המאה ה-20 אופיינה בתהפוכות חברתיות וטכנולוגיות מרעישות. שתי מלחמות עולם זיעזעו אותה ויצרו מושגים חדשים בדבר מהות, תכלית ומטרה.
במקביל להתפתחויות החברתיהמאה ה-20 אופיינה בתהפוכות חברתיות וטכנולוגיות מרעישות. שתי מלחמות עולם זיעזעו אותה ויצרו מושגים חדשים בדבר מהות, תכלית ומטרה.
במקביל להתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות, ניתן למצוא את זירמי האומנות השונים כתגובות בעד ונגד : החל מהאקפרסיוניזם, קוביזם, דאדא, סוריאליזם, וכלה בפופ.
המאה ה- 20 נחשבת למאה שבה הלשון והשפה תפסו מקום מרכזי. זו היתה הקצפת של הלינגוויסטיקאים. בסוף המאה ה - 18 ניתנה השליטה בעולמנו להכרה האנושית המתעתעת. צעד הכרחי ומחוייב המציאות היה לעבור לדיון בעולם המושגים כמכוננים את העולם של הייצוגים והאובייקטים הנתפסים.
קצרה היריעה מלפרט וגם אין זה המקום, אולם בעיות של ייצוג וסובייקט אינן אופייניות רק לאומנות, אלא הן בעית ייסוד בפילוסופיה של המאה ה- 20.
טנייה רינהרט, ז"ל, פרופסור לבלשנות ולתורת הספרות. בוגרת בית מדרשו של חומסקי. למדתי אצלה אי שם בשבאמצע שנות ה-90. היא היתה מבריקה, וירטואוזית ומרתקת בשפה שלה הבונה עולם שלם סביב המאזין.
אני יכולה לאמר בלב שקט שבזכותה הקריאה שלי היום ביקורתית וחתרנית יותר.
קריאה בספר המרכז הרצאות שלה משנת 1993, החזירה אותי, במינהרת הזמן, 10 שנים אחורה.
מעבר לעיסוק בבעיות ייצוג וסובייקט באומנות, היא עוסקת במודרניזם ובפוסט מודרניזם כשתי מגמות מרכזיות במאה ה- 20. לא התפלאתי למצוא הרצאות מבריקות, מלוטשות, מרתקות, עמוסות בידע ומידע שזורם אל הקורא ובונה סביבו בועת מציאות. החל מהבסיס ההיסטורי וכלה בבסיס פילוסופי.
ריינהרט כהרגלה, מובילה את הקורא/ השומע, כחלילן מהמלין, אל המהות בניתוח מבריק של מהלך כפול (לשוני ואומנותי) להפשטת האובייקט, הסובייקט ויצירת מטא שפה.
קשה לי להביא ציטוטים ודוגמאות מאחר והספר בנוי כנדבכים של רעיון, הנערמים בתודעת הקורא לכלל הבנה אחת שלמה.
הספר מומלץ בחום ! בשימת לב מיוחדת שיתכן שהספר לא ידבר לכולם כי בסופו של דבר אני מודעת לעובדה שבעיות ייצוג, שפה ומטא שפה יכולות שלא לעניין את הקוראים בבלוג הזה.
"מקוביזם למדונה", טניה ריינהרט הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000 159 עמ`...more
גלגוליו של ציור בו נראית נערה לבושה בחלוק בצבע כחול יקינטון. הסיפור מתחיל מהמאה ה- 20 והולך אחורה בהיסטוריה עד לתקופה בה צוייר.
מורה לאומנות בבית ספר בגלגוליו של ציור בו נראית נערה לבושה בחלוק בצבע כחול יקינטון. הסיפור מתחיל מהמאה ה- 20 והולך אחורה בהיסטוריה עד לתקופה בה צוייר.
מורה לאומנות בבית ספר בארה"ב מוזמן לבית עמיתו, מורה למטמתיקה, שמציג לו בדחילו ורחימו את הציור. הוא מספר לו כיצד הציור מתגלגל לידיו וטוען בתוקף שזה הציור האבוד של ורמר. (זוכרים אותו אחד מ"נערה עם עגיל פנינה"). לצערו על הציור אין חתימה ואין תעודות, דבר שמעלה סימן שאלה לגבי האוטנטיות של הציור ובמידה ואכן אוטנטי איך התגלגל לידיו של מורה?
מכאן, כל פרק מהווה קפיצה בתקופה לבעלים הקודם של הציור. כל תקופה והמאפיינים שלה, כל אדם והחסד שהציור הביא לו.
הספר בנוי מפרקים שיכולים גם להיות סיפורים קצרים. חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות. הוא כתוב בכישרון, למרות שלקראת הסוף כבר הרגשתי חוסר סבלנות. ניכר שהכותבת עשתה עבודת מחקר מקיפה ובאמת יחסית ל"נערה עם עגיל פנינה" היא כותבת בכישרון שניתן לזהותו לפחות בסיפורים הראשון והשני שהם סיפורים נוגעים ללב ומצמררים.
מבחינתי , 3 וחצי כוכבים (בגלל ששני הפרקים האחרונים ממש מיותרים ואפשר היה לאחד אותם לאחד). ...more
במוזאון קולוני, שבפריז, תלויה סידרה של שישה שטיחים מימי הבניים. אריגת השטיחים נעשתה כנראה סביב שנת 1500 והיא מתארת בחמישה מהם את פיתוי החכנרת, 253 עמ'
במוזאון קולוני, שבפריז, תלויה סידרה של שישה שטיחים מימי הבניים. אריגת השטיחים נעשתה כנראה סביב שנת 1500 והיא מתארת בחמישה מהם את פיתוי החד קרן באמצעות חמשת החושים ובאחרון סצנה המכונה A Mon Seul Désir, שהפרשנות לה היא אי הכנעות לפיתוי החושים.
התעלומה סביב השטיחים האלה לא פטורה. הם התגלו בשנת 1841 בעקבות מכירת טירת Boussac. מאחר ואין תיעוד מזמן יצירתם, לא ברורה המטרה לשמה הם נוצרו, מי הדמויות הנשיות בשטיחים, התקופה המדוייקת בהם נארגו ומי הצייר. העובדה היחידה הידועה בוודאות היא שעל השטיחים מופיע סמל של משפחת "לה-ויסט", משפחה מהמעמד העליון של ליון.
סביב השטיחים רקמה טרייסי שבלייה סיפור מעשה שבמרכזו עומדות ארבע דמויות: זו של הצייר ניקולה דז- אינוסן, ז'נבייב דה- נאנטר הגבירה של בית ויסט, קלוד לה-ויסט הבת הבכורה לבית ויסט ואלינור דה- לה- שאפל בתו של האורג.
כל פרק מסופר מפי דמות אחרת וע"י כך הסיפור מתקדם. הוא נפרש על פני כמעט שנתיים בהם נארגים כביכול השטיחים. טרייסי שבלייה משתמשת בסיפור במטרה לתאר את תנאי החיים של אנשי ימי הבניים, תוך שהיא מדגישה את סביבת חייהן של הנשים השונות המככבות בסיפור.
העלילה המרכזית (אם בכלל אפשר לכנות זאת כך) היא סיפור התאהבותם הבלתי אפשרי של הצייר וקלוד הבת הבכורה של משפחת ויסט.
למרות שהספר קולח וזורם, הוא לא באמת נוגע ללב והדמויות לא מצליחות לטעמי לגרום לאמפטיה הרצויה.
יתרה מכך, שבלייה בוחרת בכיוון שהוא מעין טלנובלה של ימי הבניים, כאשר במרכזו נמצא השגלן התורן, דז-אינוסן, הטורח לפתות ולהפיל ברשתו כל נקבה שעומדת בטווח מטר ממנו. הן כמובן לא עומדות בפיתוי ונופלות ברשתו.
במובנים מסויימים הספר מעצבן גם מבחינת העלילה שלא מתקדמת לשום מקום וגם מבחינת התנהגותן של הדמויות. הדמויות סטריאוטיפיות, חסרות יחוד וצפויות עד יאוש ושכבר יש שביב של העזה, הוא נרמס ביד גסה, כל אלה בניגוד לשטיחים המיוחדים, המרהיבים והיפייפיים שניתן לראותם באתר של שבלייה (שם מצאתי את התצוגה הטובה ביותר של השטיחים אם לוחצים על השטיח פעם אחת הוא נפתח ואם לוחצים עליו שוב הוא מציג את הדמות הראשית בהגדלה).
האמת היא שלא ציפיתי ליותר מזה משבלייה, והיא בהחלט נמצאת בתום היכולות שהוכיחה ב"נערה עם עגיל פנינה".
אפשר לקרוא בין לבין ואם אין זמן אפשר לוותר....more
בגירסא האלקטרונית של הספר, יש בערך 860 עמודים. נכון לכתיבת שורות אלה נותרו לי 150 עמודים ולא ברור לי כיצד הסופרת תקשור את כל הקצוות הפתוחים של העלילהבגירסא האלקטרונית של הספר, יש בערך 860 עמודים. נכון לכתיבת שורות אלה נותרו לי 150 עמודים ולא ברור לי כיצד הסופרת תקשור את כל הקצוות הפתוחים של העלילה במספר עמודים זערורי לעומת היקף העמודים שנדרש לה רק לתאר עיטוש של ת'יאו אחרי שהסניף קוקאין, או את צבע החוטם של בוריס אחרי ליל שתיה פרועה.
החלק שאהבתי בספר עד כה- אם אפשר לקרוא להזנחה פושעת של ילדים ואי השגחה הורית עד כדי התדרדרות לפשעים קלים, צריכה וסחר בסמים ואלכוהליזם , אהבה (הכי קל לאהוב את זה אצל ילדים אחרים ובסיפורים, זה נקרא מעניין ויש לזה קצב שבוודאות לא הייתי אוהבת אצל הילדים שלי)- הוא החלק בלאס וגאס יחד עם בוריס. והחלק של הפגישה המאוחרת עם בוריס בניו יורק שבו הוא שופך אור על מה שהיה שם. כתוב אוטנטי, לא מתברדק, לא מתברבר לא לוקה בדברת מיותרת. חלק מצויין לטעמי ביחס ליתר.
--
סיימתי את הסאגה של תיאו ומאוד קשה לסכם ספר של 865 עמודים , ביחוד אם איכות החלקים השונים אינה זהה.
כמו שחשבתי מראש, הסופרת סגרה את הקצה החשוב ביותר של הספר, הציור הנעלם אבל יתר הקצוות נשארו די רופפים. כנראה שלאחר סגירת סיפור הציור, כבר לא היה טעם להתעמק ולסגור היטב את יתר היחסים שליוו את הספר. אני לא מאוכזבת לגמרי, בסופו של דבר היחסים בין קיטסי ותיאו פרצו באופן מפתיע לתודעתנו בשליש האחרון של הספר והיחסים בין תיאו לפיפה מלכתחילה היו מעורפלים ובלתי מוסברים, לא היה בהם למעשה דבר שיכול לאפיין יחסים.
מלכתחילה בוריס, לטעמי, היה הדמות המעניינת ביותר בספר למרות שהיה בגדר צרות צרורות. מעניינת יותר מתיאו שבמקום מסויים הדמות שלו שטוחה, חסרת עומק וניסיון חיים. למעשה כל העומק של הדמות של תיאו נובע מהיחסים העכורים שלו עם אביו, הבית ההרוס שבו גדל, הזיכרון של אמו והציור הגנוב. דמותו האפורה של תיאו מאפשרת לצבעוניות של בוריס לבהוק לעומתה. היא דמות מרתקת. הדמות של בוריס העניקה לספר הזה 3 כוכבים.
לצערי לא ברור לי על מה היא קיבלה את הפוליצר אבל אני משערת ש- 800 עמודים, התקפת טירור, הזנחה ותיאור של המשפחות ההרוסות והטיפול הקלוקל של רשויות הרווחה בהן, בכלל הטיפול הקלוקל של רשויות הרווחה בתופעות שמתוארות בספר של בני נוער, מהווים הסבר מספיק....more
"הולדת ונוס" היא אחת מהיצירות האהובות עלי. למזלנו היא שרדה את "מדורת ההבלים" של 1497 ומוצגת בגלריה אופיצי. אני מאמינה שבחירת שם של ספר, משמעותית לא פח"הולדת ונוס" היא אחת מהיצירות האהובות עלי. למזלנו היא שרדה את "מדורת ההבלים" של 1497 ומוצגת בגלריה אופיצי. אני מאמינה שבחירת שם של ספר, משמעותית לא פחות מהתוכן של הספר עצמו. השם יוצר דעה מוקדמת (לא במובן השלילי) אצל הקורא ובאופן טבעי מייצר ציפיה.
על אחת כמה וכמה כאשר קוראים לספר בשם כזה שמרפרר ליצירה אל מותית, על זמנית שמענגת לי (ולעוד מליונים שראו אותה) את העין, את הלב ואת הנפש, הציפיה הטבעית (שלי) לקבל ספר באותה רמת מושלמות.
חיכיתי לראות איך הסופרת עומדת בהצהרת הכוונות שעל פניו טמונה בשם הספר. ככל שהתקדמתי בספר, הבנתי שיצירת מופת הוא לא, אבל מדובר ברומאן היסטורי, כתוב היטב, שמתאר תקופה בצורה אמינה, חיה ומרתקת. הוא שוזר לתוך אחת התקופות המרתקות ביותר בדברי ימי פירנציה סיפור אישי מפתיע וחריג לאותה התקופה.
אני חושבת שהסיפור של אלסנדרה צ'יקי יכל לעמוד בזכות עצמו גם בלי המניפולציה של שם הספר. וגם בלי המניפולציה של הפרק הלפני אחרון בספר שפשוט היה מיותר לטעמי.
אהבתי את האיזון שיש בספר בין הפרטים ההיסטורים והפרטים הבדיוניים על הדמויות בסיפור ואני חושבת שדוננט בחרה בנתיב המדוייק שמחזיק את הקורא צמוד לעלילה.
נקודה אחרונה שאני חייבת לציין כבחירה מתמיהה, הכריכה שנבחרה לספר - פרט מתוך Madonna del Magnificat שצייר סנדרו בוטיצ'לי.
אומנם אותו האמן אך משמעות שונה מהותית, אפשר לאמר הבדל שמים וארץ בין הכוונה שמאחורי "הולדת ונוס" תמונה פורצת דרך עמוסה במשמעויות פאגניות לבין המדונה השמרנית כל כך (רואים רק את הפנים שלה בתמונה שעל הכריכה אולם, בתמונה המקורית מדובר במדונה המחזיקה את ישו התינוק כסימן לתחיית המתים). להוצאה פיתרונים.
לא רבים מכירים את המשנה הסדורה של גוגן שקרא להתנערות מהמערביות ומהשלכות הקולוניאליזם התרבותי. לאחרונה יצא ספר "פרא אצילאסטרולוג, 123 עמ', תרגום ס. עלי
לא רבים מכירים את המשנה הסדורה של גוגן שקרא להתנערות מהמערביות ומהשלכות הקולוניאליזם התרבותי. לאחרונה יצא ספר "פרא אציל", שבו מוגשת המשנה הזו בשיטתיות, אולם אפשר לראות את ניצניה גם ב"נואה נואה" יומן המסע של גוגן לטהיטי.
גוגן ביקר בטהיטי במהלך שתי תקופות נפרדות, אחת בשנות ה- 90 המוקדמות של המאה ה- 19 ואחת במחצית שנות ה- 90.
היומן מתאר את תקופתו הראשונה ומסתיים בפרידה מהואהינה שלו, פילגש צעירה (בת 13) איתה חי רוב התקופה.
האמת היא, שאת 10 עמ' שבין עמ' 107 ל- 117 לא קראתי והגעתי ישר לסוף הסיפור ואני אסביר גם למה זה קרה לי ולמה אני לא מסוגלת לחזור ולקרוא את העמודים החסרים.
לספר ישנם שני קווי עלילה מקבילים: זהו שיר הלל לנשים המאוריות ולעם המאורי. ליופיין, האירוטיות שלהן, הצלילות והרגישות שלהן. העם המאורי על אליו, שדיו ומנהגיו מקסימים אותו והוא מחליט לחיות את שארית חיו בקרבם. מאידך זוהי מסה נוקבת כנגד השתלטות האירופאים על התרבות ועל החיים בטהיטי תוך דחיקת התרבות הילידית עד כדי כמעט מחיקתה.
את העובדה שגוגן לקח לו את טאהורה לואהינה (פילגש) קיבלתי אם כי היה קשה לי מאוד. כל העובדות היו נגדו:
אדם המטיף למוסריות של העמים הלבנים האירופאים ביחסם לילידים היה צריך לקחת צעד אחורה ולבחון את האמנות שלו לנוכח ההתנהגות הניצול שבהתנהגותו.
אבל כאמור, עם העובדה הזו עוד הצלחתי להסתדר. אבל, כשגיליתי במהלך קריאת ביוגרפיה שלו שנמצאת ברשת, שהוא נטש את הילדה הזו, וברח חזרה לצרפת, כשגילה שהיא בהריון, זה כבר הרתיח אותי ושרף אצלי פיוז.
מה גם שהשקרן עלוב הנפש, לא עשה צדק בנפשו וביומן הוא כותב :
"נאלצתי לחזור לצרפת. ענייני משפחה חיוניים חייבו אותי לשוב. היי שלום, ארץ מכניסת אורחים, ארץ תענוגות, מולדת החופש והיופי!"(120)
קראתי את הדפים האחרונים של היומן בזהירות מתוך רצון אמיתי לתת הזדמנות לעלוב הנפש לתקן דרכו, אבל הוא לא מקבל את המחילה, שכן בנוסף לכל הצרות, מהביוגרפיה שלו עולה שלאחר שעזב את טהיטי לא חזר למשפחתו אלא הלך לחיות עם ילדה בת 14! שניתנה לו במתנה.
למזלו של גוגן, את העובדות המבישות האלה גיליתי כאמור כשהייתי בסוף המסה, ולכן לא קראתי רק 10 עמ'.
בסוף הקריאה מלווה אותי תחושה קשה של רמיה.
גוגן לטעמי היה אדם לא ישר שמטיף מהפה אל החוץ ולא באמת מאמין בדרך הנכונה ובזכות של הילידים להיחשב בני אדם כי אם הוא היה מאמין בכך, הוא לא היה בוחר בדרך שתהרוס את אותה ילדה. עבורו זו היתה תקופה יפה, שאיפשרה לו חופש מיני, אומנותי ויצירתי לשחרר את ההגיגים ההזויים שלו בו הוא מספר כמה הילידים מנוצלים ע"י האירופאים הרעים.
כן, הם, האירופאים האלה הרחוקים רעים. הוא נהדר.
האירוע הזה גם עורר אותי לחשוב עד כמה הדברים ביומן מסולפים. עד כמה גוגן מתאים אותם למציאות שהיה רוצה לראות ושמתאימה לתפיסה שלו.
אבל שתדעו, יש קרמה בעולם והוא קיבל את העונש שלו. בשנת 1895 גילו אצלו את חיידק העגבת. הוא נפטר צעיר בגיל 55 בשנת 1903....more
לידתו והורותו של "חצי מגה זיכרונות" נעוצה במותו הפתאומי של בעלה של הצלמת נועה בן- נון מלמד. חוויה טראומטית שחיזקה אצלה את תחושת האירעיות.
ככזה הספר והתלידתו והורותו של "חצי מגה זיכרונות" נעוצה במותו הפתאומי של בעלה של הצלמת נועה בן- נון מלמד. חוויה טראומטית שחיזקה אצלה את תחושת האירעיות.
ככזה הספר והתערוכה מעניקים לקורא/צופה חוויה אינטימית דחוסה עם צילומי רגעים קפואים, המתעדים אירועים חמקמקים שקיימים רק בזיכרונה של הצלמת. רמזים לדברים שהיו ואינם עוד:
"קניתי בקופסא שקופה חצי מגה זיכרונות.
תמונות קטנות נאלמות" (43)
ובין לבין נטועות המילים המתארות את התהליכים שעוברים עליה, שמעוררים את היצר, את הרגש את הכאב את הזיכרון.
ומה שנותר הוא רק רמז למה שהיה קיים ואיננו עוד. הספק מחלחל האם צילו של הלא קיים חזק יותר משראית הקיים? כמו צילו של העץ המתפוגג עם השמש או הצל על מפת השולחן.
ישנם בספר צילומים מנימליסטים יפיפיים שמעבירים את התחושה בצורה חזקה, אבל יש לי בעיה עם המחיר שהקונה נדרש לשלם.
בכל זאת 92 ש"ח נראה לי מחיר מופרז משהו עבור 71 עמ` הכוללים כ- 35 תמונות וכ- 16 מימרות המלוות את התמונות. אני יודעת שאי אפשר לכמת את החוויה התרבותית ואת ערך היצירה ובכל זאת ולמרות דפי הכרומו שעליהם התמונות מודפסות אני חושבת שהמחיר בעייתי.