נתניהו צריך ללכת || גיא רולניק

ערב הבחירות לכנסת מקובל בעיתונים הכלכליים לפרסם פרויקטים ענקיים עם ניתוח של החלקים הכלכליים במצעי המפלגות, לשאול את המועמדים שאלות נוקבות, לעמת אותם עם הנתונים, לבדוק את הרקורד הכלכלי שלהם בממשלה, במגזר הציבורי או במגזר הפרטי. הרי כלכלה היא הנושא הראשון, השני או השלישי בחשיבותו עבור ציבור הבוחרים.

חלק מההצגה הזאת מצאתם השנה בעיתונות הכלכלית, אך מעטים טרחו לקרוא את הטקסטים האלה. עורכי אתרי האינטרנט הגדולים יודעים שיש רק נושא אחד שמבטיח היום הקלקה על הידיעה: מילה בת ארבע אותיות תעשה ברוב המקרים את העבודה. ביבי. ביבי נוכל, ביבי רמאי, ביבי צוללות, ביבי לכלא, ביבי מושחת, ביבי הקיסר, ביבי מסית, ביבי מלך ישראל, ביבי הגדול מכולם, ביבי והגמדים, לביבי אין תחליף.

הציבור הישראלי מתעניין מאוד בכלכלה: שיעור האבטלה נמוך, אבל העניין שמגלה חלק גדול מהציבור ביוקר המחיה ובשירותים הציבוריים גדול משמעותית מהעניין בסוגיות הביטחוניות והמדיניות.

אבל ביום שלישי הקרוב ההכרעה לא תהיה כלכלית. משתי סיבות: הראשונה היא שרוב הבוחרים יצביעו לפי שיקול אחד - בעד ביבי או נגד ביבי. הסיבה השנייה היא ששתי המפלגות המתמודדות על השלטון לא היו מעוניינות - וממילא לא מסוגלות - לבדל עצמן זו מזו בתחום הכלכלי. זאת לא הכלכלה, טמבלים, זה רק ביבי. ברוב המקרים, או שאתם שונאים אותו שנאה יוקדת ועסוקים באיסוף מידע שתומך בדעתכם; או שאתם שונאים אפילו יותר את המחנה שנלחם בו, ושום מידע המציג את נתניהו באור שלילי לא ישנה את דעתכם.

כמובן שאיש מקוראי טור זה - כולם משכילים, חכמים ומיודעים - לא מוכן לקבל את האפשרות שבהצבעתו יש מקום לרגש, שבטיות או חוסר רציונליות. אלה רק האנשים בצד השני שמצביעים כך.

אבל מחקרים בפסיכולוגיה פוליטית לימדו אותנו שוב ושוב שכאשר מדובר בפוליטיקה העניין שלנו בחיפוש האמת הוא מוגבל - וזה רציונלי לחלוטין. ההשפעה של כל אחד מאתנו על תוצאות הבחירות היא אפסית, ולעומת זאת התועלת החברתית בהזדהות פוליטית ומפלגתית עם הקבוצה הקרובה לנו היא גדולה וממשית.

נניח שהשורות הבאות מיועדות לאותם בוחרים שמחפשים מידע, עובדות ונתונים, וייתנו להם לבלבל אותם לפני שיקבלו את ההחלטה למי להצביע ביום שלישי. האם יש לנו עצה עבורם? כן, אבל היא לא כלכלית נטו, ככל שיש דבר כזה, וככזאת יש לקרוא אותה.

בנימין נתניהו צריך לסיים את כהונתו. את מה שהיה לו לתרום הוא תרם ומיצה מזמן. אחרי ארבע קדנציות כראש ממשלה, שלוש מתוכן רצופות, כל דקה נוספת שלו בשלטון עושה נזק. ללא קשר ליכולתה של הפרקליטות להרים את נטל ההרשעה הפלילית בפרשיות השחיתות החמורות שבהן הוא מעורב, מסכת העובדות שנפרשה בשלושת כתבי האישום וההתנהלות הצינית, הברוטלית והמושחתת של נתניהו בשנים האחרונות מול רוב המוסדות הדמוקרטיים לא משאירות מקום לספק: הוא חייב לסיים את כהונתו בהקדם.

אין עוררין שנתניהו הוא שחקן בעל מעמד והשפעה יוצאת דופן בזירה הבינלאומית, בעיקר בארה"ב, אבל ההישגים הדיפלומטיים שלו - ככל שיש כאלה - מבוססים בעידן זה יותר ויותר על חיבור שלו עם הפוליטיקאים הכי מסוכנים בעולם: מנהיגים סמכותנים, גזענים ודמגוגים.

אין בדברים אלה תחזית למניין המנדטים, שבשעת כתיבת שורות אלה נוטה לכיוון ניצחון של נתניהו. אין לי כל מידע, אינטואיציה, יומרה ורצון לצפות את התוצאות. מדובר בהערכה סובייקטיבית של הכותב כמי שעוקב כבר יותר משני עשורים אחרי נתניהו - ראש הממשלה, שר האוצר, חבר הכנסת, יו"ר האופוזיציה, הרפורמטור, המנהיג, הרגולטור, הפוליטיקאי, האינטלקטואל. לנתניהו, בניגוד לדעה המקובלת במחנה שרוצה להדיחו, היתה גם תרומה חיובית בתחומים רבים, והוא פוליטיקאי חשוב הרבה יותר משלושת ראשי הממשלה שבאו לפניו, ששניים מהם רצים עכשיו מאולפן לאולפן ומסבירים לנו כמה הוא היה גרוע בזמן שהם מנפחים בועות קנאביס בורסאיות.

אבל נתניהו צריך ללכת, ואת ההסברים לכך קראתם בטורים שהופיעו כאן ובמאות ניתוחים כלכליים ומשפטיים שפירסמנו כאן בשנים האחרונות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, כדאי לחזור ולהדגיש את מה שנכתב כאן שוב ושוב בשנה האחרונה: החבורה שרוצה להחליף את נתניהו - גם מפלגת כחול לבן וגם חבריו בליכוד - אינה משב רוח מרענן וגם לא הבטחה גדולה.

רשימת התורמים והמקורבים של צמרת כחול לבן לא שונה מהותית מחבורת הכסף הגדול שהקיפה את נתניהו, אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק ב-20 השנים האחרונות. הם לא ניסו לשכנע מישהו שהיא שונה.

לבני גנץ, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון אין רקורד כלכלי וחברתי. שלושתם היו לוביסטים להגדלת תקציב הביטחון. כמו הגנרלים של הליכוד, מדובר בחבורה מרופדת בפנסיות תקציביות, שרובה ממהרת להתיישב בדירקטוריונים של כל חברה בורסאית גדולה שצריכה יחסי ציבור וקשרי שלטון בלי הרבה בדיקות נאותות. ספק אם גנץ התעניין בשאלות המשטר התאגידי של פירמידת ההלוואות אי.די.בי כשהצטרף לדירקטוריון של אלרון, זרוע ההשקעות הטכנולוגיות שלה, וספק אם שאלות ציבוריות הטרידו את אשכנזי כשמיהר לרוץ למיזם הבורסאי־אנרגטי של שמן.

ביחס לאשכנזי וגנץ, יאיר לפיד הוא המנוסה בתחום הפוליטי, אבל ההיסטוריה שלו הן בממשלת נתניהו והן באופוזיציה מראה שהעניין שלו בתחום הכלכלי מועט, ובתחומים רבים קשה לזהות הבדלים בינו לבין נתניהו. את לפיד, בדיוק כמו את נתניהו, מקיפים כבר שני עשורים מיליארדרים ואנשי הכסף הגדול. נתניהו גאה בזה, לפיד יודע להסתיר את זה.

בעוד המדיניות הכלכלית של הצמדים נתניהו־כחלון ולפיד־גנץ קרובה מאוד, שלוש מפלגות מציעות מדיניות כלכלית אחרת: העבודה מציעה מודל סוציאל־דמוקרטי, הימין החדש וזהות מציעות מודל שאפשר באופן גס ולא מדויק לכנות "אמריקאי" (חלק גדול מהרטוריקה של איילת שקד, נפתלי בנט ומשה פייגלין לקוח ממכוני מחקר ופוליטיקאים מהמפלגה הרפובליקאית).

האם מפלגת העבודה באמת רוצה ומסוגלת להציע מודל סוציאל־דמוקרטי בסגנון שאפשר למצוא במדינות צפון אירופה - פתיחה של המשק לתחרות, מיקוד בתחרותיות של הכלכלה, איגודי עובדים אחראיים ומכלילים ולא מיליציות מיסוי אלימות במודל ההסתדרותי? קשה לדעת: המפלגה היתה הראשונה להתייצב ולסייע בטרפוד המיסוי על דירה שלישית מנימוקים פרוצדורליים לכאורה, אבל הגנה בכך בעיקר על האינטרסים של העשירון והמאיון העליון - קבוצה קטנה מאוד של בעלי נכסים.

לעומת זאת, הסיסמאות הכלכליות שמציעים בנט שקד - ובעיקר פייגלין - הן מסוכנות ומניפולטיביות. רוב הכלכלנים, גם הימנים, יודעים שהרעיון שיש ישות כזאת שקוראים לה "שוק חופשי" - שהממשלה צריכה לצאת ממנו והכל מסתדר לטובה - הוא מופרך בכמה רמות.

ראשית, כל שוק יושב תמיד על אדנים של חוקים ורגולציות שקובעים המחוקקים, הממשלה וסוכנויות הרגולציה. אין שוק בלי כללי משחק. גם בשווקים הכי קפיטליסטיים לכאורה, כמו שוק ההון או ההיי־טק, מתבצעת כל הפעילות הכלכלית על בסיס חוקים ורגולציות מסועפים שהם תוצאה של תהליכים דמוקרטיים ומאבקי כוח של קבוצות אינטרס. מאחורי רוב הקריאות לשוק חופשי ולדה־רגולציה מסתתרת בדרך כלל מדיניות כלכלית שמטרתה להטות את החוקים לטובת חברות הענק וקבוצות האינטרס.

שנית, כל השווקים, מי יותר ומי פחות, סובלים מכשלי שוק שמצריכים התערבות שמטרתה להפוך אותם ליעילים או הוגנים יותר. בתחומים רבים המוצרים והשירותים הם ציבוריים וניסיון לתת לשוק לבדו לנהל אותם יביא להקצאת מקורות כושלת.

שלישית, חלק גדול מההצעות של המפלגות האלה יבטיחו ריכוז גדול של כסף וכוח פוליטי בידי מעטים. לא רק שהציבור לא יהיה מוכן לקבל זאת, אלא שזה יביא בסופו של דבר לפגיעה בצמיחה, ברווחה ובהון החברתי.

בעוד שנתניהו יכול להצביע על כמה מאבקים חשובים שניהל לשבירת הכוח הכלכלי של מונופולים פרטיים גדולים, אצל שקד הסיסמאות על תחרות ושבירת מוקדי כוח הן בעיקר ריקות מתוכן. בקדנציה שלה כשרת המשפטים היא נמנעה מלסייע בסגירת הפרצות בחוקי הריכוזיות ותמכה בבניית המונופול הפרטי הגדול ביותר שיצרה הממשלה הישראלית ב-20 השנים האחרונות - מונופול הגז הטבעי של יצחק תשובה, קובי מימון ונובל אנרג'י. פייגלין, לעומתה, מעולם לא היה בשלטון, וחיבר מצע משונה שמשלב כמה רעיונות מושכים עם שורה של מהלכים מופרכים ומסוכנים, כמו הפרטה של הביטוח הלאומי ושל מערכת הבריאות - אולי המערכת היחידה שיש בקרב כלכלנים קונצנזוס לגביה שחייבת להיות ברובה ציבורית, ולא רק מסיבות של הוגנות אלא גם מסיבות של יעילות.

השורה התחתונה היא שמי שרוצה לשמר את הסטטוס־קוו הכלכלי - שיצביע לכחול לבן ולליכוד, ומי שרוצה סוציאל־דמוקרטיה - שיצביע למפלגת העבודה. בכל מקרה, מי שרוצה לאחות את הקרעים והשסעים והגירעון הגדל בהון החברתי, שבטווח הארוך יהיה לו גם מחיר כלכלי; ומי שחושש לעתיד המוסדות הדמוקרטיים, צריך לנצל את יום שלישי כדי להיפרד מנתניהו.

(הכותב מעולם לא הצביע לאף אחת מהמפלגות והפוליטיקאים שמוזכרים בטור הזה).