שניה ומתוקנת, מוסד ביאליק: ירושלים תשמ"א, כרך ב' עמ' 104-102 בדילוגים].  

  *    

    ראשית, ג'יקטיליה מזהה את ספירת חכמה, שם יהּ, עם העדן השמיימי. כלומר, אם תעודת הנשמה אליבא דדנטה היא העדן – כך גם אצל ג'יקטיליה (יש הבדלים בין עדן לעדן, שלא אכנס אליהם כאן). יתר על כן, ספירת חכמה, שם יהּ, העדן השמיימי  לשיטתו, הוא המקור ממנו נובעת כל המציאות המתגלה וכל היישים הנבראים – מקורם בהּ. החכמה, שהיא כאמור כעין נקודה מופשטת ואידיאית מבטאת את חכמת היש שלה דרך ספירת הבינה – שלמעשה פועלת כשלוחתהּ של החכמה ומנביעה כנהר מים חיים את שפע היש, דרך ששת הספירות שמתחתיה (חג"ת נה"י)  ודרך כך מחייה ומקיימת את ספירת המלכות, שהיא גן. סוד השם המפורש גם כן רמוז כאן – כאשר י' היא תשלובת בין ספירת כתר (המכוסה לגמרי מהשגת הנמצאים), שהיא קוצו של יו"ד ובין הי' דמויית הנקודה – שהיא חכמה; הה' הראשונה בשם היא הבינה – הו' הם ו' הספירות המקשרות בינה ובין הה' האחרונה – שהיא המלכות. רוצה לומר, י"הּ פירושו שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה ובינה), כאשר הכתר הוא נשגב ומבטא אך ורק רחמים גדולים, ואילו הבינה היא קרובה יותר ומעניקה בפועל לישים כולם את יישותם. לבסוף, ג'יקטיליה עומד על כך שמהמלכות ומטה (רמז לסיטרא אחרא, שהזכרתי למעלה) מתחיל עולם הפירוד… כלומר, בני המלכות (העולם הזה, הקוסמוס הפיסיקלי) עשויים לחוות את העולם כנפרד מבוראו, ואת עצמם-גופם כנפרדים אלו מאלו לגמרי, כמי שאינם פרי נביעה אלוהית אחת, אלא פרי כוחות רבים, או פרי המקרה הגמור, שהניח אותם על פני האדמה. מנגד, מעמיד ג'יקטיליה את אלו שאשריהם שיודעים הם לכוון את סדר נביעתם והשתלשלותם מהמלכות ועד ספירת החכמה (יהּ). אלו הם לדידו המחזיקים בסוד הייחוד השלם האמיתי.

     מחברו האנונימי, לפי שעה, של תקוני הזֹהַר, חיבור שנכתב בספרד ככל הנראה כעשור או שניים, לאחר שערי אורה, השמיע דברים, הנדמים כמרחיבים ומבססים את הדברים של ג'יקטיליה שהבאתי, בדבר הקשר בין ספירת חכמה (יהּ) ובין ספירת המלכות (אדנ"י) ושבע הספירות המבדילות ביניהן. תיקון עשרין וחד (עשרים ואחד) נפתח כאילו מבקש דורש הסוד לעמוד על סוד שבעת ימי הבריאה (מדוע הם דווקא שבעה) ומכאן הולך הדיון ומסתעף לסוד שבעת השבועות (ספירת העומר) ויום החמישים (חג השבועות) או לסוד שנת השמיטה (אחת לשבע שנים) ולסוד שנת היובל (שנת החמישים) המגיעה אחר שבע שמיטות (ארבעים ותשע שנים). בהקשר זה, ישנן אסוציאציות גם לשבעת ימי הפסח ולשבעת ימי חג הסוכות (יומו השמיני הוא שמיני עצרת – שהוא חג בפני עצמו) וכן לאגדתא על כך שימי עולם ששת אלפים שנה ואחר יעמוד שומם במנוחה אלף שנה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ"ז ע"א) –  מה ששימש אצל המקובלים כיסוד רעיוני לתורת השמיטות. קרי, מחזורי עולמות שכל אחד מהם בן 7,000 שנה (6,000 שנה ועוד 1,000 כנגד השבת) – כל אחת כנגד אחת הספירות. אגב כך חוזר המקובל גם לסוד הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ההופכים אצלו לשבעה הקולות (קול ה') המוזכרים בתהלים כ"ט. כל סודות השבע והשבעה המוזכרים חוזרים כאן לנהר היוצא מעדן להשקות את הגן: "מקולות מים רבים – אלין ז' שמהן דמתפלגין לז' נהרות וכלהון מתפלגין בההוא נהר נפיק מעדן" (ספר תקוני הזֹהר עם ביאור הגר"אבהוצאת ר' שמריהו צוקרמאן, וילנה תרכ"ז (1867), תיקונא עשרין וחד דף נ"ב ע"א); תרגום מארמית: "מקולות מים רבים – אלו שבעה שמהם מתפלגים לז' נהרות וכולם מתפלגים בההוא נהר שיוצא מעדן". אלא שאם ג'יקטיליה, דיבר על שבע הספירות שבין חכמה למלכות – כאשר מלכות היא בת שבע (כלומר, הנובעת מהשבע שמעליה); נראה כי בעל תקוני הזֹהַר מדבר על שבע הספירות שמתחת לבינה. כלומר, מגדולה (חסד) ועל מלכות (כולל). מה שבאמת הפך ברבות הימים (בין היתר מפני שתקוני זֹהַר לחיבור הקבלי שהודפס מספר הפעמים הגדול ביותר וכנראה שזכה עוד להשפעה רבה למן המאה הארבע-עשרה ואילך) לפירוש המצוי יותר לתפקידן של שבע הספירות התחתונות. אם ג'יקטיליה מפרש עדן  כחכמה;  בעל תקוני הזֹּהַר גורס – כי העדן היא הבינה. וזאת אף שהחכמה והבינה מתוארות פעמים רבות כשני רֵעים שאינם מתפרדים, ובכל אופן – מצויות על אותו נהר של ייחוד שתיאר ג'יקטיליה, ההולך מהכתר ועד המלכות.

     כדי להשלים תיאור זה, אביא מדברי המקובל ר' מנחם רקאנטי, מקובל איטלקי אשכנזי, שפעל בשלהי המאה השלוש-עשרה (בן דורו של ג'יקטילה),המרבה לצטט בביאורו לתורה – מפירוש התורה לרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1294). הוא גם מראשוני המצטטים מספר הזֹּהר וכנראה אחד האחראים לכך שאותו מדרש סוד על התורה שנתגלה בקסטיליה בסביבות שנת 1290, זכה לכינוי ספר הזֹּהַר (כך הוא מכנה אותו). וכך רקנאטי כותב:

*

ואהבת את יי' אלהיךָ (דברים ד') אחר שהזכיר הייחוד פתח בואהבתָ כיי כשהאדם בלב שלם ובכוונה שלימה, אז נקשרת נפש המייחד באהבתו של הקדוש ברוך הוא והיא נקראת עבודה שבלב … יוד לא אתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין והא ברחימותא שריא עליה ולא מתפרש מניה לעלמין, ה' הא אוקמוה די' לא מתפרש מנה ואשתכחו כחדא בחביבותא לא אתפרשן דא מן ד' , י"ה הא אתמר כמה דכתיב "ונהר יוצא מעדן" (בראשית ב' 10) יוצא לעלמין בחביבותא אתדבק דא בדא ו' דא הוא תדיר חתן בכלה דארחייהו בחביבותא י' בה"א ה"א עם ו' ו' עם ה"א, בגין כך כלא אהבה מתקרי, ודא בדא אתקשרא בחביבותא, ועל דא מאן דרחים למלכא הא  אתקשר בההוא אהבה ובגין כך "ואהבת את ה' אלהיך".  

[ספר הרקנטי עם ביאוריו, מובא בתוך: ר' מרדכי יפה, ספר לבושי אור יקרות, הוצאת זיכרון אהרן: ירושלים תש"ס, פרשת ואתחנן דף עמוד ש"ב טור ב'].

*

    אומר רקאנטי, כי כל המבקש לאהוב את ה' חייב לייחד את הקב"ה כיאות, ורק מתוך כך, כשהאדם בלב שלם ובכוונה שלימה, נקשרת אהבתו האנושית באהבתו (רחמיו) של הקב"ה. כששוב אין הפרדה בין אהבתו של זה ואהבתו של זה – ניתן לומר שזוהי אהבת ה' ועבודה שבלב. כלומר, תפילה הנשמעת במרום, היא תפילה היוצרת (כמו שכתב ג'יקטיליה לעיל)  שפע היוצא מספירת כתר ומגיע עד לספירת מלכות, והיא מכה הדים בלבו של המתפלל האוהב, עד כדי כך שהוא חווה את הייחוד השלם של אור הספירות, ממוצאן הראשון האלוהי והאינסופי. מעניין שרקנאטי מביא בהמשך דבריו שם מובאה ארוכה מהזֹהַר ובהּ גם ספקולציה הדומה לזאת שהשמיע ג'יקטיליה בשערי אורה בדבריו ארבע אותיות השם המפורש, שחייב המייחד לקשור אותן יחדיו באגודה אחת באהבה (מה שמזכיר את אגידת ארבעת המינים),  כלומר את כללות מערכת הספירות, ורק כך הוא מקיים את מצוות אהבת ה' (=רחימותא דקודשא בריך הוא). כלומר, גם כאן, ובמקביל לג'יקטיליה ולבעל תקוני הזֹהַר – אנו על אותו הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, וכך עולה כי כל המפריד את הספירות או לא זוכה לחבר בין מלכות (הגן) ובין הספירות שמעליה – ממילא מפסיד את התקשרותו בשם יהּ ובשם המלא בן ארבע האותיות, מה שדומה מאוד להבחנתו של דנטה (כפי שהעמיד עליה בורחס) –  על מה בין הזוכים לשם אלוהים (שכפי שהראיתי צריך להיות יהּ) ובין מי שמצויים במציאות הומת רוח סערה (השאול של דנטה מלא שאון רוח מקפיאה ומצמררת), כאב, חטא וסבל (בין אם הם חיים ובין אם הנם יורדי דומה) – הזוכים להכיר בו מתוך הפרדה ודין כמלך העולם. משפט הסיום אצל הרקאנטי  ועל זה מי שאוהב את המלך הזה מתקשר באהבה הזאת ובגין כך "ואהבת את ה' אלוהיךָ" – מקיימת מתוך עצמה את ההבחנה שהבאנו לאורך הרשימה, בין היודע את המלך כמלך כמלך (מצד הדין, הפחד והיראה בלבד) ובין מי שיודעו מצד האהבה. היודע אותו מצד האהבה עולה מעלה מעלה ונושא בליבו את מרחקי אין החקר שבינו ובין אהובו. מי שאינו מקיים לכאורה אהבה כזאת, כך אליבא דהמקובלים שסקרתי, הוא כגולה בעולמו, חי ואינו חי ולפעמים אף אינו יודע כלל על האהבה הזאת שמדובר בהּ, על היתכנותהּ ושכינתהּ בלב האוהב, המקיים את האהבה הזאת.

*

יהי רצון שיקויים בכל השבויות והשבויים החטופות והחטופים בעזה דברי ההלל: "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ / יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהלים קי"ח פסוקים 18-17) וייצאו ממסגר, מעינוי ומבטן האדמה – למרחב, לחירות ולארץ החיים במהירה: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קי"ח פס' 5).

*

*

*

בתמונות: שם יהּ ואילן הספירות מתוך דפוס ספרו של המקובל ר' משה קורדוברו (1570-1522) פרדס רימונים, קארעץ תק"ם (1790), דפים י"ג ע"ב, ל"ג ע"א. 

 

*

אני חושב שחלק ניכר ממה שנחווה כחיים בוגרים נסוב על התמודדות עם כאוס. כילד וכנער, חוויתי הרבה כאוס, רק במהלך העשור השני לחיי הבנתי שאני צריך לעשות כל מיני שינויים, התאמות, אימונים וחקירות על מנת שאצליח להתמודד יותר טוב עם מה שהחיים הציבו בפניי; כמובן, כשאתה צעיר, אתה גם אופטימי ומאמין שעוד יימצאו לך האנשים הנכונים, העולם יתוקן, החכמה מאיין תימצא, השלום יגיע. זה נכון רק חלקית. הכאוס לא הולך לשום מקום. הוא חלק מאוד אינטגרלי בחיים האנושיים. ממש בן-בית. הוא מערבל את האדם ונוטלו אל מדור הספיקות. עם הגיל, אני חושש פחות להתמודד עם כאוס. לא מפני שיש לי אשליות בדבר הכושר להסדיר ולשלוט, אלא משום שאני מבין שההתמודדות הזאת (לא-כוחות), בין אם היא עולה יפה או לא, מהווה חלק בלתי מבוטל מהחיים. מכאן להערכתי גם נובעת הרתיעה שלי ממוסדות – אשליות של כוח, סדר, ארגון ושליטה, שלא ממש מצליחים בתפקידם; ובניגוד אליי, גם לא ממש מתכוונים. השנה האחרונה, מבחינה זאת,  הייתה בחלקיה הגדולים – התמודדות ארוכה וכאוטית כשלעצמהּ עם חוסר אונים, שבו יום אחר יום, נדמיתי כעפיפון בסערה, מטַּלטל אנה ואנה, משתדל לא להיקרע לגזרים, ומבין – עד כמה מחשבותיו, כוונותיו ומעשיו הם כמעט לא שרירים ולא קיימים בעולם שמתנהל אחרת לגמרי, עד לפעמים שאלתי את עצמי האם אני בכלל מצליח להבין משהו בעולם הזה, שבו בכל מקום – אנשים מתרכזים במחשבות על הרג, אלימות והרס, ומשוכנעים שכך ישיגו ניצחון.

     אני לא מסוגל עדיין לכתוב על השבעה באוקטובר. כתבתי כמה רשימות השנה שנגעו בחיים אחריו ובעקבותיו, אבל אני לא מרגיש שבינתיים נמצאה לי הדרך להביע נכון, ולוּ את החוויה הישירה שלי מאותו יום או את הצטברות האירועים הקשורה אליו – לאורך השנה הזאת. ערב יום הכיפורים, החלטתי להכניס את היום עם שיר אלגי, שכתב המקובל והמשורר האיטלקי (משפחתו היתה ממגורשי פורטוגל), ר' משה זַכּוּת (1698-1625), שאיכשהו נדמה לי כדבר הנכון ביותר שקראתי בשנה החולפת בהתייחס לפוגרום השבעה באוקטובר. השיר נכתב במקור לזכרם של קורבנות פרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648) בפולין (למעשה, בשטחי אוקראינה, גליציה, ווהלין ופודוליה). מספר הנספים במהומות הקוזקים הללו נאמדו בתחילה ב-600 אלף נפש אולם כבר באותם שנים נשמעו הערכות על 180 אלף ו-100 אלף. כיום עמדת המחקר היא שנרצחו באותן מאורעות בין 30-20 אלף יהודים, אולם מספר זה גדל מאוד, עד לשנת 1667, שבו הסכם מדיני חדש בפולין, הביא לשוך המהומות – וכך האמיר עד תום התקופה ל-40 אלף או 50 אלף יהודים. כפי שהראה יואל רבא, המאורעות בפולין וחורבן הקהילות שם זכו לתיעוד נרחב בעיתונות האירופאית בת-הזמן. דבורה ברגמן, שההדירה לפני שנים מספר, את שירי ר' משה זַכּוּת, כתבה כי השיר שכתב על אודות הפרעות, היה מיועד להיות מובא בפתיחת ספר עדות, בשם צער בת רבים, שחיבר פליט יהודי מהמאורעות בפולין, אברהם בן שמואל אשכנזי, שהגיע עם כתב היד לוונציה. מסיבה נעלמה, הספר לא פורסם לבסוף, והודפס רק לימים בשנת תרמ"ט (1889) בספר לקורות הגזירות על ישראל – בו הובאה גם העתקת שירו של זכות.     

    הנה השיר לפניכם:

*

אֵיךְ נֶחְשְבוּ יַחְדָּו לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ

אֵילֵי צְבָא הָאֵל וְנוֹשְׂאֵי דֶּגֶל!

מִי שָׂם הֲדוֹם רַגְלָיו לְמִרְמַס רֶגֶל

וּמְקוֹם מְשׂוֹשׂ עָרִיץ כְּעִיר הָהֶרֶס!

זַרְזִיר כְּפִיר וְגוּר תְּאֵבֵי גֶּרֶס,

אָבוֹת וּבָנּים טָבְחוּ כָּעֵגֶל.

גַּם בַּשְׁבִי גָּרוּ בְּפַח וָפַחַד,

לֹא נְשְׁאֲרוּ בָּהֶם שְׁנַיּם יָחַד.

לֹא יָכְלוּ מַלֶּט בְּיוֹם הָרַעַם

כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְחָל הַזַּעַם.

[דבורה ברגמן, אשא את לבבי – שירים מאת ר' משה זכות: מהדורה מדעית, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ט, עמוד 341]

 *

 כמה הערות על מילות השיר: נבלי חרס הם כדים הנשברים בנקל. יש להעיר על השיבוץ שעשה כאן זכות מתוך ספר איכה: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר" (איכה ד', 2), כלומר המקובל-המשורר האיטלקי-ספרדי מעריך ומוקיר בכל לב את יהודי פולין ואת כל הסבל, ההרס והמוות שהיה מנת חלקם, ורואה בחורבנם חורבן נורא. הוא גם יודע להעריך את הניצולים והפליטים וכן את אשר נלקחו בשבי (כעבדים). סיום השיר כולל שלוש שורות מצמיתות. הראשונה שבהן עומדת על החורבן הטוטאלי של הקהילות; ואילו הבאות, המבוססות על שיבוצים מתוך ספר ישעיהו, כוללות דברים מצומצמים ומהוסים, הנשמעים לי כזעקה, על חוסר-האונים לעמוד מול זעם ותאוות-הרס, בין אם היא אנושית ובין אם היא מיוחסת לאלוהים. המקובל כלל לא מנסה לעמוד על חשבונו של עולם. לא לנחם; לא להבטיח ישועה וגאולה. אם הפסוק בישעיהו הנו: "כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם" (ישעיהו י' 25); נימת המשורר מתייחסת רק למאורע הנורא שהתרחש:  " כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְחָל הַזַּעַם". אין עמו כל אוטופיה עתידית. אולי רק מחשבה (כך אני קורא בו) אם עִיר הָהֶרֶס מסמלת גם את קץ הציוויליזציה. זאת משום שבסיום השיר לא עומדות על תילן ערים בנויות ומיושבות.     

    לפני מספר ימים אספתי לביתי ספר שלא הכרתי עד הנה, אור פני מלך (ישיבת תקוע תשס"ב), הכולל דרשות שונות ופרסומים שונים מאת הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ (2020-1937) העוסקים בימי אלול, ראש השנה, הימים הנוראים ויום הכיפורים. הפרסום המוקדם ביותר נכתב כדרשה ליום הכיפורים תשל"ד, כלומר ליום בו פרצה מלחמה יום הכיפורים. אשר לתשובה כותב שטיינזלץ כי בניגוד לכל אותם רבנים הסוברים כי תשובה היא החמרה הלכתית יתירה בימי התשובה, על כל אותם דברים, שלא נאכפו כשורה בימי השנה הרגילים – לשיטתו, דווקא התשובה הינה שיבת האדם אל נפשו, התקרבות אליה מתוך התבוננות פנימית, וזאת מתוך המגמה לפיה מתוך קירבת האדם לנפשו הוא גם הולך ומתקרב לאל – שהיא תעודת אלו הימים. ביום הכיפורים דווקא ראה הרב שטיינזלץ איזו צלילה פנימית אל נבכי העצמי, בידיעה שאלוהים רוצה בכך – והוא מטהר ומכפר על השבים אל-עצמם ואליו. האינטרוספקציה שמלמד הרב שטיינזלץ העלתה בזכרוני את דברי ר' משה זַכּוּת באחד מפירושיו על ס' הזֹּהַר:

*

"לך לך למנדע לך … שחייב כל אדם לחקור ולדעת שורש נשמתו כדי שיזכה להשלימה ולהשיבה אל מקורה שהוא עצמות מיהותה ונמצא שכל עוד שהולך ומשתלם הולך ומתקרב אל עצמו וזהו "למנדע לך"  לדעת את עצמך כדי שבזה תוכל לתקן את עצמך, ולעומת כן אני מסייעך …"

[פירוש הרמ"ז לזוהר … ספר בראשית, יו"ל פעם ראשונה מכת"י מסודרים וערוכים בתוספת תיקונים, הערות ומראי מקום, מכון להוצאת ספרים וכ"י קול בטחה, בטחה (ישוב על אופקים) תש"ס, עמוד נ"ג].

*

כלומר, את אותם דברים שהשמיע הרב שטיינזלץ לימים בשורת דרשות, השמיע כ-300 שנים קודם לכן ר' משה זַכּוּת בצמצום רב ובשורות אחדות. לפיו, מי שהולך ומשתלם והולך ומתקרב אל עצמו, יצליח לתקן את עצמו, וגם יזכה לעזר אלוהי כביכול בהתקרבותו זוּ. גם אצל זכות וגם אצל שטיינזלץ מודגשת ההבחנה בין הדת החיצונית המעשית-ריטואלית (הגדורה בהלכות ובמנהגים)  ובין הדת הפנימית שיסודה באינטרוספקציה ובחקירה מתפתחת ומסתעפת. ניכר שתנועת ה"לְךְ-לךָ" רבה יותר דווקא במרחב הפנימי יותר משהיא מתאפשרת במרחב החיצוני.

*

שנה טובה וחתימה טובה.

*

*

בתמונה: בשדות על יד הבית, 5.4.2022. 

*

ט*

על יחסי פילוסופיה וקבלה  בכתבי ר' יצחק בר ששת (1408-1326) ובכתבי ר' שמעון בן צמח דוראן (1444-1361), מתוך דברים שאמרתי בכנס הבינלאומי "יהודי אלג'יריה לאורך הדורות" ביד בן צבי בירושלים ב-26.9.2024 /כ"ג אלול תשפ"ד

*

 כתוצאה מפרעות קנ"א (1391) ברחבי ספרד, במהלכן איש הכנסיה הבכיר, הארכי-דיאקון, פראן מרטינס, הנהיג אספסוף מוסת נגד היהודים, נאלצו יהודים רבים להמיר את דתם או להיהרג. חלק מההנהגה היהודית הצליחה להימלט מעט אחר כך. שני המנהיגים ופוסקי ההלכה: ר' יצחק בר ששת (1408-1326, להלן: בר ששת), שהיה אז כבן 65,  ור' שמעון בן צמח דוראן (1444-1361, להלן: בן צמח), שהיה אז כבן 30, הגיעו לאלג'יריה. על פי אתי בן־סעדון התמנה רשב"ץ ב-1407 כרב העיר תלמסאן, הסמוכה למרוקו. נראה כי לאחר פטירת ריב"ש באלג'יר – הוא מילא את מקומו. המצב שבו שניים מגדולי ספרד משמשים בזה אחר זה ברבנות בעיר אלג'יר (אלג'זאיר בערבית: ארגיל בכתבים עבריים ימי ביניימיים) – הייתה תופעה ראשונית, משום שעד אז ההנהגה היהודית שם, שיגרה שאלות לפוסקי ההלכה הגדולים שבספרד, ואולם אלו לא פעלו בתוך ערי אלג'יר ממש ולא הכירו מקרוב את הקהילות היהודיות שם. המנהיגים האלו לא זו בלבד שהרחיבו באלג'יריה את הזיקה לתלמוד התורה לפי מה שהיה מקובל בישיבות ספרד, אלא גם, במידה רבה, כוננו מחדש את זיקת הקהילות שתחת סמכותם – כלפי לימוד הפילוסופיה והקבלה.  למשל, גם בר ששת וגם בן צמח אחריו – הירבו להתכתב עם שואלים בני העיר הֻנַיְן, עיר אלג'יראית על גבול מרוקו, וכך יש להניח הרחיבו את השפעתם בקהילות יהודיות שכנות. 

*

קירבה ומרחק בין ר' יצחק בר ששת (בר ששת) ובין ר' שמעון בן צמח דוראן (בן צמח)  

    המכנה המשותף לבר ששת ולבן צמח הוא יחסם החיובי כלפי תלמוד המדעים הפילוסופיים (ובמיוחד כלפי המאמץ הלוגי-רציונלי הגלום בהם), ואולם – שניהם הגבילוהו לכך שיהיו עוסקים בו בני תורה, שלמדו קודם לכן היטב מקרא, תלמוד והלכה, וכי עצם העיסוק המדעי-פילוסופי לא יפיל ולו דבר אחד מהאמונה היהודית וממסורותיה ולא יסתור את עובדת ההשגה האנושית כפרי של שפע אלוהי – ולא כמאמץ טבעי ותו לא. בכך המשיכו קו שאותו איתרו בפתיחת מורה הנבוכים לרמב"ם, בכתבי הפילוסוף הקסטיליאני, יצחק אבן לטיף (1269-1210); בכתביו המוקדמים של הפילוסוף, שם טוב אבן פלקירא (1291-1225) בטרם פנה בכתביו המאוחרים לאוורואיזם (משנתו הפילוסופית ופרשנות הקורפוס האריסטוטלי של אבן אלוליד אבן רֻשׁד) ואצל ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א, 1310-1240) ור' נסים גירונדי (הר"ן, 1376-1290). הראשון – תלמידו הגדול של הרמב"ן; האחרון היה מורו הגדול של בר ששת. לשיטתם, כל זמן שפילוסוף יהודי מקיים מצוות ומאמין בבריאת העולם ובהשגחה האלוהית על הפרטים – העיון הפילוסופי עשוי להעשיר את עולמו, אבל מי שכופר בבריאת העולם ובהשגחה על הפרטים, חותר תחת אושיות הדת. שניהם בעקבות הר"ן, טענו למעשה, כי מעבר להשגה הרציונלית הטבעית, ישנו אור השפע האלוהי –  והוא שהדריך את נביאי ישראל ואת המסורת היהודית לדורותיה.

ההבדל  בין בר ששת ובין בן צמח מתמצה ביחסם לקבלה. אצל שניהם ישנה ערנות לספרות הקבלית וכיבוד רום-מעמדהּ שניהם פנו  בעיקר לחוג הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1196) וממשיכיו, והם ולא ספר הזֹּהר היוו את התשתית לידיעותיהם הקבליות.

*

ר' יצחק בר ששת: תשובות מ"ה, קנ"ז

וכן הודעתיך מה שאמר לי ביחוד מורי הרב רבינו נסים (=הר"ן) ז"ל כי הרבה יותר מדי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בענין הקבלה ולזה איני תוקע עצמי באותה חכמה אחר שלא קיבלתיה מפי מקובל חכם. ואם ראיתי ביאורים על סודות הרמב"ן ז"ל וגם הם אינם מגלים שרשי החכמה ההיא ומגלים טפח ומכסים טפחיים וקרוב לטעות בדבר מהם. ולכן בחרתי לבל יהיה לי עסק בנסתרות.  

[שאלות ותשובות ר' יצחק בר ששת, ריווא ד'טרנטו שי"ט (1549), תשובת שאלה קנ"ז דף פ"ח ע"ד].

*

בר ששת היה ביקורתי כלפי העיסוק הקבלי וטוען כי אמנם העיון הקבלי נסוב על העולמות האלוהיים והשתלשלותם עד עולמנו זה, הגם שהעוסקים בו הם בחלקם הם תלמידי חכמים מהגדולים שראתה יהדות ספרד (רמב"ן, רשב"א). עם זאת,הואיל ולא זכה להיות חלק מרצף המסירה ממורה לתלמיד, הוא אינו יכו להשים עצמו כמקובל וגם לא להיות מליץ יושר לקבלה. הוא אמנם מכיר בכך שהיחסים בין הספירות וכוונות התפילה כלפיהן מצביעות על ייחוד האל ולא על ריבוי אלוהויות (הוא הביא על-כך מדברי תלמיד הרשב"א, ר' שם טוב אבן גאון, בספרו כתר שם טוב) ובכל זאת הוא הוא בחר לכלול בתשובתו גם את דברי ר' אברהם אבולעפיה (באגרת וזאת ליהודה שכתב בסיציליה לר' יהודה שלמון כנגד החרם שהטיל עליו הרשב"א) שיש מי שייטען שכמו שלנוצרים יש שלוש ישויות אלוהיות – הרי למקובלים יש עשר. הוא גם הביא בדבריו, מסורת אחרת – ממנה משתמע שאולי הרמב"ן שיקע עצמו בקבלה יותר מדיי.  

בלב תשובה העוסקת ביחס לקבלה ולפילוסופיה (תשובת שאלה קנ"ז) העמיד בר ששת את דמותו של יצחק אבן לטיף (1269-1210), הוגה פילוסופי ניאופלטוני ומבקר עקבי של הקבלה התיאוסופית, שלא דנו בו רבות בחייו וגם במאה השנים אחר פטירתו (לפעמים הובאו בחיבורים שונים רעיונות השאובים מכתביו אך ללא ייחוס מפורש), ובעצם בר ששת העלה את דמותו מחדש – כסוג של דמות ייחודית שידעה לפרש בכתביה את סודות התורה, באופן שהמשיך את דרכו של הרמב"ם במורה הנבוכים, ולשיטתו הוגה זה שהיה "תורני וחסיד" פירש גם מושגים ומונחים המופיעים בין כתבי המקובלים, אך עשה כן באופן שונה ופילוסופי, כמי שלא השתייך לרצף המסירה של המקובלים. לכן, אין לראות בו מקובל אלא פרשן-סוד, שאין ספק שראוי ללמוד ממנו. למעשה, סמכותו של בר ששת, ומרכזיותו של אבן לטיף בתשובתו, הפכו את ההוגה "הנשכח" לפופולרי מחדש במיוחד באיטליה של הרנסאנס, שם הפך לשם-דבר, עת למדוּ והעתיקו את חיבוריו. וכך, כפי שהראתה שפרה ברוכסון, במחקרה אודות הספריות היהודיות בתקופת הרנסנס – הפך אבן לטיף לפילוסוף, שנוכחות כתבי היד שלו היתה שלישית בתפוצתהּ אצל המלומדים היהודיים הרנסנסיים (ראשון בתפוצת כתבי יד  היה הרמב"ם; ואחריו – אבן רֻשד). מחד גיסא, הוגה יהודי איטלקי הומניסטי חשוב, כר' יוחנן אלימנו (1508-1438), שעמד בקשרי לימוד עם גדולי ההומניזם האיטלקי בדורו, קבע בסדר הלימוד (קוריקולום) שלו כי כתבי אבן לטִיף הם "קבלה על דרך השכל;  מאידך גיסא, ר' יהודה חייט, ממגורשי ספרד ופורטוגל שהגיע לאיטליה כפליט לאחר מסע דרך המגרבּ, התריע בהקדמת חיבורו, מנחת יהודה,  כי בכל הנוגע לקבלה – כי רגלו האחת של אבן לטיף מצויה בפנים ואילו רגלו השניה בחוץ – ואין לראות בו חלק אינטגרלי מן המסורת הקבלית, אלא כפילוסוף וכהוגה פרשן שיש בכתביו הבלתי-קבליים כמה וכמה יסודות הנדמים כקרובים, אולי אפילו קרובים מאוד, להנחות היסוד של המקובלים.   

*

ר' שמעון בן צמח דוראן: מגן אבות ואוהב משפט

הידיעה הנקיה מכל שיבוש, והבטוחה מכל מכשול, היא הידיעה שהאדם קונה מהתורה ומאשר שפע עליהם השפע האלוהי והיו נביאים או מדברים ברוח הקודש, כי בידיעה זו האדם בטוח מהטעאה (נוסח אחר: הטעה) והשיבוש. אבל מאשר ברא ה' בעל שכל, ראוי לו לחקור בכל הדברים מצד העיון, ולא יהיה כאדם שיש לו עיניים ועוצם אותם ונסמך על פִּקֵּח מוליכו. וזה הדרך לא מנעה אותו התורה כלל, וזהו מחלקי הפרדס שנכנסו בו חכמי ישראל, ובתנאי שישמורו השורשים התורניים, ולא יטה אשורו מני-דרך לקצץ בנטיעות, כאשר קרה לאלישע בן אבויה.

[ר' שמעון בן צמח דוראן (1444-1361), אוהב משפט: ביאור על ספר איוב עם הקדמה מקיפה בענייני שכר ועונש ועוד, מהדורה חדשה ומתוקנת על ידי הרב שמואל אברהם,  מכון שלמה אומן שע"י ישיבת שעלבים, שעלבים תשפ"א, הקדמה: פרק שישי, עמוד כ"א].

*

בן צמח שהיה דווקא הפילוסוף הבקיא יותר מבין השניים לא זו בלבד שלא התנגד לעיון הקבלי וראה בו חלק אינטגרלי מהמסורת היהודית, אלא אף בעצם טען באופן מפורש כי אפשר כי הקבלה היא מטאפיסיקה פנימית יותר, מזאת שהציגו הפילוסופים, משום שהיא באה על המבקש אותהּ באמצעות שפע אלוהי או באמצעות מסירה ממורה לתלמיד בלבד – ולאו דווקא באמצעות לימוד מתמיד וממושך שבמהלכו לומדים את התכנים שלב אחר שלב. כך למשל, בדיונו בנבואת משה, בהקדמתו התיאולוגית-פילוסופית הגדולה לספרו מגן אבות (פירוש מסכת אבות ) דן בן צמח בכך שהשכלים הנבדלים הם נבראים, בהיותם מלאכים, אך הספירות אינן נבראות, אבל נגלות כי השם המיוחד מתאחד בהן, וכשעלה ברצונו לברוא עולם גילה מתוכיותו את עשר הספירות הללו, שעזרו לו להמשיך את השתלשלות העולמות: שכלים, גלגלים ויסודות כדברי הפילוסופים. כלומר לדידו, הקבלה היא מערכת מטא-פילוסופית. מה שמזכיר את דברי המקובל ר' משה מבורגוס (המובאים בספרו של המקובל ר' יצחק דמן עכו מאירת עיניים, מהדורת עמוס גולדרייך עמוד נ"ו)  לפיו: מקום מעמד רגלי המקובלים הוא מקום מעמד ראשי הפילוסופים. גם המקובל הספרדי ר' יוסף אבן וקאר, טען בספרו בערבית-יהודית, שורשי הקבלה (1340 לערך בערבית יהודית – ספר שללא ספק יכול סייע בהפצת הקבלה בארצות האסלאם שבהן השפה המדוברת והנכתבת בקרב היהודים היתה ערבית-יהודית), טענה דומה והיא שהפילוסופיה של אבן רֻשד נאמנה היא לתיאור הטבע לדרגותיו, אולם מעבר למערכת הזאת, מצויה המערכת הקבלית העוסקת כבר בהשתלשלות הפנימית יותר של האלוהות, בריאת העולמות וסוד ההשגחה.    

     עדות נוספת לכך היא שבדבריו הוא דוחה את מי שביקשו לטעון כי השכל הפועל אצל הפילוסופים היא ספירת מלכות (עטרה) אצל המקובלים [ר' יוסף אלבו (1444-1380) בספר העיקרים]. בהמשך דבריו, ממש כמו בספריו של אבן לטיף (שהוזכר אצל בר ששת) ואליבא דר' אברהם אבן עזרא (1161-1090), טען בן צמח, כי המלאך מיכאל ראשון השכלים הנבדלים וכי מיכאל הוא השכל הפועל, האחרון שבשכלים.

     חשוב לומר, בספרו אוהב משפט (ביאור על ספר איוב) הדגיש בן צמח גם את מקומה החיובי של החקירה השכלית והמדעית, וטען כי מי שלומד תורה, אך ורק בהנחיית גדולי הדור, ומבלי שהוא מחדד את שכלו, את כלי חקירתו, ואת התבוננותו בתכנים שהוא לומד –כמוהו כמי שמבחירה בוחר לעצום את עיניו וללכת במחיצת אדם רואה, שיורה לו דרכו – ואין הדבר ראוי. הואיל וה' חלק לבני האדם שכל ודעת – וכושר להבין את המציאות בעצמם. לפיכך, ראוי שיוציאו כושר זה להבנת המציאות – מן הכוח אל הפועל.   

 *

 ר' צמח בן שלמה דוראן ור' שמעון בן שלמה דוראן: יכין ובעז סימן קל"ה

 נכדיו של בן צמח, ר' שמעון ור' צמח, בני שלמה בנו (רשב"ש, נפטר 1467) , ייחדו תשובה הלכתית גדולה, בספר התשובות שלהם, יכין ובעז (התשובה נכתבה בין 1467 ועד שלהי המאה החמש-עשרה) לספרו המאוחר של אבן לטִיף, צורת העולם, שכזכור כבר בר ששת טען שיש בו דיונים במושגים ומונחים קבליים אך לא על דרך המקובלים, אלא על דרך הפילוסופים. הם התעלמו מהוראת בר ששת להקדים לעיון בספר צורת העולם  עיון בספרו של אבן לטיף שער השמים "הדומה למורה הנבוכים" וביקשו לקרב בין כמה מענייני צורת העולם פרק כ"ב העוסקים בשמות הקודש לתפיסותיהם התיאוסופיות של המקובלים. תפיסתם זו – המקרבת בין אבן לטִיף אל תורת הספירות של המקובלים, אף שלהערכתי היא משוללת יסוד, מעידה על התעוררות גדולה בעיון הקבלי , שבחלק השני של המאה החמש-עשרה התרחשה גם באיטליה וספרד, ובמידה פחותה במרוקו, שבה הופיעה פירוש ראשון בכל המגרבּ לספר הזֹּהַר, כתם פז, לר' שמעון ן' לביא, סמוך לשנת 1570.  

*

סיכום

נראה שאצל ר' יצחק בר ששת, התפיסה אופקית: הפילוסופיה והקבלה הן שני עולמות ידע העשויים לתרום להתפתחותו של האדם ולהשכלתו – השוכנים זה לצד זה. הפילוסופיה מועילה לחידוד שכלו והגיונו של האדם כל זמן שהיא אינה פוגמת בקיום התורה והמצוות; ואילו, הקבלה לשיטתו היא תורת אלוהות לגיטימית, העוסקת בעניינים ברומו של עולם, אולם הכניסה אליה אפשרית רק דרך קבלה מרב מקובל, ומי שלא זכה לזה, מוטב שלא יעסוק בהּ, כדי שלא יפגום חלילה ברצף המסירה. הגם שהוא עלול להגיע לקלקול בתפיסת יחוד ה', כתוצאה מכיוון תפילתו אל הספירות.  

אצל ר' שמעון בן צמח דוראן, התפיסה אנכית: הפילוסופיה והקבלה הן שני עולמות ידע העשויים לתרום להתפתחותו של האדם ולהשכלתו – ואולם הקבלה מהווה לכתחילה מערכת המצויה מעל הפילוסופיה (מטא-פילוסופית). חשוב לומר, שדברים ברוח זאת השמיע גם בר ששת, אבל בשעה שבר ששת הסתייג מהשכלה קבלית שלא באמצעות רב מקובל, ולפיכך אמנם הכיר בסמכות הקבלה, אך לא כתחום עיון הפתוח בפני אלו שלא זכו לרב מקובל, כמוהו עצמו; בן צמח – ראה בקבלה תחום עיון לגיטימי (גם ללא מורה מקובל ובלא השתייכות לשרשרת המסירה של המקובלים) לכל מי שהשלים את עיוניו התורניים והפילוסופיים, מה שעשוי להסביר את הפרשנות הקבלית על דרך קבלת-הספירות שהעניקו נכדיו לפרק מספרו של אבן לטִיף בחיבורם ההלכתי. 

הדבר המרתק הוא שבמידה רבה גם בר ששת וגם בן צמח, פליטי הפרעות והמרות הדת שבכפיה, אשר שימשו ברבנות בעיר אלג'יר, בזה אחר זה, הביאו אליה רוחות של השכלה רחבה ושל עולם למדני יהודי עשיר, ובתוכו: מקרא, משנה, תלמוד, אגדה והלכה וגם פילוסופיה וקבלה. תשובותיהם ההלכתיות (בר ששת) וכתביהם העיוניים (בן צמח) ביקשו להבליט את בכורתהּ של היהדות על פני הנצרות והאסלאם, אבל המודל שלהם לא ניסה כפולמוסנים אחרים, להגחיך את הדתות האחרות או להציגן בצורה שטוחה ומעוותת,  אלא דווקא להנהיר לציבור מקיימי המצוות עד כמה היהדוּת הינה מארג תרבותי למדני מורכב, תוסס רעיונית ורב-פנים. לשיטתם, דומה כי היהדות היא הטובה יותר, אך לאו דווקא משום שהדתות האחרות הינן צל חיוור שלהּ, אלא משום שהיא תרבות עמוקה ורבת נתיבות חכמה – באמצעותן עשוי התלמיד ללמוד תורה מהיכן שליבו חפץ, ולזכות  למסור תורתו הלאה לבאים אחריו, כלומר: ללמוד וללמד.  

*

שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.

שנת שיבת החטופים והמפונים לבתיהם במהירה, ריפוי-ההריסות וההרוסים וחיי-שלום.

*

*

בתמונה: Abraham Cresquas, Illuminated Manuscript of the Coast of North Africa, The Catalan Atlas, Barcelona 1375.  

*

קריאה בשתי נובלות מוקדמות מאת האינטלקטואל והקולנוען האיטלקי, פייר פאולו פאזוליני (1975-1922), מעשים לא טהורים / אמדו מיו (תרגם מאיטלקית והוסיף הערות ואחרית דבר: אלון אלטרס,אפרסמון ספרים: תל אביב 2023)  השיאו אותי לדמותו של מורה פועלים ומבקר תרבות אחר, שפעל לא במרחק רב דור אחד לפני פאזוליני סביב אותו ים – הסופר והמבקר, יוסף חיים ברנר (1921-1881). ייתכן שגם העובדה לפיה שני היוצרים הללו נרצחו בדמי-ימיהם, האחד בנסיבות מסתוריות (ככל הנראה על-ידי שלושה מתנקשים, שהיכו אותו ודרסו אותו מספר פעמים), ואילו האחר על-ידי קהל ערבי משולהב בשובו מהלוויית ילד יפואי שנהרג בדיכוי מהומות ביפו יום קודם, בחצר בית יצקר,  בית-מתיישבים מבודד דרומית לאחוזת בית, ומזרחית ליפו (על יד אבו כביר), שיושביו שהיו מרוחקים ממוקד הפרעות ביפו, לא מיהרו לצאת צפונה-מערבה, וברנר אף דחה נסיון לאסוף אותם משם ברכב, אף שהם הותקפו יום קודם, משום שלא היה בו מקום לכל חבריו.

אני קושר כאן בין הדמויות האלה, משום שדמותו של פאזוליני הצעיר, שדמותו המתוארת במעשים לא טהורים הינה כבת 25-22 לכל היותר, אינה דמות הקולנוען הדעתן, שנעשה לימים, אלא דמותו של עלם צעיר והומוסקסואל, הנמצא עם אמו בספר האיטלקי, ושם בין כפרים (קסטיליונה, סן פייטרו, מרסורה, מלפייסטה, קורדובדו ופיומה) – הם מנהלים כתה קטנה לנערים צעירים ממשפחות הפועלים הכפריות. היותו של פאזוליני משכיל בהרבה מאותם נערים שהוא מלמד, מביאה אותו להכיר להם סופרים ומשוררים, שספק אם היו מתוודעים אליהם בדרך אחרת. הם מעריצים את המורה, שאינו מאוד רחוק מהם בגיל, והוא דווקא הולך שבי אחר הפראיוּת והישירוּת שלהם, הרחוקות כל-כך מגדרי-הנימוס העירוני. פאזוליני מתאהב בכמה מתלמידיו (ג'אני וניזיוטי וגם אחרים); חלקם – חשים אי-נעימות מליטופיו, חיבוקיו ונשיקותיו, אחרים – רואים בהם דבר שהוא פועל-יוצא את אישיותו הנמרצת והלבבית, אבל לאו דווקא תולים אותהּ בהומוסקסואליות (אולי בשל אדיקותם הקתולית). חשוב לומר, אף אחד מהמופיעים בחיבור לא מתייחס אל פאזוליני כאל דמות ציבורית או כגיבור תרבות. בשלב זה של חייו, הוא היה מורה צעיר בכפר  מרוחק, ויותר משהתלמידים נושאים אליו את עיניהם כמשורר לעתיד או כאיש רוח יוצא דופן, הם מחבבים אותו – משום שהוא מורה המגלה להם עולם אפשרי אחר, המצוי מעבר לחיים של הליכה בתלם (עבודת פועלים, שירות בצבא, הקמת משפחה).

     מבחינה זאת, אפשר כי מעשים לא טהורים הוא דין וחשבון של פאזוליני עם עצמו, גם כגבר הומוסקסואל צעיר, שחווה בכפר התאהבויות ראשונות, זאת משום שבמהלך 1947 כבר שב לרומא, הצטרף לתנועה הקומוניסטית שם, והמשיך להתפרנס מהוראה בכפרים בהם טרם ביקר. אולם בשנת 1950 גורש מהמפלגה בחשד של שחיתות ומעשים מגונים במקום ציבורי, וכנראה בזה גם תמה קריירת ההוראה שלו בכפרים, משום שבעוברו לרומא פנה לראשונה לכתיבת תסריטים, ורק בהמשך בהתערבות חבר, מצא מחדש משרת הוראה בפרבר של רומא. רק מאוחר יותר החל לעסוק בקולנוע בעצמו ובכתיבה ספרותית ופובליציסטית.

    אני קושר בין סיפורים של פאזוליני וברנר – לאו בשל ההומו-אירוטיות שאולי נלוותה ליחסיו של ברנר עם הסופר, אורי ניסן גנסין (1913-1879), שעליה הוצבע לא-אחת בעבר, ובפרט בספרו של מנחם פרי, שב עליי והתחמם (הוצאת הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 2017). כשלדעתי יש כאן הגזמה, המתעלמת מכך שהשניים הכירו מנעוריהם עת למדו בישיבת אביו של גנסין, ואחר כך נפגשו שוב בלונדון – מתוך קירבה השוררת בין חברי-נעורים, ואז נפרדו דרכיהם לתמיד. גנסין היה מקובל כשובר לבבות סדרתי (של נשים), מעודן ומלא חן; ברנר –היה מופנם, מגושם, אידיאליסט ויורודיבי (כלומר, מי שנתפס כשוטה קדוש – איש רוח סגפן הנהנה מהשראה עליונה ובד-בבד נודע בהנהגותיו המשונות ובמצבי הרוח המתחלפים שלו). ברנר לימים העניק לבנו את השם אורי ניסן. להערכתי פרי התחקה כאן אחרי מרקם יחסים דומה שהוצע במהלך שנות התשעים על ידי חוקר התלמוד, האינטרטקסטואליות והמדרש, דניאל בויארין, הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד (מאנגלית: עדי אופיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1999, עמודים 217-216), בין האמורא הארץ ישראלי רבי יוחנן (המאה השלישית לספירה) ובין תלמידו-חברו, ריש לקיש. הראשון תואר כגבר יפה תואר ומושך לב כל; האחרון –כשודד דרכים לשעבר שנעשה תלמיד חכמים. בויארין הסתמך על הסוגייה במסכת בבא מציעא דף פ"ד ע"א על פי כתב יד המבורג, שבו נוספים אלמנטים הומואירוטיים מפורשים ביחס לכתבי יד אחרים ולדפוסי התלמוד. תגליתו של בויארין הציתה בשעתו שיח אקדמי ער, כאשר כמה שנים מאוחר מכן גם אדמיאל קוסמן הקדיש לסוגיה זאת מאמר (בספרו, מסכת גברים, הוצאת כתר: ירושלים 2002). לדעתי, בויארין וקוסמן ולימים גם פרי – באו מתוך מגמה להעיר על מערכת יחסים סף-מינית. על כל פנים, הקריאה שהציע פרי, שהתבססה במירבה, על רשימת זיכרון והספד שכתב ברנר לזכר חברו, אשר נכללה בחוברת לזכרו שראתה אור בשנת 1914, נראית לי כעוקבת אחרי נסיונו הקודם של בויארין להאיר את מרקם יחסיהם של גדולי האמוראים הארץ-ישראליים באור חדש.    

   השנה פגשתי  לראשונה בספר: על י.ח ברנר: עוד זכרונות (הביאו לבית הדפוס: יצחק כפכפי ואורי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1991) –שעיקרו דברי-זיכרון שחוברו על ברנר, אחר הירצחו בשנת 1921, על ידי אנשים שהכירוהו מבני העלייה השנייה. הספר מבוסס על שתי אסופות קודמות שראו אור על אודות ברנר בשנים 1944 ו-1971. חיבור ניכר בטיב כתיבתם ועומק-מבעם של אנשים שהכירו את ברנר בתחנות חייו השונות, ובפרט מפועלי העלייה השניה ואנשי חינוך וספר שצמחו בהשראתו. כשקראתי את הספר, אחת המחשבות שליוותה  אותי, בין העמודים, הייתה – הלוואי שבימינו הייתי מכיר כל-כך הרבה כותבים טובים בעברית. דבר אחר, והוא החשוב לענייננו, הוא שרוב אנשי העלייה השנייה, הכותבים בספר, אינם מתפעמים מיצירתו הספרותית של ברנר או מייחדים להּ ניתוחים עמקניים, אלא משתפים בהשפעתו האישית כמורה, כמצפן מוסרי, וכאישיות משונה אך נכבדת של איש רוח וספר שפעל בחברתם וטרח ללא-ליאות ליצור תרבות עברית גם בימים קשים ובתנאים בלתי-אפשריים.    

    דווקא המידה הזאת, המציינת את ברנר לאורך אסופת הזכרונות שצוינה, היא שהביאה אותי לקשור בין דמותו ובין דמותו של פאזוליני, המכסה את זהותו הפוליטית (הקומוניסטית) ואת זהותו המינית ההומוסקסואלית דווקא  בבואו בין איכרים ובעלי-מלאכה לא משכילים, שלא רק שלא שמעו מעולם על מארקס ועל לנין, אלא שלא שמעו גם על דנטה אליגיירי, ג'אקומו ליאופרדי ולואיג'י פירנדלו. למעשה, ממש כמו ברנר, פאזוליני היווה עבור הנערים שבאו ללמוד אצלו ואצל אימו, אבן שואבת לשפה, לתרבות רחבה ולשאר-רוח, אולי אף להתבוננות ארוכה בטבע. וכך למשל, מובא באחד הקטעים היפים ביותר במעשים לא טהורים:

*

בלילה, בקסטיליונה, הרחובות ריקים, הרוח מכה בהם, מתחת לכנסיה, צלילים נשמעים באוויר הפתוח: צלילים של חורף ואביב. הבחורים והנערים שבים לבתיהם בחבורות גדולות, רכובים על אופניהם. שרים. הם שיכורים. כשדרכיהם מצטלבות, הם מברכים אלה את אלה לשלום, בצעקות של שמחה. תושבי קסטיליונה עושים דרכם ברגל, על המדרכה, ללא מעילים, מחובקים. הם שרים קטע כלשהו של בוגי ווגי "כשהתרנגול ייקרא", השדרה המובילה לסן פייטרו מלאה בכל הצעירים האלה השבים לביתם. הכוכבים מנצנצים בשמים, אורם חד בשעות האחרונות של הלילה. כולם שרים.

[פייר פאולו פזוליני, מעשים לא טהורים, מאיטלקית: אלון אלטרס, אפרסמון ספרים: תל אביב 2023, עמ' 136-135]

 *

    התמונה הזאת (אולי עדות מוקדמת ליצירתו הקולנועית של פאזוליני לעתיד-לבוא) שהומה משבי רוח, צלילים דמיוניים, אורות ושירה.היא מעין תמונת-תשליל לניכור העירוני, הרחובות הריקים המוארים באור מלאכותית, ולאדישות שממיטה התרבות הקפיטליסטית על שוכניה, שתלווה את יצירתו לכל אורכה. מולהּ מציב כאן פאזוליני תמונה של אמפטיות וסולידריות כפרית של נערים צעירים השבים לבתיהם עם לילה, כשגופותיהם וקולותיהם שלובים אלו באלו; תמונה שיש בה גם זיקה עירה לאידיאולוגיה הקומוניסטית (אחוות פועלים ואחוות אדם) וכן לזהותו המינית ההומוסקסואלית (כל המשתתפים הם גברים צעירים). צעקות השמחה ונצנוצי הכוכבים נדמים פה –  כיצירי רוחו של המחבר, המתאר כאן רגע-אושר של אנושות שהיה רוצה לראות; האנושות שהיה רוצה שתתגלה ברבים.

   באופן מקוטב, מחייה המחבר תמונת-זיכרון נוספת, גדושת-חרדה, של אותה קהילה בקסטיליונה, העומדת בהפצצת-אוויר:   

*

מן השמיים ירד, באיטיות, כמו פתיתי כותנה, גשם של אש, בשעה שמנועי המטוסים החרישו את אוזנינו כאילו נמצאו במרחק של מטרים מעטים מאיתנו. בית רעד מעוצמת השאון הזה: ובחצר – שהיתה מוארת כבאור יום, אך במעין תפאורה שהייתה עשויה בטעם רע, בצבעי טכניקולור הזויים היה אפשר להבחין בנייחות הצמחית של גזעי עץ התות שרק הנצו, בקנים, במדמנה ובסוכת הגפנים. אילדה, הילדים ובני משפחת ט. החלו לצרוח, וחצו בריצה את החדרים, עירומים למחצה, עברו במרפסת ומשם לעבר המדרגות בתנועה הבוערת של האור שאפף אותם.

כולנו רצנו בלי שתהיה לכך סיבה, לכיוון הרפת שבה כבר התכנסו בני משפחת ט', ונשכבנו לאורך הקירות בין החביות המליאות בתבואה … ברפת שררה אפלה גמורה, אך הקירות, מחמת עוצמת האור שחדר מבחוץ, נראו שקופים. הרעש היה כה חזק עד כי כיסה על צרחות הנשים. אני ואימי שכבנו חבוקים מתחת לאחת החביות. אחר כך נשמעה השריקה של הפצצות הראשונות ושאון הפיצוץ הנורא, שהרעיד את הרפת, כאילו התחוללה רעידת אדמה.

 תחנת הרכבת של קסטיליונה הייתה במרחק של לא יותר מקילומטר וחצי מאיתנו. ההפצצה הזאת, שניחתה בארבעה גלים רצופים, ארכה בערך רבע שעה. לאחר מכן, התרחקו כלי הטיס, אפשר היה לראות כיצד כבה אט־אט האור המסמא, שהגיע מבחוץ, ואנחנו החלטנו לצאת סוף סוף מהרפת, בשעה שהלהבות האחרונות זהרו בשדות באורן האדמדם. העולם סביבנו נראה כאילו קרס. אך לא היה אפשר לא לפני כן ולא כעת, להשוות את החיזיון שנתגלה לעינינו בעת    שעלינו למתבן ופתחנו את החלון שפנה לכיוון מערב לעבר קסטיליונה.

חומה של להבה מילאה את האופק והיתה ארוכה כאורך הכפר קסטיליונה.

בשמים ובמישור ריצדו אורות הדלֵקה האדומה והעגומה, שסערה כאילו הייתה ים.

[שם, שם, עמ' 94-93].

*

אם התמונה הקודמת היתה אוטופיה המתרחשת בממשוּת; פסטיבל של אורות וצללים  התמונה הנוכחית היא דיסטופיה של חורבן. קולות השירה והגופים השלובים של קודם, הופכים פה – לצעקות בהלה (של נשים) ולשורת גופים מתוחים ובהולים, הנסים אחר מחסה, בעולם שקרס ובנוף מבותר, כשהאופק כולו עולה בלהבות, והעולם נדמה למערבולת אש ולסערה בים.

לטעמי, מה שניסה לומר לנו פאזוליני – שהאהבה בין בני אדם היא אהבה –  בין אם היא בין גבר לאישה ובין אם היא בין גברים או בין נשים. אל האהבה הזאת נלווית חוויה עזה (מעין חוויה אקסטטית) של שמחה, אור, שירה והתפעמות.  לעומתהּ – המלחמה והרצון להכחיד את הזולת היא פורענות הקורעת את המין האנושי מתחושת הייעוד שלו. כל דבר שבו יש אהבה ואוהבים – הוא נורמלי ומטיב; כל דבר המבוסס – על כיבוש כוחני, אונס, כפיה, מלחמה ורצון להכחיד את הזולת – הוא אבנורמלי והרסני.

יש דברים שמקיימים את העולם. יש דברים שמחריבים את העולם. אין לבלבל ביניהם.

*

*

*

בתמונה:   Arcangelo Ianelli (1922-2009), Landscape, Oil on Canvas 1959

*

לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א)

הדרך הטובה ביותר להגן על נפשך היא שלא להידמות לאויבךָ. [מרקוס אורליוס, הגיגים, ספר ו' פרק 6, תרגם: נתן שפיגל, מצוטט מתוך: נתן שפיגל, מארקוס אורליוס: קיסר ופילוסוף, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1980, עמוד 241].

*

     בשלהי אוגוסט 1944 הפציצו בעלות-הברית את שלושת המחנות שנקראו אושוויץ: אושוויץ (המחנה הראשי), אושוויץ-בירקנאו (מחנה השמדה, אוושוויץ II) ומונוביץ (מחנה כפיה, אושוויץ III). בעלות-הברית ידעו לזהות בהפצצה ב-25.8 את מונוביץ – כי הם מפציצים מחנה ריכוז גרמני; מה שהם לא ידעו היה כי שהו בו כ-30,000 עצירים יהודים, שהועברו אליו מבירקנאו. בימים הבאים הופצצו מתקנים צבאיים גרמניים ברדיוס של כ-70 ק"מ סביב אושוויץ, למשל בשלזיה עלית ובצפון מורביה. הסיכון לעתידם של הטרנספורטים – ברגע שהופיעו מפציצים, הביא את רודולף הס וחבריו להנהלת אושוויץ-בירקנאו-מונוביץ, להאיץ את קצב ההשמדה וכך בימי ספטמבר 1944, פעלו המשרפות בבירקנאו ללא הפוגה (הגעת טרנספורטים מטרזייינשטאדט לצד השמדה מואצת של אוכלוסיית המחנה). ואחר כך, משירדה תפוקת הרצח היומי – הוצאו להורג 300 אנשי-זונדרקומנדו יהודיים, ששימשו כתגבורת בתאי הגזים ובמשרפות. מה שהחיש את פרוץ־מרד הזונדרקומנדו היהודים מסלוניקי במחנה בשבעה באוקטובר (כן, בשבעה באוקטובר). במהלכו נהרגו כ-450 עצירים יהודים, ביניהם מפוצצי משרפה III, שחדלה לעבוד כליל. תוצאות המרד ניכרו בגרמנים, שהחליטו לפנות את המחנה החל במחצית אוקטובר 1944. כשפעולות הפינוי הממשיות החלו בימי אוקטובר האחרונים ונמשכו עד ינואר 1945 ובמהלכן, יחסית לתשעת החודשים הראשונים של 1944, נרשמה ירידה גדולה בהיקפי ההשמדה בבירקנאו, הגם שמגיפות החלו להתפרץ, יותר מבעבר, ומרפאות המחנה – נותרו בלא-תרופות. ב-27 בינואר 1944 הגיע הצבא האדום למחנות אוושוויץ. החיילים הסובייטיים מצאו בהם כ-6,700 אנשים חיים (מעל 4,000 נשים).אלפים נוספים הוצעדו עוד קודם לכן על-ידי הנאצים בצעדות מוות או בקרונות משא חתומים למחנות-כפיה באוסטריה ובגרמניה – וגם על השלב הזה ומה שקרה אחר כך נשתמרו עדויות רבות. אבל זה כבר סיפור אחר.    

   באותם ימים של שלהי אוגוסט 1944, כאשר חלפו מפציצים מעל מחנות אושוויץ, היו מטבע הדברים עצירים יהודיים במחנות, שהביטו במפציצים החולפים בשמים וחשבו כל־מני מחשבות. הנה שתי עדויות לתקוות שניעורו בכלואים כשהמטוסים חלפו .

    דברי אריך קולקה, שנותר בחיים, לאחר שהיה כלוא בבירקנאו:

*

כל אנשי האס.אס נהגו להיכנס לבונקרים, אך אנו יצאנו מן הצריפים והתפללנו שתיפול פצצה, או שיוצנחו חיילים ונשק – אך לשווא. 

בכל התקפה נהגו אנשי האס.אס לברוח, אנחנו נשארנו תמיד לבדנו, יתכן שיכולנו לברוח, אך היינו חלשים ותשושים מדי, הרגשנו עזובים ושכוחים ללא־תקנה, ולא היה לנו לאן ללכת.   

[מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, תרגם מאנגלית: ארנון מגן, עם עובד: תל אביב 1981, עמוד 279].

*

    שלום לינדנבאום, שהועבר עם אביו לבירקנאו, לאחר שכבר כמעט חווה את החירות, כאשר לוחמי הצבא האדום הסובייטי התקרבו למחנה סטארכוביצה – משם נשלח בראשית קיץ 1944 אל מחנה הצוענים בבירקנאו, שכל יושביו הומתו בגז במהלך מאי, כדי לפנות מקום לעצירים יהודיים, העיד כך:   

*

היינו חדורים פחד שעתה הגיע תורנו, משום שבדרך כלל לא נהגו לארגן בשעת בין־הערביים טרנספורטים למחנות אחרים, בכביש הסמוך שהוליך אל "הסאונה" (=בית המרחץ) ואל תאי־הגז, עבר טרנספורט חדש, שהגיע זה עתה מגטו לודז', כפי שנודע לנו, רובו נשים וילדים. לא היה לנו כל ספק לגבי המקום שאליו לוקחים אותם. דבר זה הגביר עוד את הרגשתנו הרעה. אני זוכר, כיצד רצתי קדימה אל אבי, כדי שנִּמָצֵּא יחד כאשר תבוא, כפי שחשבנו, שעתנו האחרונה.  

באותו רגע  הופיעו בשמים מפציצים של בעלות הברית. קשה לתאר את שמחנו. התפללנו וקיוינו שיפציצו אותנו וכך לא נמות חסרי־ישע בתאי־הגז. אם נופצץ, חשבנו, הרי יש סיכוי שגם הגרמנים ייהרגו. לכן היינו חדורי־אכזבה כאשר הם חלפו מעלינו מבלי להפציץ אותנו.

[שם, שם, עמוד 281].

 *

    שתי העדויות שהבאתי מתרכזות בתקווה שהעירו המטוסים בכלואים – אולי בכל זאת יוכלו להינצל; ואחר כך – אם לא יוכלו להינצל – יש איזו המיית־לב למות בהפצצה, כאשר ההפצצה תגבה גם את חייהם של השובים הגרמנים. כלומר, יש כאן איזה מדרג של מוסר תועלתני (ג'רמי בנטהאם, ג'יימס מיל, ובנו המפורסם – ג'ון סטיוארט מיל), המבקש את הטוב במירבו (The Greater Good), ואם זה לא יתאפשר – אזי את הרע במיעוטו. הטוב במירבו היה הצלת מירב הכלואים והוצאת לחופשי מחיי המעצר במחנות המוות; הרע במיעוטו התגלם בבקשה למוּת בהפצצות, ולא מידי השובים והמענים בתאי הגזים,  ותוך כדי תחושה שהנה הרוצחים באים על עונשם ומפלתהּ של גרמניה הנאצית קרובה – כאשר גם במות הגרמנים לא נוטלים היהודים חלק פעיל, לא לכתחילה ולא בדיעבד.     

    אצל פרימו לוי (1987-1919), מצאתי שההפצצות של בעלות-הברית, ממש כמו הסלקציות של הנאצים, היו דבר מעורר חרדה – וכי הוא סבר כי לבעלי-אמונה באלוה גומל ומעניש, היתה לפחות שלווה מסוימת בידיעה – כי אלוהים יגמול להם טוב בעולם הבא ויעניש את הגרמנים על שהמיתו אותם . פרימו לוי עצמו כותב שלא-האמין עד אושוויץ-בירקנאו, ועמדתו החילונית רק התחדדה שם ואחר-כך [פרימו לוי, השוקעים והניצולים, תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, הוצאת עם עובד: תל אביב 1997, עמ' 113-112]. זאת ועוד, שרלוט דלבו (1985-1913) חוותה גם היא הפצצות בחורף 44' אבל היא כבר הועברה בשלב הזה מאושוויץ למחנה-הריכוז רווסנברוק שבגרמניה (100 קילומטרים מזרחית לברלין). לדבריה היה ברור לה ולחברותיה – שהמפציצים יתרכזו במתקני הוורמכט ובבתי-חרושת גרמניים, וכי בעלות-הברית לא יפציצו את המחנה. בין הכלואות נתהוותה הבנה – לפיה מוטב להישאר במחנה יחד כקבוצה, מאשר לנצל את ההפצצות ולנסות להימלט כיחידות, זאת משום שלאישה מהן לא היחתה אשליה כי הן יצליחו להרחיק לכת בסביבה הגרמנית העוינת, וכן מפני שהתנועה ביחידות אפילו בשטח המחנה הייתה מסוכנת והנתפסות הוכו קשות כתוצאה מכך [שרלוט דלבו, אף אחד מאיתנו לא יחזור: טרילוגיית "אושוויץ ואחרי", תרגמה מצרפתית: רמה איילון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2023, עמ' 223-220].  

    מובן, שכל מה שכתבתי עד כאן מובא בצל מצבם הלא-ידוע של השבויים/ות והחטופים/ות בעזה. אם עודם בחיים (ואני מקווה שכמה שיותר מהם חיים) – נדמה לי שהחובה להצילם יותר משהיא נובעת מרגש של סולידריות ואמפטיה או מחובה הנוגעת בחובותיה של מדינת ישראל לאזרחיה או של קהילה יהודית לחברים בהּ – נובעת לפני הכל מהתחושה שהם וודאי רוצים לחיות את חייהם, משוחררים וחופשיים, לצידם של האנשים האהובים עליהם. רק אחר כך, אם בכלל, צריכה להיכנס השאלה: אם אין אפשרות להצילם – מתוך איזו תחושה היו רוצים למות. והלאו שיחות לפדיון שבויים עודן מתקיימות בתמיכת האמריקנים והאירופאים, שלפעמים נדמה כי הם נחושים להביא לשחרור החטופים יותר מאשר הממשלה הישראלית.

     נזכרתי שלפני קרוב לעשרים שנה, בעקבות קריאת ספרו של פרנץ ורפל קראתי אצל מבקר הספרות, מרסל רייך-רניצקי (2013-1920) ובעקבותיו אצל העיתונאי והביבליופיל, מיכאל הנדלזץ (נולד 1950) ואצל ההיסטוריון יאיר אורון (נולד 1945), כי הספר המושאל ביותר בספריית גטו ורשה היו 40 הימים של מוסה דאג שעניינו השואה הארמנית (לאחרונה נודע לי כי הספר הזה היה הספר המושאל ביותר בגטו וילנה, וכך גם היווה מקור-השראה בגטו ביאליסטוק). אני יודע שבדרך כלל ישראל מציבה אנדרטאות לגבורת מרדכי אנילביץ' וחבריו (וקצת פחות מזכירה את חלקם של אנשי הבּוּנד, הלא-ציונים, כמחצית מהכוחות הלוחמים, במרד) וכי היא מעולם לא הכירה בשואה הארמנית (Մեծ Եղեռն  הרצח הגדול), ובכל זאת – נדמה לי כי מעניין יותר לחשוב על יהודים שהיו כלואים בגיטאות הגדולים של פולין, כאנשים שביקשו לשים קץ לכל רצח עם ולכל גזענות, ולא התרכזו אך ורק במחשבות איך יפרעו בנאצים או ייהרגו תוך מלחמה בכוחות האס.אס. חשוב גם לחשוב על השואה הארמנית שהחלה באפריל 1915, אולם ניצניה נראו כבר עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1895, כשהתורכים החלו לפרוע מדי פעם, עדיין לא באופן שיטתי, בקיבוצי אוכלוסיה ארמניים. זה רק הלך והתגבר – עד שהפך להוצאות להורג המוניות. אולי לכן חזרתי אחורה בזמן. כי בין אם איראן ובין אם ההנהגה הישראלית חושבות כי המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה רק בדרכים אחרות – אסור שדיון ברצח עם יהיה דבר לגיטימי, ואסור שגורמי המשפט האכיפה יהיו רדומים ביחס לכך. גם בזמן מלחמה – זוהי הסתה לרצח המונים. וכאן אולי מתבטאת ההתקדמות הגדולה ביותר של היהדות הפרושית לעומת היהדות המקראית – אין בדרך כלל התפעמות מרצח רבים, ואפילו הם עמלקים או שבעת עמי כנען. אם הדבר הזה יאבד – לא יישאר הרבה, וזאת משום שאין לי ספק שכל אלו המוכנים לטבוח לא-יהודים, יהיו מוכנים גם לטבוח יהודים שלא יחשבו כמוהם. אפילו צייד הנאצים והאדריכל, שמעון ויזנטל (2005-1908), קרא לאוטוביוגרפיה שלו משפט ולא נקם (הוצאת מעריב: תל אביב 1991). הנה הגענו לזמנים שבהם – ישנה ממשלה ישראלית שלא ברור אם יש לה מטרות מלחמה. גם דומה שאין לה שום עניין שבית משפט בינלאומי לפשעי-מלחמה ישפוט את הנהגת החמאס. היא רוצה נקם. לא ברור אם יש דבר בעולם שיכול להשביע את הרעב שלה לדם, אפילו לא חיי החטופים, כלומר: אזרחיה.

     את השורות הבאות, שורות החתימה של הרשימה הזאת, אני לא כותב בנקל. לא בנקל – משום שיש בהם דבר-מה, שגם אני שמתנגד למלחמה בעזה וגם  אחרים, שאולי תומכים בהּ הרבה יותר ממני, לא יאהבו לקרוא. הפוסק הסוּנִי המצרי-קטארי, השיח' ד"ר יוסף אלקרדֿאוּי (2022-1926), שלצד היותו מנהיג אסלאמי אהוד ביותר על ידי עשרות ומאות מיליונים בקרב הקהילות המוסלמיות הסוּניות בעולם (הוא הוביל במשך שנים תכנית דת פופולרית בערוץ הפאן-ערבי אלג'זירה וגם היה ממקימי אחד מאתרי האינטרנט האסלאמיים הפופולריים ביותר באינטרנט), היווה בדור האחרון את הסמכות השרעית הגבוהה ביותר לזרועות הצבאיות שיצאו מתנועות "האחים המוסלמים". הוא ניכר בקריאתו בפתוא מן אג'ל פלסטין (פסק הלכה למען פלסטין) להפוך את פלסטין לזירת קרב מתמדת של ג'האד חסר-פשרות נגד הציונים. לרבות, תפיסה חד-משמעית, לפיה כל ילד וילדה ישראליים, הם בחזקת חיילים לעתיד לבוא, ועל-כן אין לחוס עליהם, גם מפני שהם תומכים ברעיונות המובילים לדיכוי המוסלמים. יתירה מזאת, לשיטתו גם אם הורגים ילדים, נשים או גברים שהם חפים מפשע במהלך פעולה צבאית, הרי שיש להצדיק זאת – משום שאלו לא נהרגו בכוונה תחילה אלא מתוך מהלך המלחמה והמולת-הקרב. זאת ועוד, לדעת אלקרדֿאוּי מותר גם להרוג מוסלמים שצבא האויב לקח כבני ערובה וכמגן-אנושי (تترﱡس). לבסוף, אף שהקראן אוסר על ההתאבדות (סורה 2 פסוק 195), הרי שאלקרדֿאוּי – במפורש הפקיע איסור זה למען מלחמת הג'האד בפלסטין, ואדרבה – הדגיש כי המוות למען המטרה הקדושה הוא מוות מעולה. גם את המקבילה הקראנית לכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא (סורה 5 פסוק 32) – הבין אלקרדֿאוּי באופן כזה, שאכן זהו איסור חמור לאבד נפש, ואין לרצוח אלא אם כן יש בכך תועלת גדולה לדת.  אלקרדֿֿאוּי  נחשב בעיני קהלים סוניים נרחבים כפוסק מתון בשל כך שגינה לא אחת את דאע"ש ואת אלקאעדה. עם זאת, אין ספק שעמדותיו ביחס לציונים או להט"בים הן נחרצות וקיצוניות מאין כמוהן. עליו ועל פסקי הלכה אסלאמיים אחרים הנוגעים ישראל ולמערב, ניתן לקרוא בספרו של שגיא פולקה, לחשוב אסלאמית – בחינת השיח המוסלמי בן זמננו: הבנת שפה ותרבות כמפתח להכרת השכנים, מערכות – בית ההוצאה של צה"ל ומרכז משה דיין ללימודי המזרח־התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, תל אביב 2023, עמ' 178-116.

     אני מזמין בלב-כבד להפוך את התמונה רגע, ולכוון את הזרקור לעבר פניה של ההנהגה הישראלית הנוכחית: האם מגמתהּ אינה להפוך את ארץ ישראל לזירת קרב מתמדת וחסרת פשרות כנגד הלאומיות הפלסטינית ותביעת הריבונית האסלאמית? האם היא אינה תומכת ולוּ בדיעבד (כנזקי-מלחמה אגביים שהומתו מתוך מהלך הלחימה) בהרג רב של אזרחים לא-מעורבים ובהם ילדים, נשים וגברים? האם ההנהגה הישראלית אינה מוכנה או מוכנה בלב שלם לשאת מצבים שבהם נורים חטופים ישראליים בשעה שחוטפיהם משתמשים בהם כבני ערובה וכמגינים אנושיים? ולבסוף, האין עולם המקורות היהודי אוסר על ההתאבדות ועל הרצח, ועם כל זאת הנהגת "המדינה היהודית" מוכנה כעת להפקיע כל זאת – בעד ניצחון דתי-לאומי וצבאי? חשוב לומר, ההנהגה הישראלית הנוכחית אינה נתמכת בפסקי הלכה, ורואה את המצב כשעת חירום, וכמלחמה קשה, שבהּ מופקעות כל הנורמות המוסריות (או מושהות) לטובת השגת "ניצחון מוחלט". אני באמת תוהה האם פני ההנהגה הישראלית כיום אינן כפניו של פוסק ההלכה הבכיר ביותר של תנועות "האחים המוסלמים" בדור האחרון (וגם היא מגבירה את השפעתה כמוהו באמצעי תעמולה בכלי התקשורת ובאינטרנט), והאם לא נהפכה ישראל – לא רק בהשראת סמוטריץ' ובן גביר, אלא גם בהשפעת ראשי מערכת הביטחון, לאיזו קבוצה שופכת-דמים ושואפת נקם, המתייחסת למצוות-דת מפורשות כגון פדיון שבויים בזלזול, שכן לדידהּ מטרת ריסוק המאבק האסלאמי-פלסטיני מקדשת את כל האמצעים. ובעיקר, אם המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים כיצד תיתכן מציאות שבהּ נורים למוות חטופים ישראלים בשבי והדבר אינו מביא את ההנהגה הישראלית לבלימת הלחימה ולהאצת המגעים לשחרור יתר החטופים? ובכן, זה גלוי ונהיר כי בעיני ההנהגה הישראלית הנוכחית – החטופים הם האמצעי ולא המטרה.

*

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Moon Over a  Wall, 14.8.2024

אזהרת־סערה מטוקיו

*

אזהרת־סערה מטוקיו / אלביס קוסטלו (נפוליאון דינמיט)

*

פֶּתַע הַשָּׁמַיִם הִתְרַסְּקוּ עַל סֶרֶט מִפְלָצוֹת קוֹרֵיאָנִי דַּל תַּקְצִיב 

וְנִשְׁפְּכוּ אֶל קוֹמַת-הַבֵּינַיִם שֶׁל מָלוֹן דָּחוּס כְּמוֹ אַרְכִּיב

בֵּין בֵּית מִטְבָּחַיִם דִּיסְנִי וּבֵית זִקּוּק לְכִימִיקָלִים  

יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי בְּצָרָה, אֲבָל זוּ תֹּפֶת קוֹלוֹסָלִית  

*

אָז אַתָּה מַבִּיט סְבִיבְךָ בַּקִּיטוֹן. לִבְדֹּק לְאָן הִגַּעְתָּ כְּבָר

שָׁעָה שֶׁאַנְשֵׁי הַקַּו-קְלוֹקְס קֵלְן נֶאֱסָפִים לְמַטָּה אֶל הַבַּר 

הֵם חוֹבְשִׁים בַּרְדָּסִים וְנוֹשְׂאִים רוֹבֵי-צַיִד, כְּבִרְחוֹבוֹת מוֹנְטְגוֹמֵרִי

אוּלָם, הֵם מַגִּיעִים רַק בְּחֻפְשׁוֹת, וְהֵם חַסְרֵי אוֹנִים לְגַמְרֵי.

*

מָה אִכְפַּת לָנוּ אִם הָעוֹלָם הוּא בְּדִיחָה?

נִתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה; נְשַׁחְרֵר – נְפִיחָה.

הַמָּוֶת חוֹבֵשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל; הוּא רֹאשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה

אָנוּ חַיִּים בְּזֶה־הָרֶגַע!

*

חוֹל שָׁחֹר נִדְבַּק לְכַפּוֹת רַגְלֶיהָ, בִּשְׁעַת זְרִיחָה עַזָּה רוֹמֶמֶת,    

שֶׁל נַעֲרָה יַחְפָנִית מִנַּפּוֹלִי אוֹ מִבַּרְצְלוֹנָה הַמְבֻרְגֶּנֶת,   

וְשׁוֹרְקִים לַחַן חֲסַר-יִחוּד שֶׁל מֵאוֹת הַצָּעוֹת זוֹלוֹת,

שֶׁל מִילְיוֹנֵי פִּתּוּיִּים כּוֹזְבִים, וְכָל אוֹתָן שְׁאֵלוֹת נִצְחִיּוֹת

*

מָה אִכְפַּת לָנוּ אִם הָעוֹלָם הוּא בְּדִיחָה?

נִתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה; נְשַׁחְרֵר – נְפִיחָה.

הַמָּוֶת חוֹבֵשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל; הוּא רֹאשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה

אָנוּ חַיִּים בְּזֶה־הָרֶגַע!

*

אָז הֵטִיסוּ אוֹתָם מֵרִימִינִי – בִּפְאֵר וּבְגָאוֹן

וְהִלְעִיטוּ אוֹתָם בְּפִישׁ אֵנְד צִ'יפְּס הַיְשֵׁר מִגְּלִיל-עִתּוֹן

כָּעֵת, גְּוִיּוֹת שֶׁל תַּיָּרִים אִיטַלְקִיִּים  — פְּזוּרוֹת הֵן בְּכָל בִּרוֹדְוֶי

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְלַמֵּד מְאוּם, עַד  שֶׁיַּחֲוִירוּ – אוֹי-וֵי

*

הַחֻפְשׁוֹת הֵן זוֹלוֹת וּמְלֻכְלָכוֹת בָּאִיִּים הַמְָּלְוינִיִּים

וּבִמְלוֹן אַרְגֶּנְטִינָה הֵם בְּקֹשִׁי מַבְדִּילִים בֵּינֵינוּ

שֶׁכֵּן תֵרֵזָה הִיא הַמֶּלְצָרִית, אַף שֶׁהִיא נוֹדַעַת כְּחוּאָנִיטָה

בְּטַנְגּוֹ-בַּר בִּסְטֶנְלִי אוֹ בְּפוּאֶרְטוֹ מַרְגָּרִיטָה –

הִיא הַמְּתוּקָה בְּיוֹתֵר,

הָעֲסִיסִית בְּיוֹתֵר

הַיָּפָה בְּיוֹתֵר,

וְהַמְּפַתָּה בְּיוֹתֵר –

הִיא מִיס בּוּאֵנוֹס אַיְרֶס שֶׁל עוֹלָם לּבָנֵי-הַמֶּשִׁי

*

מָה אִכְפַּת לָנוּ אִם הָעוֹלָם הוּא בְּדִיחָה?

נִתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה; נְשַׁחְרֵר – נְפִיחָה.

הַמָּוֶת חוֹבֵשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל; הוּא רֹאשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה

אָנוּ חַיִּים בְּזֶה־הָרֶגַע!

*

אֵלִים יַפָּנִים, רוֹבּוֹטִים שֶׁל יֵשׁוּ, לִנְעָרִים עֲתִידוֹת מַגִּידִים

לְפִי הַיָּדוּעַ לָנוּ, וּכְכָל שֶׁאִכְפַּת, הֵם עֲשׂוּיִים לִהְיוֹת אַנְשֵׁי מַאְדִּים 

אוֹמְרִים שֶׁצֶּבַע הַזָּהָב בְּשַׁעֲרֵי־הָאַרְמוֹן מוּפָק מִִשִּׁנֵּי־גִּמְלָאִים 

וְהֵם כֹּה הִתְעַיְּפוּ מִלִּירוֹת בְּזַמָּרֵי־מְחָאָה , שֶׁבִּשְׁבִילָם אָנוּ לֹא קַיָּמִים 

הַמִּזְרָקוֹת מוּצָפוֹת בִּבְשָׂמִים סוּג בּ', וּבְבוּלֵי־מִסְחָר סְפוּגֵי־מַיִם

וְהֵם יִתְלוּ כָּל "בִּרְיוֹן" אוֹ כָּל "דֶּפֶקְט" שֶׁלֹּא יִסְגֹּד לָהֶם אַפַּיִם.

*

מָה אִכְפַּת לָנוּ אִם הָעוֹלָם הוּא בְּדִיחָה?

נִתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה; נְשַׁחְרֵר – נְפִיחָה.

הַמָּוֶת חוֹבֵשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל; הוּא רֹאשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה

אָנוּ חַיִּים בְּזֶה־הָרֶגַע!

*

עָמַדְנוּ אַמִּיצִים  בַּקֹּר שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר מוּל קִלְלַת הַקַּבְרָן הַדּוֹרֵשׁ:

"קְחוּ אוֹתִי לְמוֹעֲדוֹן הַחַשְׂפָנוּת, וְאַל תַּחְסְכוּ עַל אָרוֹן שֶׁל מֵת" 

הוּא אוֹחֵז בְּקִרְבּוֹ חֲלוֹם חֲשָׁאִי אוֹדוֹת הָאֶקְדָּח בְּאַרְנָקְךָ

וְאֵיךְ אַהֲבַת אוֹתוֹ – עַד שֶׁשִּׂנְאַת, וְשֶׁתָּחוּסִי עָלָיו – הִתְחַנֵּן    

וְהוּא אוֹמֵר: אַף פַּעַם אַל תַּזְכִּירִי  אֶת שְׁמִי אוֹ תְּדַבְּרִי עָלַי בְּהִתְרַגְּשׁוּת

תָּמִיד  הָיִינוּ מֶרְחַק עוֹלָמוֹת זֶה מִזּוֹ, כָּעֵת אָנוּ סִיּוּטִים בְּהִתְנַגְּשׁוּת.

*

מָה אִכְפַּת לָנוּ אִם הָעוֹלָם הוּא בְּדִיחָה?

נִתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה גְּדוֹלָה; נְשַׁחְרֵר – נְפִיחָה.

הַמָּוֶת חוֹבֵשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל; הוּא רֹאשׁ לְכָל מִשְׁפָּחָה

אָנוּ חַיִּים בְּזֶה־הָרֶגַע!

[תרגם מאנגלית: שועי רז 3.9.2024; הטקסט לקוח מתוך: Elvis Costello, Blood and Chocolate. Audio Cd,  Track 3, First issued by Demon Label, Xfeind (UK) and Columbia FC (US), 15.9.1986, Reissued by Elvis Costello under exclusive license to Universal Music Enterprises 2002]

*

שיר שראה אור לראשונה בספטמבר 1986, שיצא לי לזמזם לעצמי הרבה השבוע. אני והשיר מכירים כבר נדמה לי בערך מהמחצית השניה של שנות השמונים, וכבר שנים אני רוצה לתרגם אותו ותוהה האם אפשר להעביר את הכאוטיות המתפוצצת האצורה בתוכו – את הכביש לעברית. הגעתי לזה כעת גם בשל כך שאלביס קוסטלו (דקלן מקמנוס במקור, שבכלל חתום על האלבום הזה כנפוליאון דינמיט)— היה בשבוע שעבר בן 70, וגם מחמת העובדה שנדמה כאילו העולם הנוכחי ירד לחלוטין מהפסים עם כל אנשי הקו-קלוקס-קלאן שבממשלה הנוכחית הממשיכים לנהל  מסע מגן-דוד נגד הערבים ולנהל תוכניות עיוועים של שליטה בעזה ושיבה לגוש קטיף – על חשבון חיי החטופות והחטופים.    

    השיר של קוסטלו ספוג ביקורת פוליטית ארסית, שאפיינה את קוסטלו באותן שנים, לגבי מדיניותה הנאו-ליברלית כלכלית של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט ת'אצר, שבה ראה אשה רצחנית ומושחתת, שהפכה את בריטניה, לחברה טימוקרטית ונטולת תרבות. האיים המלוויניים המוזכרים, הם איי פוקלנד – אליהם פלשה החונטה הצבאית של ארגנטינה (1982) לאחר שתביעותיה על האיים הושבו ריקם. במלחמת המגן איבדו הבריטים 258 לוחמים והרגו כ-650 ארגנטינאים. לאחר המלחמה שרר נתק מוחלט בין אנגליה וארגנטינה עד 1990 (אולי להוציא מפגש במונדיאל ולמרות שמאז 1983 הפכה ארגנטינה לדמוקרטיה) עד-לאחר שת'אצר התפטרה ממשרתהּ. לא ברור (עד היום) מה האינטרס הבריטי להחזיק באי, מלבד היותו שריד דרומי של האימפריה הימית הגדולה שאנגליה היתה לפנים ומעבר לכך שבלמה את ניסיון הפלישה הארגנטינאי והדבר הוביל לגל פטריוטיזם אנגלי עם המון רוח גבית למערכות הביטחון. בעקבות מלחמת פוקלנד גורשו כל התושבים הארגנטינאים מהאי (מה שקרוי בלשוננו – טרנספר), מה שלימים הבטיח את תוצאות של משאל-עם שנערך באיים לפני כמה שנים שבהם – הכריעו התושבים ברוב עצום על נאמנותם הבריטית (פשוט כי אין שם ארגנטינאים יותר). ארגנטינה גם כיום עדיין שבה ומעלה, חדשים לבקרים, את דרישת הריבונות על האיים בפני הבריטים (ונענית בצפצוף ארוך). קוסטלו דווקא מדגיש את מנטליות הכיבוש הקולוניאליסטית של האימפריה לשעבר, וכמובן כותב ושר על כך בזעם.

*

*

בתמונה: Hiroshima Peace Arch,  Hiroshima Peace Park (Japan National Tourist Organization),  Photographer and Date Unknown.

*

"ובכן, לא נראה לך שזו משימה קשה להבחין ביודעים, ולהבדיל ביניהם – ובין האומרים שהם יודעים, אבל באמת אינם יודעים?" 

[לוקיאנוס מסאמוסאטה, "הרמוטימוס או: אודות הכיתות", סיפורי אמת ועוד, מיוונית: שמעון הלקין ודניאל גרשנזון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמוד 70] 

*

    לוקיאנוס מסאמוסאטה (180-120 לספ') שבאסיה הקטנה ההלניסטית (צפון סוריה של ימינו),  היה בן דורם של הקיסר הרומאי והפילוסוף הסטואי, מרקוס אורליוס, של הפילוסוף והאסטרונום האלכסנדרוני, קלאודיוס פתלומיאוס, ושל התנאים, ר' מאיר ור'שמעון בן יוחאי. לוקיאנוס היה סופר, סטיריקון ואינטלקטואל פילוסופי שהיה בן-בזמן אנטי-פילוסוף. הוא לא חש בן-בית בשום אסכולה. כל שכן, הוא טען בפה מלא כי לא ניתן כלל להניח שיש איזו אמת הכרחית אחת ויחידה אודות המציאות או אודות הדברים העומדים בתשתית-המציאות. בנוסף, וזה היה דבר לא בהחלט לא-מצוי באותם זמנים, לטענתו: זוהי משימה קשה דיה להבחין ביודעים, ולהבדיל בינם ובין אלו שאומרים שהם יודעים – או שהמוסדות הכירו בהם כאלו שיודעים – אבל אינם יודעים מאומה. כך למשל, יצא נמרצות כנגד אספני ספרים עשירים שהשקיעו הון בהקמת ספריה ביתית גדולה של כתבי-יד, בכדי להיחשב מלומדים בקרב האליטה במקומם, אך מבלי כוונה להפוך באמת למלומדים (כלומר, לקרוא את כתבי-היד) ומבלי להניח לציבור-המלומדים המעוניין – לקרוא בהם כדי להשכיל. מאחר שעבר בגיל 40 בקירוב לאתונה וחיבר בה מרבית כתביו – אפשר כי הוא כיוון לכך שבאתונה – של אותם ימים – לא הייתה ספרייה מקבילה לספריית אלכסנדריה, וכי כתבי-יד נמכרו לכל המרבה במחיר, ולאו דווקא לגורמים שעשויים להרבות ידע וחכמה בקרב האזרחים.  

    לא שלוקיאנוס טען שהגיע לשלימות מוסרית או אינטלקטואלית או לכדי השגת האושר האנושי, או שראה בעצמו כליל המידות הטובות והידיעה הפנימית – אלא ההפך הגמור – הוא טען שהוא מנסה ללמוד כל דבר שעובר בסביבתו, שממנו ניתן ללמוד – אבל לומר כל-דבר על מנת לבקרו ולמצוא את אותם מקומות שמהם השיטה האמורה – מתגלית כמליאת-סתירות פנימיות או כלא יציבה די-צורכהּ. בניגוד לדתות ולאסכולות הפילוסופית והמיסטיות של זמנו שהבטיחו לאדם התקדמות לעבר שלימוּת מקוּוָה (או אור אלוהי), הנגזר מכך שלכאורה, הצטרפו לקהילת המאמינים או המלומדים הנכונה וקיימו את כל שמקובל בהּ – טען לוקיאנוס שהאדם יכול לבדות אמיתות כל-כמה שירצה, ולהאמין בהן או למצוא קהלים שיאמינו בהן בכל-לב, אבל האמת היא שכולם בדאים (לרבות הומרוס, אפלטון, אריסטו, הסופיסטים והסטואה), ולאחר שהגיע למסקנה הזאת – כל שנותר לו (כך כתב) הוא לנסות לנסח את כתביו – הגותיים, פואטיים, סאטירים ובדיוניים (רבים מהם נכתבו כדיאלוגים),  על מנת לשתף את הקהל שיירצה בכך, לאו דווקא בשלימותו – אלא דווקא בפגימותיו. אגב, אחד מהמופעים הראשונים של המושג קוסמופוליט (אזרח העולם) – מצוי אצל לוקיאנוס. כפי שאראה מיד יש בכתביו ראיה של האדם כבן-היקום, הרבה מעבר למובן הצייתני (לרשות הפוליטית) המובא בדרך כלל אצל הסטואה. הוא ודאי היה מראשוני המחברים מעולם – שתיארו (ביוונית של המאה השניה אחר-הספירה) את הרעיון הדמיוני של מסע מחוץ לכדור הארץ. אני כותב כדור הארץ משום שעד דורו –  כבר העמידו פיתגורס, אפלטון, אריסטו, ארטוסתנס וקלאודיוס פתלומיאוס על היותו כדור. 

    תחילת הספר הראשון של סיפורי אמת – מפגיש אותנו עם לוקיאנוס היוצא למסע (שלא אירע באמת) אחרי עמודי הרקולס (גיברלטר) באוקיינוס המערבי. לאחר שהוא מתאר כמה וכמה איים פלאיים ומסתוריים – הוא טוען כי ספינתו נקלעה לסערה גדולה שנמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, שכבר בתחילתהּ נישאה הספינה הימית באוויר ושוב לא שבה לקרקע. רק ביום השמיני הבחינו בחלל שמתחתיהם כעין אי גדול וכדורי הנוגהּ באור גדול. כשהם יוצאים לחקור את אותו  כוכב (הכל מתרחש בספינה ימית) – הם מבחינים בערים, ימים ונהרות ומבינים כי מתחתם יש ציוויליציה מיושבת. שהם יוצאים לתור את הארץ ומתברר שזה הירח – הם מיד נשבים בידיהם של לוחמים הרוכבים על גבי נשרים. מסתבר כי מלכם הוא יווני לשעבר, בן כדור הארץ, שנחטף מארצו בשנתו, ומאז לא שב לכדור הארץ. מסתבר כי המלך מנהל מלחמה במלך-השמש ומתאווה להקים קולוניה על כוכב נגה (הגוף השמיימי המאיר ביותר הנראה בשמים טרם הזריחה), מה שזוכה להתנגדות נחרצת מאנשי-השמש. המלחמה מסתיימת בהסכם שלום (פעם, עד לא מזמן, היו מלחמות כאלה שהיו מסתיימות בהסכמי-שלום), וגיבורנו שאינו מעוניין לקבל את אורח החיים של נתיניו של מלך הירח, משום שאנשיו – כולם ילודי גברים, החיים בזוגיות חד-מינית, שבהּ הם משמשים עד גיל 25 כנשים, ומגיל זה ואילך כבעל – יוצא להפלגה נוספת ובמהלכהּ הספינה נבלעת כולהּ על יושביה – בלועו של תנין ענק שאורכו הוא 1,500 סטדיון (כלומר 288 קילומטרים בקירוב).   

    כדי לא להיות מותקפים על ידי שוכני ספינה ותיקה יותר המצויה אף היא במעי התנין, נערכים תושבי הספינה ויוצאים להילחם בשוהים הוותיקים יותר. הם טובחים בהם עד לאחרון. כך הם נהנים משנה ושמונה חודשים של חיי-שלום בבטן התנין (יש שם יערות, נהרות ודגים) ללא כל איום פוליטי. דא עקא, כעבר זמן ובאחת ההזדמנויות שבהן התנין פוער את פיו  כדי לפהק — הם מוצאים עצמם מתבוננים דרך פיו הפעור – בקרב חלל מבעית בין ספינות ענקיות המאוכלסות על ידי יצורים, שכל אחד מהם גובהו כמאה מטר, הנוהגים בספינות, שהיקפן קרוב ל-20 קילומטרים כל אחת, ובכל אחת מהם נמצאים 120 יצורים. חגיגות הניצחון נעשות ברעש מחריש אזניים על גבו של התנין – בו נטמנים גם הנופלים בקרב בטקס ממלכתי, הנחתם בהצבת אנדרטה על גב התנין– זוהי אחת הספינות שיצאה מכלל שימוש.

    בתחילת הספר השני כתב לוקיאנוס כך:

מכאן ואילך לא יכולתי עוד נשוא את אורך‏־חיינו בקרב התנין. נפשי קצה בהשתהות וחיפשתי רק תחבולה אחת, דרך להיחלץ. בראשונה על דעתנו לחתור בקיר הימני ולהימלט דרכו, והתחלנו לחצוב, אבל לאחר שהתקדמנו כדי חמישה סטדיונים ולא הגענו לכלום, משכנו ידינו מן החציבה, והחלטנו לשרוף את היער, שהרי מתוך כך ימות התנין, ואם אמנם יקרה הדבר, ייקל מפלטנו. התחלנו אפוא בקצווי הזנב והדלקנו אש. אך הוא לא חלה ולא הרגיש בדליקה שבערה שבעה ימים ולילות כמספרם, ורק ביום השמיני הבינונו שהוא נחלה. פיהוקים נרפים יותר פיהק, ובכל פעם שפער את פיו – מיד היה סוגרו. ביום העשירי והאחד־עשר החל מתפגר סוף סוף וצחנתו עלתה. רק ביום השנים-עשרה תפסנו, ממש ברגע האחרון, שאנו בסכנה שמא ניכלא בפגרו ושם נמות, אלא אם כן יפריד  מישהו את לסתותיו בטריזים, כשהוא מפהק, כדי שלא יסגרו עוד. וכך עשינו: נעצנו בולי-עץ בפיו כדי להרחיב את פתחיו, ואת הספינה ציידנו, כשאנו לוקחים לנו מים ככל האפשר, וצורכי חיי-נפש אחרים. רב החובל שלנו עמד להיות סקינתרוס.

למחרת כבר היה התנין מת, ואנחנו גררנו והעלינו את הספינה, כשאנו מובילים אותה דרך הפערים בינות לשיניו. ריתקנו אותה אליהן ואט אט הורידנוה הימהּ. אחר כך טיפסנו על גב התנין, הקרבנו שם קורבנות לפוסיידון אצל מזכרת-הניצחון.  ואחרי חנותנו במקום שלשה ימים – כי דממה היתה על פני הים – הפלגנו ביום הרביעי. בדרך שוטנו נתקלנו ונתקרקענו בהרבה פגרים, חללי מלחמת-הים, וכשמדדנו את הגופות השתוממנו מאוד.  ימים אחדים הפלגנו במזג אוויר נוח. אחר כך התחילה נושבת רוח צפונית עזה, והיא קור גדול, שבו קפא הים כולו, לא על פני השטח בלבד, אלא עד כדי שש אמות-ים לעומק, ועד כדי-כך, שברדתנו מהספינה יכולנו להתרוצץ על פני בדולח-הקרח. כיוון שהרוח לא רפתה, ולא יכולנו עוד לעמוד בהּ – יזמנו לעשות מעשה רב – ומי שהגה את הרעיון היה סקינתרוס; חפרנו במים מערה גדולה  וישבנו בה שלושים יום, הבערנו אש ואכלנו דגים, אותם מצאנו, כשאנו חופרים ושולים אותם. וכשאזל המזון, יצאנו ועקרנו את הספינה הקפואה,  פרשנו את יריעותיה, וגלשנו בה כמשייטים, מחליקים על פני הקרח למישרים ועל נקלה. אבל ביום החמישי כבר היתה הפשרה, והקרח נמס, ושוב הפך הכל להיות מים.

[לוקיינוס, סיפורי אמת ועוד, מיוונית: שמעון הלקין ודניאל גרשנזון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמוד 27].

*

     מטבע-הדברים, היו שעמדו, ובצדק גמור, על כך שלוקיאנוס הושפע ככל הנראה מסיפור יונה הנביא המושלך בסערה מהאוניה היורדת תרשישה, לאחר שהוא מודה בפני שותפיו למסע, כי בעטיו פרצה הסערה המאיימת על חייהם (בכך שנמלט ממשימתו הנבואית) – והוא גם המציע להם את הפתרון האכזרי. כשיונה מושלך לים והסערה מייד שוככת, דג גדול בולע אותו והוא שוהה בבטנו שלושה ימים ושלושה לילות – בסופם הוא נושא תפילה לה' ונודר כי אם ה' יחלץ אותו מבטן הדג – הוא יזבח לו זבח תודה. אזיי הדג מקיא אותו לחוף.  הסיפור הזה, לרבות הבליעה בבטן הדג וההבטחה לזבוח זבח תודה נמצאת גם בתרגום הארמי לספר יונה ובמדרש פרקי דרבי אליעזר – שם חוזה יונה בעולם ומלואו מתוך בטן הדג (באופן שמהדהד אולי את חיזיון הקרב החללי שבו חוזה לוקיאנוס) וכן מבטיח לזבוח את הלוויתן עצמו ביום ישועת-ישראל. לוקיאנוס כזכור היה קורא וכותב בארמית וביוונית. התרגום הארמי ליונה ודאי נערך דורות רבים אחריו (מה שלא בהכרח אומר שבין דוברי הארמית והיוונית של זמנו של לוקיאנוס – היה זה סיפור רווח), וכך גם פרקי דרבי אליעזר. עם זאת, ייתכן שהמקור המתווך היה דווקא תרגום השבעים או מקור נוצרי ביוונית או משהו מיצירותיהם של יהודי אלכסנדריה שכתבו ביוונית. על כל פנים, ראוי לשים לב, שהקורבנות שניצולי הספינה, העולם מבטן התנין, מקריבים – מוגשים דווקא לפוסיידון  (אל הים היווני שכאן גם מקבל ריבונות על ים-החלל).  כמובן, שכל הסיפור של ההיחלצות מבטן התנין באמצעות הבערת-אש מזכירה מאוד את פינוקיו מאת קרלו קולודי, שכך מציל פינוקיו את ג'פטו הנגר שבנאו, לאחר שהיה כלוא בבטן הלוויתן זמן-רב, ובשכר זה הוא נעשה לבסוף ילד ככל הילדים.     

    זאת ועוד, תשתית התנין-דג-לוויתן-נחש בריח, חשובה כאן – וזאת משום שהיקום הפיסיקלי יוצג באותן תקופות בדמות אורובורוס (בעברית רבנית: תלי), כלומר כנחש עצום אשר זנבו נשוך בפיו, והדמיון הזה עוד המשיך לשרת בימי הביניים אסטרונומים – כאשר באו לתאר את הגלגל המקיף, אותה ספֵירה עשויית אתר (חומר דק ושקוף), כעין אקווריום כדורי ענק, המאחד בחובו את מכלול הנמצאים ביקום, כאשר בלבו – במרכז הכדור – מצוי כדור הארץ (על-פי התפיסה הגיאוצנטרית של אריסטו ופתלומיאוס).  יש בכך חשיבות, כי בדת הגנוסטית שפרחה  במצרים ובמרחב הסורי-פלסתינאי-ישראלי במאות הראשונה והשניה לאחר הספירה – זוהה התנין הזה כעצם-הרוע, שכולנו בלועים בתוכו – אלא שליחידי סגולה יש בכל זאת את המפתחות אל האלוהות הגבוהה, המוארת והמטיבה, השוכנת מעל ומעבר לכל אשר מורכב מחומר.

*

EROS AND SEA CREATURS 143 AD

*

     האם לוקיאנוס היה ער לכל זה? קשה לשלול זאת לנוכח העובדה שההגעה אל התנין תלויה לדידו במסע בחלל – מעבר לכדור הארץ ומעבר לירח ולשמש. עם זה כך, אפשר כי אותם יצורי ענק בספינות ענק שבהם הוא מבחין במלחמתם כאשר התנין פוער את פיו – הקוברים את מתיהם על גב התנין ומותירים של את אחת מספינותיהם כגלעֵד – כרוכים היו בדמיון המחבר, ככל-שאנו מבינים אותו, בטענה כי היקום עשוי להיות  גדול מסך שבעת כוכבי הלכת שהכירו באותם זמנים. למשל, אריסטארכוס איש סאמוס (310-230 לפנה"ס), היה סבור, כך לדברי ארכימדס, כי כדור הארץ סובב דווקא סביב השמש (כטענתו של ניקולאוס קופרניקוס למעלה מ-1700 שנים אחריו) וכי היקום  גדול לאין שיעור מכפי ששיערו אסטרונומים עד אז (טענה שהעלה האסטרונום הבריטי תומס דיגס בחיבור משנת 1578).  כמובן, יש לזה גם הקשר ספרותי ולא רק מדעי. המושג Apeiron ה"לא מוגבל" ששימש את את הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנקסימנדרוס, כדי לתאר את תופעת-היסוד (Arche) המהווה את העולם – שימש את הומרוס בתיאור האוקיאנוס, כלומר: מדובר בסוג של מהות עצומת-מימדים רוחשת ונעה, שבתוכה יש התנגשויות מתמידות בין התופעות השונות, המתקבעות במקומן ונותרות יציבות, כל זמן, שהכוחות המתנגדים הפועלים עליהם מפעילים את אותו הכוח מכאן ומכאן, כך שהם נותרים באיזון. כך למעשה, טען באופן שונה לגמרי מאפלטון ואריסטו, כי אין שום הבדל בין חומרם של הנמצאים  מחוץ לכדור הארץ ובין אלו חומרם של הנמצאים עליו. מי שהמשיך במידה רבה את הפיסיקה של אנקסימנדרוס, היה הפילוסוף הפרה-סוקראטי, אנכסגוראס, שטען כי היקום וכל אשר בו עשוי זרעונים דקיקים על גבול המופשט, הנושאים בתוכם ידע שמקורו ב-Nous – שכל או תבונה קוסמית, והם מרכיבים את מכלול התופעות – הארציות והשמימיות. אנכסגוראס –  היה גם הראשון שטען כי לירח אין אור משל עצמו וכי אור הירח בו אנו חוזים על פני כדור הארץ מקורו – בשמש , וכי הירח קשור בתופעות הימיות של גאות ושפל.  לדעתי, לוקיאנוס האינטלקטואל, הכיר את כל המקורות הללו – וכך שזר יחד שמש, ירח, אוקיאנוס, יקום בלתי-מוגבל ותנין קוסמי. ומאחר שגם הכיר את התפיסות היווניות, המתנגדות לאפלטון ולאריסטו, לפיהן אין הבדל בין חומרם של שמים וארץ – לא ראה שום שגיאה בציור האפשרות הבדיונית של הפלגה בספינה, שלשעבר שטה במימי האוקיאנוס המערבי, אל עומק החלל.   

     הדבר נעשה עוד יותר בולט בפיסקה השניה של הקטע שהבאתי. שם מתאר לוקיאנוס מסע בספינה על פני ים קפוא; הוא והנוסעים האחרים מצליחים לשרוד בתנאים הקשים בשל תושייתם לחפור מערה שתכסה אותם – כלומר, מבנה החשוף פחות לפגעי הקור והניתן לחימום (למעשה, סוג של איגלוּ). כמו גם, בשל הצלחתם להפשיר מים ולצוד דגים. זאת ועוד, גם הנסיון להגליש את האונייה על גבי-מגלשיים מעלים על הדעת, כאילו הכיר לוקיאנוס את החורף הארקטי. משום שהתיאור מאוד מזכיר תיאורים מאוחרים הרבה יותר של נוסעים בני שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים לקוטב הצפוני והדרומי; היתקעות ספינותיהם בים הקרח, וניסיונם לפתח שיטות ואניות (למשל: פטריוף ננסן ובעקבותיו רואלד אמונדסן) שתוכלנה בכל זאת להתקדם ולא להיעצר או להתרסק. כמובן, לוקיאנוס לא היה יכול להכיר את אותן שיטות מאוחרות, וככל-הידוע לא היה ימאי, ולא נוסע שהרחיק לצפון אירופה.  הדעת נותנת, כי השתית את תיאור הצפון הקפוא על תיאוריו של חוקר הטבע הרומא הגדול,  פליניוס הזקן – את סקנדינביה, באנצקלופדיה הגדולה שלו (החיבור הגדול ביותר שהוקדש למדעי הטבע בעולם העתיק) –  Naturalis Historiae (היסטוריה של הטבע או היסטורית טבעית) שבה תיאר את ארצות הצפון כמורכבות מ-23 איים, שהמרחב הימי ביניהם קופא והולך, ככל שמתקדמים צפונה.  דומה אפוא כי לוקיאנוס יצר את ספרותו, כהרבה מסופרי המדע הבידיוני, על בסיס ידיעותיו המדעיות והפילוסופיות, שהיו בוודאי מרהיבות לזמנו, וכי לכל אלו צירף חוש ספרותי וביקורתי נחוש וגם כיד הדימיון הטובה עליו.

    כשאני קורא בלוקיאנוס, אני שב ומהרהר בכך, שמדובר במחבר שהתימה החוזרת בכתביו היא הניסיון להימלט מהמוסכמות, מהממסדים הפוליטיים והדתיים, מהאסכולות הפילוסופיות והספרותיות, ומהיקום התחום היטב שהתוו לו הדתות והפילוסופיות במירבן (אף כי הראיתי כי הכיר גם שיטות קוסמולוגיות אחרות, שמהן עלה שמדובר בעולם נרחב בהרבה מכפי שתואר בדרך כלל). יותר מכך, הואיל ואפלטון בפוליטיאה השווה בין המדינה-המושלמת והמלך הפילוסוף המולך בו ובין ספינה המנוהלת בידי קברניט מעולה, אני חושב שבקוראי את תיאור ההימלטות מבטן התנין, חשבתי כי במובן מסוים – כי התנין כאן הוא דווקא הביטוי הגדול של המוסכמה, וכי במובן מסוים הספינה הנלכדת בבטן התנין, שתושביה מתקיימים שנה ושמונה חודשים בשלום, לאחר שהם טובחים באנשי ספינה שנקלעה לשם עוד קודם, עשויה להיות ביקורת בלתי מרומזת כלפי תוקפה של הפוליטיאה או כנגד מושגי המדינה הקטנה (האימפריה הרומאית) והמדינה הגדולה (הקוסמוס) של הסטואה (סנקה ומרקוס אורליוס) – ואולי גם ביקורת כלפי כל אותן תורות מדיניות הגורסות כי מדינה מנוהלת היטב תדע לדאוג לביטחון תושביה. הנה, גם הם החיים בבטן התנין ללא אויב, ללא בעיות של משקה ומזון, נבעתים ומתחילים לחפש את דרכם אל מחוץ לתנין, ברגע שבו הם חוזים בקרב המתרחש על ידי יצורים ענקיים מחוץ לתנינים, ומבינים כי הבטחון שמצאו בתנין ועוד יותר – הביטחון שמצאו במדינה שייסדו בבטן התנין (והלאו אין תנין כתניניהו) – הוא דבר מדומה, ארעי, שביר, ונפיץ. שאין כל תקווה שיאריך ימים. ואולי ניתן לקרוא אותו  בסימן אי-הרצון לתת במדינה ובצבא את מבטחנוּ, אלא בהמשך הניסיון להמשיך למצוא לעצמינו (גם בזמן הזה) – נתיבים לחיים אינטלקטואליים חירותניים.     

 *

*

*

*

רות דולורס וייס (שירה, פסנתר) ויהוא ירון (קונטרבאס) יופיעו במועדון לבונטין 7 בתל אביב ביום שלישי הקרוב 27.8.2024 בשעה 22:00 עם שירים מכל התקופות. להזמנת כרטיסים: כאן

*

לקריאה נוספת: הפגנת יחיד 

*

בתמונות: 1.   Sea Creatures Mosaic. Pompei, 1th century AD

2. Eros With Sea Creatures, A restoration of Roman Mosaic, 143 AD

עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל