אורי רוזנצוויג לא חשב מעודו שיפול בתרמית פירמידה שהרי הוא בן לאבא יוסי עם עסק לייבוא צינורות ואמא רוחמה יועצת בכירה לשר הספורט, אבל נסתרות דרכי האל ובגיל עשרים ותשע הוא מצא את עצמו יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות ירושלים, מקום שאיש לא אמר עליו מעולם 'וואי, איזה יופי' ולכן אך פלא הוא שיש שם כל כך הרבה אולמות אירועים, ובאחד מהם ישב אורי רוזנצוויג והקשיב קשב רב לתותח נועם.
התותח נועם היה בחור קצת נמוך בלי צוואר ועם המון ביטחון עצמי, ששרבט מספרים על לוח בית ספר וצעק עליהם 'שיווק זה לא לכתוב מודעות! חרא על המודעות! שיווק זה לדפוק לאנשים את המודעות לאנשים בפרצוף וכשהם צועקים שכואב להם להציע להם תוסף רפואי אצלכם בקליניקה!' ומכאן אפשר להבין שתרמית הפירמידה הציעה תוספים רפואיים וחטיפי חלבון. לא דיברו כל כך על התוספים הרפואיים האלה, התותח נועם היה עסוק בלהסביר איך לשווק. אולי לכן גם עמוק לתוך הלילה עדיין אורי רונזצוויג לא הבין שמדובר בתרמית.
מדובר בתרמית, אמרה אמא שלו.
את לא מבינה בזה כלום, אמר אורי.
אני לפחות מבינה במשהו, אמרה היא. אתה לא מבין כלום בכלום.
היא לא אמרה את זה מרוע, למרות שהיה רוע ברוחמה רוזנצוויג. במקרה הזה היא אמרה את זה בדאגה. הם הלכו ביחד לקנות נעליים בקניון, ואמא שלו פשוט שלפה זוג מהמדף, בלי למדוד, שילמה והלכה. הוא עצמו באמת לא הבין ביותר מדי דברים. בגיל עשרים ותשע הוא היה נשוי, בלי עבודה מסודרת, אשתו, רווית, עבדה בתור מזכירה במשרד עורכי דין, מכינה קפה לעורך הדין בניה ובניו שקורץ ואומר 'רק טיפה סוכר אם אפשר' כאילו אם יקרוץ זה יהפוך את הגשת הקפה להגיונית יותר.
הם היו צריכים כסף, והוא לא הבין יותר מדי ביותר מדי דברים. את הזמן אחרי הצבא הוא שרף על לחפש את עצמו, לעבור מתואר לתואר, לשפר בגרויות, לבשל שקשוקה. אחלה שקשוקה, אבל כסף לא הגיע ממנה. רווית אמרה לו יאללה, לך לעבוד במשהו, לא משנה במה. גיא (חבר ילדות, קרחת מתחילה, להט בעיניים) אמר לו תבוא, תבוא, זה אחלה כסף. הוא בא.
בכל אופן מרגע שאמא שלו אמרה שמדובר בתרמית קרה דבר בחייו של אורי רוזנצוויג. הראשון הוא שהוא כבר לא יכול היה לשבת מול התותח נועם ולסכם את דבריו עם סימני קריאה. תותח הייתה דרגה, לא תואר; היה 'אקדח', 'רובה', 'מקלע', 'תותח נייד', 'תותח על'. אורי וחבריו היו 'תחמושת', כי הם עדיין טירונים ולא אכלו מספיק חטיפי חלבון ואפילו, פעם אחת, למרבה הבושה, התותח נועם שאל את אורי מה הוא עושה בחדר הכושר וגילה שאין לו מנוי לחדר הכושר, ומיד התחיל לצעוק עליו "חדר כושר זה מצווה! צריך לנשק את הרצפה של חדר הכושר! חייבים לעשות מנוי זה כמו ללכת להתפלל במניין!", אורי רוזנצוויג לא התפלל במניין מעודו אבל הוא הבין את הדימוי.
הוא אהב את החברה ואהב את החברים, אחיו לנשק, התחמושת, מה שמכונה. בשר התותחים, אמר פעם נועם. אורי אהב אותם. הוא אהב להיות חלק ממשהו גדול ומסודר, עם דרגות שאפשר לעלות בהן ומסורות שצריך לקיים ובאופן כללי איזו תחושת שייכות וסדר ואחידות שנלוותה להכל. גם אחרי שהסתיים הקורס הם המשיכו להיפגש פעם בחודש, לסכם רווחים, להוסיף אנשים, לקבל אותם לארגון. הוא אהב את זה אבל, כאמור, זה היה פעם, ועכשיו משהו מן הפקפוק נלווה לכל תנועה ותנועה של התותח נועם.
הבעיה שלך היא שאתה לא מאמין מספיק! אמר גיא. הוא כבר הספיק לרשום שלשה משווקים שותפים (אורי היה אחד מהם) ולקבל עליהם אחוזים, ועכשיו היה בדרגת רובה ודיבר רק עם סימני קריאה. אתה כל הזמן מפקפק בעצמך! אומר 'מי אני שאני אצליח' ו'למה כולם לא עושים את זה אם זו כזו הכנסה בטוחה'! אבל אתה יודע, כולם כבשים. עדר של כבשים. מוזרקים של פייזר. מצביעים בבחירות. אתה, יש בך יותר מזה! רק תאמין בעצמך! תחזור אחרי: אני אלוף!
אני אלוף, אמר אורי רונזצוויג.
אלופים לא מדברים בפסיקים, אמר התותח נועם. אם היית אלוף היית שואג את זה כמו פטרקוזאורוס. אתה יודע מי היה הפטרקוזאורוס? הטורף הכי משוגע שהיה פה על הכדור. אתה יודע למה הוא היה כל כך טורף משוגע?
לא, אמר אורי. לא ידעתי שהיה דינוזאור כזה אפילו.
התותח נועם פלט צחוק קצר. הוא היה דינוזאור פי חמש מפחיד מהטירונזאורוס רקס, אבל מה, מצאו באדמה קודם את הטירנוזאורוס רקס והוא קטף את כל התהילה. הוא התחיל לדקור את אורי באצבע זקורה; מה! שמלמד! אותך! ששיווק! זה! הכל! בחיים! להיות ראשון! לא לפחד!
אני לא מבינה, אמרה רווית. היא ישבה ליד השולחן ומרחה לעצמה סנדוויץ' עם חמאת בוטנים. מה זה משנה אם אתה מאמין בזה או לא?
מאמין בי, אמר אורי.
איזה שטויות, אמרה רווית, אתה חושב שאלוהים מאמין בעצמו? אמרה רווית. זה מוזר להאמין בעצמך. מה יש לך להאמין? אתה רק צריך לעשות.
אבל אני צריך לבוא בביטחון לאנשים ולהגיד להם שהם צריכים לקנות את התוסף הרפואי הזה, UUYS33, שמשפר פעילות מעיים, אמר אורי. איך אני אבוא בביטחון אם אני לא יודע אם הם באמת באמת צריכים לקנות את התוסף הזה?
כולם צריכים לשפר פעילות מעיים, אמרה רווית.
כן אבל אולי התוסף לא עובד? אולי זו תרמית?
מי אמרה לך את השטויות האלה? אמרה רווית. אמא שלך? היא לא האמינה בכלום אף פעם. אל תקשיב לה. אין לה בכלל את השריר של הלהאמין. היא האמינה בך אי פעם?
האמת הייתה שגם היא לא האמינה בתוספים הרפואיים האלה. היא לא האמינה בתוספים רפואיים נקודה. דווקא חדר הכושר היה נראה לה הגיוני. שיעשה קצת ספורט, שרירי בטן, אולי חזה, כתפיים, שיראה כמו בן אנוש. בתוספים היא לא האמינה, אבל ידעה שאחרי שנים של כשלונות בלהיות מבוגר, אורי צריך איזה חיזוק. מישהי שתאמין בו שהוא מסוגל לפתוח עסק, לשווק, להביא כסף הביתה. החלופה הייתה אבא שלה, כלומר גבר שיושב על הספה ומעביר ערוצים, והיא לא רצתה שהוא יהפוך לכזה.
מה שהיא לא הבינה היה שהוא לא הלך ללמוד שיווק שותפים בשביל להיות משווק. הוא קינא בתותחים. קינא באנשים שעומדים שם על הפודיום. שריריים. בטוחים בעצמם. צועקים דברים. מטיחים טושים אחד בשני. הוא קינא ביכולת שלהם לשווק את עצמם בביטחון שכזה, לשים את הדברים על השולחן. להגיד 'אני יודע משהו שאתה לא'. אם הוא היה רוצה להקים עסק הוא היה הולך למשרד לעסקים קטנים או משהו, ליועץ עסקי, אבל הוא רצה יותר מכסף, הוא רצה להיות חלק מהצלחה, ממשהו גדול, ועכשיו גם זה נלקח לו לאט לאט.
התותח נועם הביא אותו כדוגמה ביום שישי האחרון.
"תראו את זה, איך שקוראים לו, אורי," אמר התותח נועם, "מוכשר, כן? בחור מוכשר. אבל מה, הוא לא הבין שבשביל להצליח בתחום שלנו צריך יותר מאשר להכיר את התרופות ולתלות שלטים ולכתוב בפורומים של נשים אחרי לידה 'כן יש לי תוסף מיוחד צריך לאכול אותו עם כרוב'. לא, מה שצריך בשביל להצליח בתחום שלנו זה לא להסס. סכין בין השיניים! אם צריך לעשות משהו, לא להתלבט! אורי, אתה יודע שהכל מאהבה, כן? אני רוצה שתצליח! יש לי עשרה אחוזים על כל שקל שאתה מכניס פה!"
אבל הוא לא הצליח, ובאיזשהו שלב הוא אמר לרווית די. קניתי את כל המוצרים האלה ועלה מלא כסף אבל כאן זה נגמר. אף אחד לא קונה ממני כבר חודשים. על כנסים גדולים כמו של התותח נועם והתותח גיא אין מה לדבר בכלל. אני לא הולך לעשות מזה כסף. אולי אני אהיה מנעולן במקום.
רווית הסתכלה עליו וידעה מה היא רואה. היא ראתה אדם שבור שכבר מפחד לעשות את הצעד הראשון.
זה בסדר, אמרה רווית. אני מאמינה בך. בכלל, לא אהבתי שאתה שם, הכל היה נראה לי פישי מדי. טוב שעזבת.
אולי הם באמת תרמית? אמר אורי. הוא נשמע היה מעודד.
בטח שהם תרמית, אמרה אמא שלו. הם הלכו להחזיר את הנעליים שהיא קנתה בסיבוב הקודם. הם לא התאימו לה. מידה קטנה מדי, היא אמרה. אני צריכה להיכנס לנעליים גדולות יותר. אמרה וצחקה כאילו יש כאן איזה מסר סמוי. אבל ברור חמודי, היא אמרה, זו תרמית זה אפילו כתוב כאן באתר של נפגעי כתות ותרמיות, הנה, תקרא.
היא דחפה לו את עמוד הפייסבוק של העמותה לנפגעי כתות, והוא קרא. החברה בה עבד באמת הייתה מוכרת כחברה של תרמית פירמידה או משהו, והעמותה הזהירה לא להתקרב וגם להזהיר אחרים. ניסיתי, אמרה אמא שלו, אבל אתה לא הסכמת להקשיב. היית יותר מדי בטוח בעצמך.
הוא נכנס שוב מהמחשב בבית לקרוא את זה. בתחתית הפוסט היה כתוב, אם נפגעתם גם אתם מהחברה לתוספים רפואיים וחטיפי חלבון, מוזמנים ליצור קשר. וכך, לא עברו שבועיים ושוב מצא את עצמו אורי רוזנצוויג יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות, מקום שאיש מעולם לא אמר עליו וכו', וסביבו עשרות נפגעי תרמית הפירמידה. וכששמע את הסיפורים שלהם מסופרים באיזה היסוס נשבר כזה, כאילו הם מודים כרגע בפרהסיה שהם הפסידו עשרות אלפי שקלים כי כריזמה, הסתכל אורי לימינו ושמאלו וידע שסוף סוף הוא חלק ממשהו גדול, ואמנם אין בזה הרבה כסף אבל לפחות הוא לא לבד.