מאז השבעה באוקטובר לא כתבתי מילה. מאז פרוץ המלחמה אני טבועה בבוץ של כאב ולקח לי שנה של מאמץ עליון לגמור את הספר ולהוציא אותו לאור, ועשיתי את זה רק בגלל תחושת המחוייבות אליו ואל זו שכתבה אותו, זו שהייתי לפני המלחמה.
מהרגע שהחלטתי לעשות את זה היה לי ברור שלא אשנה בו מילה. אין שום דבר שאני רוצה לומר באמת ולא כלול בו. ואני חושבת, מקווה ומאמינה, שגם ככה, יתעוררו בקוראים השאלות שעלו בי מאז פרוץ המלחמה, שאלות של "מה היית עושה אז, בעת ההיא, האם היית בורחת או נשארת, האם את שייכת למקום הזה כאן באמת, מה המשמעות של זה, לאיזה צד את שייכת בסיפור הזה, מה סבתא הייתה אומרת על כל זה, איך יתכן שמחללים ככה את זכר השואה" ועוד שאלות ובנות שאלה שכאלה.
להוציא ספר לאור בזמן הזה לא פשוט לי בכלל. להפוך את היצירה שלי ואת עצמי למרכז, עכשיו, כשדברים כל כך איומים מתרחשים, זה כל כך לא הגיוני. ועם זאת כמו שלמדתי כשחקרתי את תקופת השואה ואת חיי האנשים בגטו, החיים חזקים והחיים מתעקשים ולא מוותרים, והחיים, וגם המתים, מבקשים ממך שגם את תהיי חזקה ותתעקשי ולא תוותרי.
התמונה על עטיפת הספר היא תחריט של פרנסיסקו דה גויה, שעליה כתב הסופר אנדרה מלרו "הציורים האפלים שייכים לסדרת 'השגיונות'. העדין שבהם, 'טירוף מוזר', מדבר על שבריריותם של החיים, מבוטא בענף העץ המת, בפניה הכמו מתות של אחת הנשים, בפני הינשוף של אישה אחרת, בדמיון של היושבים לקן של ציפורי לילה, בעצם מוזרותו של המפגש הזה, של היד המונפת בדיבור, של דוגמת האריגה של הצעיף. ולבסוף על השינה, ועל הלילה עם רמז הצבע החיוור של ירח מתחת לכל… אל לנו לשכוח את תפקידה היד בסיפור – – את כתיבת הגורל – – את ציפורי הלילה, המסמלות או מלוות את השטן."
סלט מחשבות 