בשלהי התואר הראשון שלי, סביבות יולי 2018, שמעתי את הפודקאסט של חיות כיס על קפקא- "קפקא סוכן הביטוח שלכם". זה קרה כמה חודשים אחרי שהוא התפרסם, והטענה המרכזית בו הייתה שקפקא, למרות המיתוס, נהנה מעבודתו כסוכן ביטוח. האמת היא שהוא בכלל לא היה סוכן ביטוח. הוא היה מראשוני המנהלים של החברה הממשלתית האוסטרית לביטוח. בקיצור- ארכי-בירוקרט, כמו שצליל מיטיבה לתאר. הוא כתב היטב במסגרת התפקיד היבשושי שלו, והרגיש מחויב לעבודותו.
אני עובדת כבר שנה שנייה במשרד ממשלתי, והפודקאסט הזה שימח אותי מאוד. בטח, אדם יצירתי עד שד עצמותיו שראה צבע בעבודה אפרורית? זה המיתוס של האדם היוצר, והוא מתהפך על הראש כאן. גם שבוע קודם לכן ראיתי את "ג'ולי וג'וליה". ג'ולי עובדת ביום יום במשרד ממשלתי אמריקאי שנועד לתת מענה אחרי אסון ה11 בספטמבר. היא סובלת מהעבודה מאוד אבל נהנית לכתוב בלוג על השנה בה היא מכינה את כל המתכונים בספר "אומנות הבישול הצרפתי".
האמת היא, שהייתי מתה לתת מענה לאנשים. אני חושבת שאני פקידת קבלה מעולה. אבל העבודה שלי לא כוללת קבלת אנשים, ואני לא נותנת מענה לאף אחד חוץ מגלגליו המשומנים של הכסת"ח הממשלתי.
סיפרתי את זה לחברים שלי, שאני מרגישה חוסר מעוף, אבל בגלל הזמן הפנוי הרב שיש כאן לעומת העבודה הקודמת בלשכת יו"ר, יש לי זמן להעלאות המון רעיונות, לקנא ביוצרים שכבר עשו את זה, ולהתבאס שלא למדתי איור אלא סוציולוגיה וחינוך. הם המליצו לי להכניס ביטויים אמנותיים לחוזרי המנכ"ל. אקרוסטיכונים שישארו לדורות. אני אראה אם זה אפשרי.
היום יום שלי מתנהל בצורה הבאה: קמה בשש וחצי, משתדלת לשמור על רוטינה של שתיית מים והמנעות מהסמראטפון. מתלבשת, מתלבשת שוב ואז עוד פעם מחליפה. זה כנראה שיקוף של המצב הפנימי, אין לי מושג מי אני בפנים, אין לי מושג איך אני אמורה להיות מבחוץ. הולכת לעבודה. לפעמים שומעת פודקאסט, לפעמים סתם מדמיינת דברים. הדמיונות פורים וכוללים בעיקר כתבות על פועלי הרב ועל כמה שאני גאונה בגלל ספר שלא קיים במציאות, רומן גרפי שלא קיים במציאות, ופרוייקט למידה מבוססת פרוייקטים שנמצא ברמת התנעה ראשונית ראשונית. הכל סקיצות, כלום לא גמור.
בעבודה אני בדרך כלל מתחילה בארוחת בוקר ארוכה, רואה האם יש לי משהו דחוף, ואז מתחילות המריחות. אני אפילו לא יודעת אם אני מורחת באופן מודע או שמה. אם היה לי דרייב אמיתי לשנות, והייתי רואה את הדברים קורים בפועל, אולי המוטיבציה שלי הייתה קצת חזקה יותר. אני רוצה להמשיל מטאפורה על משרד ממשלתי למרות הקביעה של דמותו של ג'ק ניקולוסון ב"הכי טוב שיש" כי מי שמדבר במטאפורות שווה לתחת.
דמיינו לכם מסעדה, ובמסעדה הזאת יש מחלקת פטריות ושורשים. למחלקת פטריות ושורשים יש תת מחלקה קלפנות פטריות ותת מחלקה קלפנות שורשים ותת מחלקה השרייה.
נתמקד בתת מחלקה קלפנות פטריות למרות שהיא לא ממש חשובה. תת מחלקת קלפני הפטריות מונה 6 חברי צוות, בהם קלפן פטריות ראשי, קלפן פטריות משני, מזכיר מחלקת קלפנות הפטריות, ראש הוועדה הקלפנית לענייני טיוב קליפה, וקלפן הפטריות.
מטרת המחלקה היא לקלף פטריות ולהעביר אותם להכנת מנות הכוללות פטריות במסעדה. כל המנות במסעדה כוללות פטריות. לכן, קלפן הפטריות הראשי פונה לסגן מנהל בכיר אגף א' של כוח אדם במסעדה ומבקש ממנו "אנא ממך, אין לי מספיק כוח אדם, כדי לקלף את כל הפטריות למנות במסעדה", וקלפן פטריות משני צריך לקבל את פניות המחלקות האחרות לתעדף את סוגי הפטריות לקליפה כי כמובן שיטאקי הרבה יותר מסובך מהשמפיוניון והפורטובלו. וכדומה וכדומה וכדומה.
אתם בטח שואלים את עצמכם: למה צריך לקלף פטריות? זה הרבה בסדר גמור לאכול פטרייה עם הקליפה שלה. אז זהו, שבשנת 84 המסעדה נחשפה לביקורת חריגה לאחר שאדם רגיל מן היישוב הגיע לפתחה ואכל ריזוטו ומת כתוצאה מפטריה לא קלופה שעל קליפתה הכילה דשן מרוכז. המסעדה בהתחלה ניסתה להסביר כי היא נוהגת לשטוף היטב את פטריותיה אבל מפאת היותו של הדשן מרוכז במיוחד במיוחד ומפאת היותה של פטריית השמפניון נוהגת לספוח אליה חומרים כאשר מפגישים אותם עם מים, האדם הזה מת בייסורים קשים ומשפחתו ביקשה למנוע מקרים דומים בעתיד.
לכן קיימת מחלקת הפטריות במסעדה.
העניין הוא, שקלפן הפטריות מעולם לא ראה כיצד עבודתו מניבה פרי, או לפחות ירק באמתחתה של המסעדה. לעיתים הוא מציץ דרך חרך מחרכי המסעדה ומבין
