שמואל התקשר אליו ואמר, יוחאי, מה אתה אומר. יש כאן בשכונה איזה שבעה של מישהו שאף אחד לא מכיר, אולי נלך? רק לחצי שעה ככה, צריך לתמוך. ולמרות שהניסוח 'אף אחד לא מכיר' עצבן את יוחאי, בכל זאת זה נגע בו באיזו נקודה כי הוא אמר, ברור, נלך, מתי? ושמואל אמר אממ עכשיו? ויוחאי שהיה רעב ובדיוק תכנן להכין לעצמו איזה ארוחת צהריים אמר סבבה, ולעצמו אמר אדם יושב שבעה ואתה מתעסק באוכל, תסתדר עם מה שיש, ויצא מהבית.

כבר כשהוא לקח את הקרואסון הגדול היה לו ברור שהוא עשה טעות, אבל הוא לא חשב אלא פשוט הגיע, ובאמת לא היו שם הרבה אנשים, מישהו כבן חמישים ישב על כיסא נמוך ודיבר עם שלשה אנשים אחרים, ועוד כמה אנשים היו במרפסת, וזהו. שמואל ישר לקח לו חופן בוטנים וכוס סודה ויוחאי לקח איזה קרואסון שהיה שם בודד על צלחת. הטעות התבררה כשהוא התיישב והסתכל על הקרואסון ואמר לעצמו זה קרואסון לאבלים. זה לא קרואסון של מבקרים. הקרואסון היה גדול ומלא כל טוב, עלי רוקולה וגבינות ועגבניות וביצה, וכנראה מישהו שם אותו שם שתהיה ארוחת בוקר או צהרים לאבלים או למשפחתם, אבל זה כבר היה לו ביד.

יוחאי ישב והסתכל על הקרואסון והקרואסון הסתכל עליו ושלשת האנשים שדיברו עם האבל נעמדו ומלמלו לאבל את הנוסח הדתי הזה של 'המקום ינחם אתכם וכו' והסתבכו עם המילים, ואז הם הלכו והוא ושמואל מצאו את עצמם לבד בחדר עם האבל, והאבל הסתכל עליהם והם הסתכלו עליו ושמואל, שמעולם לא היו לא עכבות, הלך והתיישב ליד האבל, ויוחאי בא והתיישב לידו על קצה הכיסא עם הקרואסון ביד, והאבל שאל מאיפה הכרתם את דודי, מהעבודה? ושמואל אמר לא הכרנו, אבל באנו לשמוע ולהיות חלק, והאבל חייך במרירות ואמר אני מחכה שיבואו לספר לי ואתם מחכים שיבואו לספר לכם, אבל מי יספר. אין לי מי שיספר.מלא מריבות של ילדים אבל בשנים האחרונות רבנו על הדירה המטופשת הזו ובקושי היינו בקשר.

ושמואל אמר אתה יודע, אני ממש מבין, אני איבדתי פעם בן דוד ולא היה לי מה לספר, כולם שאלו אותי ולא היה לי נעים, אתה יודע איך זה בני דודים, חלקם הם החברים הכי טובים שלך וחלקם אתה רק שלום שלום באירועים, והאבל אמר יודע, בטח יודע, אבל לא היה לו מה להגיד אחר כך, ופתאום השתרר שם שקט מביך כזה שיוחאי אמר פתאום תגיד, אתה צריך משהו? אפשר לעזור איכשהו? והאבל אמר מה אני צריך. לא צריך כלום. רק שתחזירו לי את האח שלי. אבל כשהוא אמר את זה, היה אפשר לראות את העיניים שלו נודדות ככה ימינה ושמאלה, בחוסר שקט.

ואז יוחאי אמר הנה אדוני, בוא תאכל משהו, והגיש לו את הקרואסון על הצלחת במלוא הדרו. קרואסון גדול עם רוקולה ועגבניות וגבינות והכל, והאבל אמר מה, אני עם אנשים עכשיו, אבל יוחאי אמר אנחנו האנשים, והאבל אמר טוב, תביא, ואכל את הקרואסון בנגיסות גדולות גדולות, כאילו באמת לא אכל כלום כל היום ואולי פשוט היה לו איזה חלל בבטן שביקש להתמלא, ובזמן שהוא אכל שמואל הלך והכין נס קפה והביא עם כמה עוגיות שקדים, והוא אכל והם הסתכלו עליו אוכל, והיה קצת שקט אבל לא מביך. פשוט שקט.

ואחר כך האבל שתה את הקפה, ואכל כמה עוגיות שקדים, והוא אמר, האמת שדודי אהב עוגיות שקדים, ככה הוא אמר, בגיל שבע עשרה היה מכין לעצמו כאלה בתנור, אמא תמיד כעסה עליו שהוא מסתובב במטבח אבל גם הייתה גאה בו שהוא כזה, יודע לדאוג לעצמו. הוא סיפר והעיניים שלו האירו באור של מנורת קריאה של פעם, ויוחאי ושמואל ישבו שם והקשיבו לסיפורים על ילד בן שש עשרה מלפני עשרים וחמש שנה, ושכחו שהם תכננו להגיע לחצי שעה, ישבו והקשיבו ואכלו עוגיות שקדים ולא חשבו לעזוב.

מדרגות הרבנות היו שלש מדרגות עלובות שהובילו לשום מקום. מעין מדרגות ישיבה כאלו שיהיה לאנשים שמגיעים לרבנות והרבנות נעולה, או למי שיושב בחוץ ומעשן. שוהם אלוני היה ממש צריך לשבת בחוץ ולעשן והיה ממש רוצה שהרבנות תהיה נעולה ושיהיו לו ולאביגיל עוד כמה דקות אבל שני הדברים לא קרו. הרבנות הייתה פתוחה והסיגריות שהוא חזר לעשן בגלל המילואים נגמרו לו, ובשתיים עשרה עשרים וחמש הוא כבר היה בחוץ, אחרי הגט.

טוב, אז זהו, הוא אמר לאביגיל, ואביגיל אמרה כן, ברוך השם. את רוצה לאכול איזה משהו, הוא שאל, אבל אביגיל אמרה איזה, אני הולכת לחגוג עם המשפחה שלי. תהיה בריא, שוהם אלוני. ובניגוד לפעמים קודמות היא התכוונה לזה מכל הלב. היא הלכה לרחוב החבצלת והרב מהרבנות יצא החוצה עם סיגריות. אפשר אחת? שאל שוהם, והרב אמר אתה מעשן? לא רואים עליך. התחלתי רק לאחרונה, אמר שוהם בהתנצלות; זה המילואים. ופתאום כשהמילים ריחפו בחלל הוא הבין שזה לא ממש 'לאחרונה'. כבר כמעט שמונה חודשים של החרא הזה.

הם התגרשו בגלל המילואים. לא פטריוטי להגיד אבל זה מה שהיה. כלומר אולי היו מתגרשים גם בלי המילואים, אבל היה לפחות סיכוי להציל משהו. בבוקר השביעי לאוקטובר הם עוד רבו במיטה, ריב שכבר חרג מגבולות הריב הספציפי והפך להיות ריב של 'אתה אף פעם לא מבין אותי', ו'למה אף פעם את לא מסוגלת לדבר כמו שצריך', ריבים של גירושין מה שמכונה. לא היה שום סיכוי להציל שום דבר מהזוגיות הזו מפלאפון משטחי כינוס, מהודעות קטועות בחילופי אש בבירנית. ככה שוהם התחיל לעשן, בעצם. החבר'ה מהפלוגה ניסו לעזור לו בעצות טובות איך להציל את הזוגיות, אבל עם הזמן כבר לא היה מה להציל.

היא בעצם הבינה שטוב לה בלעדי מאשר איתי, אמר שוהם לרב, והרב הנהן ואמר, חבל שלא באתם לפני, הייתי מביא לכם את הספר הזה, 'בניין הבית היהודי'. המון עצות טובות. היית צריך לשטוף כלים בבית, אמר הרב, ושוהם אמר לעצמו, אבל גם ככה שטפתי את הכלים בבית, ובקול אמר, הייתי במילואים. היית צריך להתעניין יותר בשלומה, אמר הרב, ושוהם אמר, הייתי במילואים. הרב הנהן ואמר כל הכבוד. נלחם על הארץ. אם הייתי צעיר יותר הייתי מתגייס גם אבל אתה יודע איך זה. ושוהם הנהן למרות שלא ידע איך זה.

הבעיה עם המילואים, אמר לו אלמוג הרס"פ. הם ישבו לבירה בפלורנטין ודיברו, היא שזה בא בטוב רק למי שהכל טוב אצלו גם ככה. מי שדפוק אצלו משהו, זה ישבור לו את הכל עד למטה. הנה תראה, אדיר – הלכה לו שנה בתואר. מועלם סגר את משרד עורכי הדין הפך להיות שכיר בגרושים. שולמן הבת שלו עם פיגור התפתחותי, גילו מאוחר, חשבו שזה בגלל המילואים, ואשתו עם פריצת דיסק. ובר־בבא סגר את העסק. גם ככה הוא המשיך לקבל משכורת על בסיס אוגוסט ספטמבר, חודשים שהוא לא הכניס בהם כלום ושום דבר. הזייה הדבר הזה. לפחות אין לך ילדים.

אחי, כתב לו מועלם, שעזר לו בניסוח של החוזים והגט והכל. פרו בונו מה שמכונה. מנסח חוזים בפלאפון שמוטען משקע הפרוז'קטור. אחי, מה איתך. זהו? נגמר?

כן נגמר. כתב שוהם.

הקטע המוזר היה שהוא לא הרגיש שזה נגמר. הוא הרגיש כמו בכל החודשים האחרונים, שבהם הקשר עם אביגיל היה פעם ביום, הודעות, אולי פעם בשבוע. הוא חזר לאיזה חודש מתישהו, ניסו לשקם מה שאפשר, ואז קיבל שוב צו, ואביגיל הלכה להורים שלה, והוא ידע שזהו. ועכשיו הרגיש כמו שהרגיש קודם, כלומר שאין לו זוגיות. לא הייתה לפני. אין עכשיו. כל ההבדל הוא באיזה נייר שעבר ממנו לאביגיל, וזהו.

אני לא הייתי בא, אמר לו שולמן.

אבל באת, אמר שוהם.

בטח באתי, אמר שולמן. מישהו צריך להגן על הארץ הזה. מי יגן אם לא אנחנו?

הוא לא ידע. כשהסתכל בעכבר על גזרת המגננה שלפניו, משחק WW3, לוגם תה פריחת התפוח, ידע שהיה בא. במידה מסויימת זה היה אפילו מפלט. אם היה בבית היה צריך להתמודד עם זה. במילואים היה צריך להתמודד עם דברים אחרים. מורכבים יותר אולי, אבל פשוטים יותר מבחינות אחרות. זה לא שהוא שמח במילואים האלה, אבל הם כן היו, איך לומר, סוג של בריחה. ובכל זאת.

מה הסיפור, אמר אדיר. אין על מה לבכות? משפחה? אנחנו נחבק אותך. אנחנו נרים אותך מהקרשים. שמונה חודשים ביחד אחי. אנחנו המשפחה שלך. ולמחרת בבוקר, כשקיבל יחד עם הפלוגה כולה צו לשלשה וחצי חודשי מילואים נוספים, ידע שוהם שזהו. המטאמורפוזה הושלמה. הוא הצית סיגריה בבדל הסיגריה הבוער שבידו וחיכה שכאב הראש יעלם. הוא אהב את האנשים האלה עד מוות. הפלוגה הייתה המשפחה החדשה שלו, זה היה נכון.

אורי רוזנצוויג לא חשב מעודו שיפול בתרמית פירמידה שהרי הוא בן לאבא יוסי עם עסק לייבוא צינורות ואמא רוחמה יועצת בכירה לשר הספורט, אבל נסתרות דרכי האל ובגיל עשרים ותשע הוא מצא את עצמו יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות ירושלים, מקום שאיש לא אמר עליו מעולם 'וואי, איזה יופי' ולכן אך פלא הוא שיש שם כל כך הרבה אולמות אירועים, ובאחד מהם ישב אורי רוזנצוויג והקשיב קשב רב לתותח נועם.

התותח נועם היה בחור קצת נמוך בלי צוואר ועם המון ביטחון עצמי, ששרבט מספרים על לוח בית ספר וצעק עליהם 'שיווק זה לא לכתוב מודעות! חרא על המודעות! שיווק זה לדפוק לאנשים את המודעות לאנשים בפרצוף וכשהם צועקים שכואב להם להציע להם תוסף רפואי אצלכם בקליניקה!' ומכאן אפשר להבין שתרמית הפירמידה הציעה תוספים רפואיים וחטיפי חלבון. לא דיברו כל כך על התוספים הרפואיים האלה, התותח נועם היה עסוק בלהסביר איך לשווק. אולי לכן גם עמוק לתוך הלילה עדיין אורי רונזצוויג לא הבין שמדובר בתרמית.

מדובר בתרמית, אמרה אמא שלו.

את לא מבינה בזה כלום, אמר אורי.

אני לפחות מבינה במשהו, אמרה היא. אתה לא מבין כלום בכלום.

היא לא אמרה את זה מרוע, למרות שהיה רוע ברוחמה רוזנצוויג. במקרה הזה היא אמרה את זה בדאגה. הם הלכו ביחד לקנות נעליים בקניון, ואמא שלו פשוט שלפה זוג מהמדף, בלי למדוד, שילמה והלכה. הוא עצמו באמת לא הבין ביותר מדי דברים. בגיל עשרים ותשע הוא היה נשוי, בלי עבודה מסודרת, אשתו, רווית, עבדה בתור מזכירה במשרד עורכי דין, מכינה קפה לעורך הדין בניה ובניו שקורץ ואומר 'רק טיפה סוכר אם אפשר' כאילו אם יקרוץ זה יהפוך את הגשת הקפה להגיונית יותר.

הם היו צריכים כסף, והוא לא הבין יותר מדי ביותר מדי דברים. את הזמן אחרי הצבא הוא שרף על לחפש את עצמו, לעבור מתואר לתואר, לשפר בגרויות, לבשל שקשוקה. אחלה שקשוקה, אבל כסף לא הגיע ממנה. רווית אמרה לו יאללה, לך לעבוד במשהו, לא משנה במה. גיא (חבר ילדות, קרחת מתחילה, להט בעיניים) אמר לו תבוא, תבוא, זה אחלה כסף. הוא בא.

בכל אופן מרגע שאמא שלו אמרה שמדובר בתרמית קרה דבר בחייו של אורי רוזנצוויג. הראשון הוא שהוא כבר לא יכול היה לשבת מול התותח נועם ולסכם את דבריו עם סימני קריאה. תותח הייתה דרגה, לא תואר; היה 'אקדח', 'רובה', 'מקלע', 'תותח נייד', 'תותח על'. אורי וחבריו היו 'תחמושת', כי הם עדיין טירונים ולא אכלו מספיק חטיפי חלבון ואפילו, פעם אחת, למרבה הבושה, התותח נועם שאל את אורי מה הוא עושה בחדר הכושר וגילה שאין לו מנוי לחדר הכושר, ומיד התחיל לצעוק עליו "חדר כושר זה מצווה! צריך לנשק את הרצפה של חדר הכושר! חייבים לעשות מנוי זה כמו ללכת להתפלל במניין!", אורי רוזנצוויג לא התפלל במניין מעודו אבל הוא הבין את הדימוי.

הוא אהב את החברה ואהב את החברים, אחיו לנשק, התחמושת, מה שמכונה. בשר התותחים, אמר פעם נועם. אורי אהב אותם. הוא אהב להיות חלק ממשהו גדול ומסודר, עם דרגות שאפשר לעלות בהן ומסורות שצריך לקיים ובאופן כללי איזו תחושת שייכות וסדר ואחידות שנלוותה להכל. גם אחרי שהסתיים הקורס הם המשיכו להיפגש פעם בחודש, לסכם רווחים, להוסיף אנשים, לקבל אותם לארגון. הוא אהב את זה אבל, כאמור, זה היה פעם, ועכשיו משהו מן הפקפוק נלווה לכל תנועה ותנועה של התותח נועם.

הבעיה שלך היא שאתה לא מאמין מספיק! אמר גיא. הוא כבר הספיק לרשום שלשה משווקים שותפים (אורי היה אחד מהם) ולקבל עליהם אחוזים, ועכשיו היה בדרגת רובה ודיבר רק עם סימני קריאה. אתה כל הזמן מפקפק בעצמך! אומר 'מי אני שאני אצליח' ו'למה כולם לא עושים את זה אם זו כזו הכנסה בטוחה'! אבל אתה יודע, כולם כבשים. עדר של כבשים. מוזרקים של פייזר. מצביעים בבחירות. אתה, יש בך יותר מזה! רק תאמין בעצמך! תחזור אחרי: אני אלוף!

אני אלוף, אמר אורי רונזצוויג.

אלופים לא מדברים בפסיקים, אמר התותח נועם. אם היית אלוף היית שואג את זה כמו פטרקוזאורוס. אתה יודע מי היה הפטרקוזאורוס? הטורף הכי משוגע שהיה פה על הכדור. אתה יודע למה הוא היה כל כך טורף משוגע?

לא, אמר אורי. לא ידעתי שהיה דינוזאור כזה אפילו.

התותח נועם פלט צחוק קצר. הוא היה דינוזאור פי חמש מפחיד מהטירונזאורוס רקס, אבל מה, מצאו באדמה קודם את הטירנוזאורוס רקס והוא קטף את כל התהילה. הוא התחיל לדקור את אורי באצבע זקורה; מה! שמלמד! אותך! ששיווק! זה! הכל! בחיים! להיות ראשון! לא לפחד!

אני לא מבינה, אמרה רווית. היא ישבה ליד השולחן ומרחה לעצמה סנדוויץ' עם חמאת בוטנים. מה זה משנה אם אתה מאמין בזה או לא?

מאמין בי, אמר אורי.

איזה שטויות, אמרה רווית, אתה חושב שאלוהים מאמין בעצמו? אמרה רווית. זה מוזר להאמין בעצמך. מה יש לך להאמין? אתה רק צריך לעשות.

אבל אני צריך לבוא בביטחון לאנשים ולהגיד להם שהם צריכים לקנות את התוסף הרפואי הזה, UUYS33, שמשפר פעילות מעיים, אמר אורי. איך אני אבוא בביטחון אם אני לא יודע אם הם באמת באמת צריכים לקנות את התוסף הזה?

כולם צריכים לשפר פעילות מעיים, אמרה רווית.

כן אבל אולי התוסף לא עובד? אולי זו תרמית?

מי אמרה לך את השטויות האלה? אמרה רווית. אמא שלך? היא לא האמינה בכלום אף פעם. אל תקשיב לה. אין לה בכלל את השריר של הלהאמין. היא האמינה בך אי פעם?

האמת הייתה שגם היא לא האמינה בתוספים הרפואיים האלה. היא לא האמינה בתוספים רפואיים נקודה. דווקא חדר הכושר היה נראה לה הגיוני. שיעשה קצת ספורט, שרירי בטן, אולי חזה, כתפיים, שיראה כמו בן אנוש. בתוספים היא לא האמינה, אבל ידעה שאחרי שנים של כשלונות בלהיות מבוגר, אורי צריך איזה חיזוק. מישהי שתאמין בו שהוא מסוגל לפתוח עסק, לשווק, להביא כסף הביתה. החלופה הייתה אבא שלה, כלומר גבר שיושב על הספה ומעביר ערוצים, והיא לא רצתה שהוא יהפוך לכזה.

מה שהיא לא הבינה היה שהוא לא הלך ללמוד שיווק שותפים בשביל להיות משווק. הוא קינא בתותחים. קינא באנשים שעומדים שם על הפודיום. שריריים. בטוחים בעצמם. צועקים דברים. מטיחים טושים אחד בשני. הוא קינא ביכולת שלהם לשווק את עצמם בביטחון שכזה, לשים את הדברים על השולחן. להגיד 'אני יודע משהו שאתה לא'. אם הוא היה רוצה להקים עסק הוא היה הולך למשרד לעסקים קטנים או משהו, ליועץ עסקי, אבל הוא רצה יותר מכסף, הוא רצה להיות חלק מהצלחה, ממשהו גדול, ועכשיו גם זה נלקח לו לאט לאט.

התותח נועם הביא אותו כדוגמה ביום שישי האחרון.

"תראו את זה, איך שקוראים לו, אורי," אמר התותח נועם, "מוכשר, כן? בחור מוכשר. אבל מה, הוא לא הבין שבשביל להצליח בתחום שלנו צריך יותר מאשר להכיר את התרופות ולתלות שלטים ולכתוב בפורומים של נשים אחרי לידה 'כן יש לי תוסף מיוחד צריך לאכול אותו עם כרוב'. לא, מה שצריך בשביל להצליח בתחום שלנו זה לא להסס. סכין בין השיניים! אם צריך לעשות משהו, לא להתלבט! אורי, אתה יודע שהכל מאהבה, כן? אני רוצה שתצליח! יש לי עשרה אחוזים על כל שקל שאתה מכניס פה!"

אבל הוא לא הצליח, ובאיזשהו שלב הוא אמר לרווית די. קניתי את כל המוצרים האלה ועלה מלא כסף אבל כאן זה נגמר. אף אחד לא קונה ממני כבר חודשים. על כנסים גדולים כמו של התותח נועם והתותח גיא אין מה לדבר בכלל. אני לא הולך לעשות מזה כסף. אולי אני אהיה מנעולן במקום.

רווית הסתכלה עליו וידעה מה היא רואה. היא ראתה אדם שבור שכבר מפחד לעשות את הצעד הראשון.

זה בסדר, אמרה רווית. אני מאמינה בך. בכלל, לא אהבתי שאתה שם, הכל היה נראה לי פישי מדי. טוב שעזבת.

אולי הם באמת תרמית? אמר אורי. הוא נשמע היה מעודד.

בטח שהם תרמית, אמרה אמא שלו. הם הלכו להחזיר את הנעליים שהיא קנתה בסיבוב הקודם. הם לא התאימו לה. מידה קטנה מדי, היא אמרה. אני צריכה להיכנס לנעליים גדולות יותר. אמרה וצחקה כאילו יש כאן איזה מסר סמוי. אבל ברור חמודי, היא אמרה, זו תרמית זה אפילו כתוב כאן באתר של נפגעי כתות ותרמיות, הנה, תקרא.

היא דחפה לו את עמוד הפייסבוק של העמותה לנפגעי כתות, והוא קרא. החברה בה עבד באמת הייתה מוכרת כחברה של תרמית פירמידה או משהו, והעמותה הזהירה לא להתקרב וגם להזהיר אחרים. ניסיתי, אמרה אמא שלו, אבל אתה לא הסכמת להקשיב. היית יותר מדי בטוח בעצמך.

הוא נכנס שוב מהמחשב בבית לקרוא את זה. בתחתית הפוסט היה כתוב, אם נפגעתם גם אתם מהחברה לתוספים רפואיים וחטיפי חלבון, מוזמנים ליצור קשר. וכך, לא עברו שבועיים ושוב מצא את עצמו אורי רוזנצוויג יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות, מקום שאיש מעולם לא אמר עליו וכו', וסביבו עשרות נפגעי תרמית הפירמידה. וכששמע את הסיפורים שלהם מסופרים באיזה היסוס נשבר כזה, כאילו הם מודים כרגע בפרהסיה שהם הפסידו עשרות אלפי שקלים כי כריזמה, הסתכל אורי לימינו ושמאלו וידע שסוף סוף הוא חלק ממשהו גדול, ואמנם אין בזה הרבה כסף אבל לפחות הוא לא לבד.

א.
הזמן עד השביעי באוקטובר והזמן אחרי השביעי באוקטובר הם שני זמנים נפרדים, מתקיימים בעולמות אחרים לגמרי. כאילו איזו סטייה מציר הזמן שהיינו בו לציר זמן אחר, ביקום מקביל, שדומה מאוד לראשון ובכל זאת שונה ממנו לגמרי. והזמן כבר לא אחיד. אני אומר 'לפני שנה' ומתכוון 'לפני שנתיים'. הנה, למשל, הבוקר ישבתי בניחום אבלים ואמרתי למישהי 'כן, הבת שלנו, שי, היא על שם חבר שלי שנרצח לפני שמונה שנים', ומרב תיקנה אותי 'תשע'.

ונגה בי פתאום הזמן; תשע שנים. זה נכון.

ב.
לפני תשע שנים בערב יום השואה שלחתי אליך הודעה, ניסינו לשדך את יעל, אם אני זוכר נכון. ואתה כתבת שתבדוק. ולא בדקת, כי היית באמצע דייט, ואחר כך לא בדקת, כי מתת. נרצחת. הדייט ההוא הסתיים אבל במידה מסויימת הוא לא הסתיים מעולם, והבקשה ממך שתבדוק עדיין לא נענתה. משהו נותר פתוח, כמו חלל באמצע החיים.

אני חושב על זה הרבה. אם היינו ממשיכים לחיות אולי היית בוחר בכיוון אחר. היינו מתחתנים, גרים בערים אחרות, מוצאים חברים אחרים, משהו היה מתמסמס אט אט ונשאר בקשר מקוטע שכזה, שכבר לא מעדכן זה את זה בכל הדברים שיש לו להגיד. אבל לא המשכנו לחיות, ואני אמנם לא חושב עליך כל יום אבל אני חושב הרבה. החברות הזו לא נסגרה או דעכה. אני עדיין חבר טוב שלך, ונראה שתמיד אהיה. המוות קיבע את זה לנצח.

ג.
מי היית. לפעמים אני צריך להיזכר, להעלות את דמותך מן האוב. אני מנסה לצקת מחוות גוף בתוך קוי המתאר של הזיכרון. לפעמים הפוך, מכה בי פתאום תמונה שמצאתי במגירה. שני ילדים יושבים בגן קדם־חובה, אצל תקווה. אתה בלונדיני כחול עיניים, אני משלב ידיים בצד, שורה שנייה, אבל אתה מונצח בי. זיכרון היותך. הגמגום הקל. מחוות הגוף, שרירי הידיים, אפילו השלוכיוּת הזו שאחזה בך לפעמים. אני מבין שמשהו ממך נצרב ברשתית העין שלי, מלווה את המבט שלי בכל אשר אפנה. וזה מוזר, אבל זה נכון, שלפעמים מה שנשאר בי אחרי תשע שנים הוא המראה, המאפיינים הפיזיים, הדבר הראשון שהלך.

ד.
ועוד משהו נשאר בי. ההעדר.

קשה לראות אותו, שהרי הוא העדר. הנקודה העיוורת שאיננו רואים. הדבר שאינו כאן, ולכן קשה לשים אליו לב או להניח עליו את האצבע, ומטבע הדברים הוא נוכח יותר אצל המשפחה מאשר אצל החברים, שהרי חברים באים והולכים, ועדיין ההעדר הזה נשאר בי. יש משהו בי שאינו שלם, ויש בי רצון להגיד משהו ולא תמיד יש לי למי. יש בדיחות שלעולם לא אספר, ושירים שאין לי למי לצטט אותם. יש מחשבות שאין מי שילווה אותם, ובירות שלעולם לא יִשָתּוּ. ולא כי אין לי חברים טובים, או כי אין לי חברי נפש אחרים, אבל אותך אין לי, ולעולם לא יהיה.

אולי כשמדברים על חור בלב, זה הדבר שמדברים עליו.

ה.
הכל זולג דרך החור הזה כמו חול דרך אצבעות הידיים. הזיכרונות, התקוות, הגעגועים. דברים נשאבים דרכו. בדרך כלל יש מעליו מכסה אבל הוא לא הרמטי, כי החור עצמו מתרחב לפעמים. והוא הרי שם כל הזמן.

איך לומר 'סליחה, זה לא משהו שאמרת. אני בוכה כי החבר המת שלי נכנס לי לעיניים'.

ו.
אני רוצה לתאר אותך למי שלא הכיר אותך, ולהגיד אבל זה הרי הזווית שלי. כך הוא נראה כשהאור שלו הוטל עלי, ואני תוהה מאיפה להתחיל. אולי מהרגליים המלוכלכות, נתונות בסנדלים תנ"כיות שפעם שנאתי ואחר כך למדתי להעריך. מכנסי ג'ינס קרועים. חולצת טריקו שראתה ימים יפים יותר. שאריות אדמה בסדקי כף היד. קומה נמוכה עד ממוצעת. כיפה גדולה, ביתית, קצת פרומה מונחת על תלתלים בלונדיניים לא מסודרים על הראש, יורדים אל פאות מאחורי האוזן ואל הזקן שגם הוא לא מסודר, מתפרע. זיק של חיוך בזוויות העין. חיוך בזוויות הפה. משהו בדיקציה לא מסודר. עד כאן הגוף.

רוצה לתאר את הנפש אבל חושש לכנוס אותה במילים. אבל אם הייתי צריך להציג אותך הייתי אומר היי, תכירו, זה שלום. הוא אוהב להפתיע אנשים. הם חושבים שהוא דוס וסגור אבל הוא מתגלה פתאום כנפש הכי חופשית שהם ראו מימיכם. הוא טריקסטר, אוהב לעשות שטויות. יודע להיות רציני כשצריך, ויודע לקחת אחריות ולארגן כשעוד יותר צריך. הוא אוהב ללמד ואוהב להורות ולהסביר לילדים מה הם רואים ואיך הם רואים. הוא אוהב לקרוא ספרי שירה ואוהב לתת אותם במתנה לאנשים אחרים, שגם אותם הוא אוהב. באופן כללי הוא אוהב הרבה אנשים והאנשים האלה אוהבים אותו.

ז.
עכשיו אתה מת, אבל האנשים האלה עדיין אוהבים אותך.

ח.
ובכל זאת, הזמן אחר. לא רק שנעלמה לנו חצי שנה, אם לא שנה, אלא שאנחנו באמת בעולם אחר. ובעולם הזה החדש, יש הרבה יותר מוות ושכול וחברים שהלכו ולא יחזרו, וגעגועים שנכתבים שוב ושוב במילים שונות ומושָרים ומולחנים ואהבות שמוטחות בנו ותמונות ואנשים שנמצאים כל כך קרוב אבל עדיין, רחוק כל כך. עולם שבו בשנה אחת איבדתי שלשה בני דודים. ויש אמנם אנשים שאיבדו הרבה יותר אבל הרי מה אני יודע, רק על האבדן שלי אני יודע לדבר.

ובעולם החדש הזה זכרון היותך, שלום, הוא לא זיכרון של עצב. מוזר לי לכתוב את זה עכשיו אבל בעולם החדש הזה אתה הזיכרון שלי לשמחה. הפטרונוס שלי. הזיכרון שיש חברות שהיא למעלה מטעם ודעת, ויש אנשים ששואפים להרבות טוב בעולם. אתה מגדלור לחנך לאורו, אם אפשר לומר את זה כך. לדבר על גבורה שסיימה חיים של נתינה ושל שמחה ושל אהבה ושל משפחה, אבל גם לדבר על הנתינה והשמחה והאהבה והמשפחה, ועל הנוטע עצים לדורות שיבואו אחריו, כשהוא יודע שיום יבוא והוא כבר ילך למקום אחר.

ט.
ובטח היית צוחק אם הייתי מספר לך את כל הדברים האלה, אבל גם קצת שמח, כי הלוא כך ניסית לחיות. והיית שמח שאנשים מתגעגעים אליך, כי אם מתגעגעים אליך זה אומר שחיית כך שנגעת בליבותיהם. והיית מזכיר לי את הסוף ההוא של הנסיך הקטן. גם את הדברים החשובים ביותר שהם סמויים מן העין ואינם אלא בלב, אבל גם –

גם את הסוף הסוף, הציור של הנוף. והיית אומר הלוא מה יש בנוף הזה, אין בו כלום. שתי גבעות. זה פשוט אותו הנוף בו היה הנסיך הקטן תמונה אחת לפני כן. ובתמונה הזו לא רואים דבר, זו תמונה של ההעדר. של הנוכחות שכבר אינה כאן. אבל היית אומר, זה שהוא לא כאן בתמונה זה לא אומר כלום, שהלוא הדברים החשובים ביותר סמויים מן העין.

י.
אבל אתה לא כאן, ואתה לא אומר דבר. ואני כותב שוב ושוב מילים על גבי מילים, שעה שכל מה שאני רוצה להגיד הוא: אהבתי אותך כל כך. אהבנו אותך כל כך. הלוואי והיית כאן.