קטע בהשראת יום השואה.

הכאב. הוא חודר לכל העצמות, משתלח על כל גופי, מרעיד את עורי. כל תא ותא סובל מצמרמורות, מדברים בילתי נשלטים. הכאב.
למה זה מגיע לי? למה יום אחרי יום, אני גוועת ברעב. סובלת מכאבים שלא חשתי בחיי. מרגישה את שנאת העולם מוטלת על כתפיי החלשות מעבודה ותת תזונה. אני רק בת שש עשרה. בדיוק שש עשרה. היו יום הולדתי. חבל ששני הורי לא פה כדי לראות אותי. גדלה עוד שנה, נהפכת לנערה הבוגרת שהם כל כך רצו שאהיה. אני רוצה לראות את התקווה בעניים שלהם. את הגאווה שפעם הייתה מפעמת בהם. אני רוצה לחזור לימים שבהם הייתי יכולה להתהלך ברחוב מבלי לסבול מכות וקללות מכל עבר. אני רוצה לחזור לעבר הישן. לצאת מהגהינום שלי. לראות את משפחתי. דמעות עולות ומטפסות לעניי. הגוש גדל בגרוני, אך אני לא פוצה פה. אם הגרמנים ישמעו קולות, גם אם חלשים במיוחד, תוך כדי העבודה, הם לא יהססו להוציא אותי להורג. כמו את הורי. ואת אחי הקטן דוד. אוי, דוד. כמה אני מתגעגעת אלייך. כמה אני מייחלת כל יום שהיית פה איתי, להפיג מעט את האומללות והסבל. וכמה אני שוב ושוב נאלצת להזכיר לעצמי שיותר טוב לך עכשיו. אתמול נעמדו הקצינים בפתח הביתן שלנו וקראו למספר אנשים. אולי מספרים יותר נכון. בשביל הגרמנים, אנחנו מספרים ולא שום דבר יותר. האנשים הלכו למקלחות.
הם לא חזרו.
כולם מבינים שהם מתים.
אני יודעת שעוד מעט יבוא תורי. אני לא מפחדת. אני אולי אף שמחה.
לא, אני לא שמחה. אני פשוט לא עצובה. אולי אזכה להיתייחד עם משפחתי. אוי, דוד..
* * *
היום אני ועוד שלושה אנשים נקראנו למקלחות. האחרים יצאו רועדים, עם כתפיים שמוטות ועניים מזורגגות. רק אני הלכתי עם כתפיים ישרות, והבטתי בעניים של כל גרמני שראיתי.
כולם הביטו חזרה.
לפני שנכנסתי, העזתי לעשות משהו קטן.
מעשה קטן, שיוכיח שלא ויתרנו.
שלו הפסדנו.
שהגאולה בדרך.
אני חייכתי לחייל שהיה הכי קרוב אליי.
ואז, נכנסתי. הדבר האחרון שקרה, הוא שחשתי דבר אחד.
תחושה אחת.
השלמה.

היי, אני חדשה פה. יש שיר אחד שכתבתי, ואשמח מאוד לקבל תגובות והערות. תודה!
שם: בחירה אחת ויחידה

יש לנו שביל,
אשר אותנו מוביל.
לנו ניתנת הבחירה,
אם ללכת בתור או בשורה.
האם נלך ביחד, או לחוד?
האם נשמור הכל בסוד?
אך אם נרצה,
הכל יקרה.
רק אנו צריכים לחשוב,
האם לאחרים מגיע לנשוב?
וכאשר תגיע התוצאה,
אותה נקיים בכל פעימה.
את חיינו נקיים לפי הבחירה,
ועל מי מנוחות תתקיים השלווה.


#למצוא_את_דניאל
פרק 7
מרץ. 1.
הווה.

"אני מצטערת, לין. זה פשוט לא הגיוני."
רות ישבה מולי, ואמרה את המילים האלו בקולה הרגיל, חסר הרגש. אך אני לא התייאשתי. כבר שבועיים שאני לא מתייאשת, מנסה לשכנע את כל מי שאני מוצאת שאני צודקת. שאני נזכרתי.
"אני אומרת לך רות, זה היה שם! הרוח הקרה, החול בכפות הרגליים שלי, ואת הגלים השקטים שהתנפצו לרגליי. מאז שאני זוכרת את עצמי לא הייתי בים, אז איך אני יודעת לתאר את הדברים האלה? זאת אומרת, כל מי שהיה אי פעם בים יכול לומר שהדברים שאני מתארת הם בדיוק כמו במציאות!" כן, אני יודעת שלא היתנהגתי באותו רגע כמו בת אדם מתורבתת, ואולי לצרוח על רות לא היה רעיון טוב, אבל אני לא חושבת שהתגובה שלה למה שקרה צודקת.
"זהו זה!" נאנקה רות. "אני לא יכולה יותר! את חושבת שזה קל לי? שאני מבינה מה קורה פה? אני רופאה, לכל הרוחות, ומה שאת צריכה כרגע זה פסיכולוג!" היא רקעה בנעלייה עטורות העקבים ויצאה מהחדר. הנחתי את ראשי הסחרחר על גבי השולחן השחור ופלטתי את הנשימה העמוקה שהייתה עצורה בתוכי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. זאת אומרת, אף אחד לא מאמין לי, והאנשים היחידים שיש סיכוי קטן שיאמינו לא כאן. נטלי וקלייר. נטלי עברה ניתוח קשה לפני שלושה שבועות שאולי בזכותו תצליח ללכת עם קביים, ולא עם כיסא גלגלים, וכמוב שאני שמחה והכל- אבל היא זקוקה למנוחה של חודש לפחות. ולא מסכימים לי לדבר איתה. וקלייר נסעה לחופשה עם משפחתה בחול- היא תחזור מחר.
ומדליין... טוב, בזמן האחרון היא לא כל כך נמצאת פה. יש משהו שקורה, ואני לא יודעת מה הוא. לא נורא. מה שכן, אני עדיין תקועה בחדר הלבן הזה, הכל כך רגיל עד שהוא מעלה בי מחנק. בזמן האחרון הכל מעלה בי מחנק. הטיפולים, שהחריפו בזמן האחרון. מסתבר שהמוח שלי כל כך דפוק עד שהוא יכול לשכוח לפעמים איך נושמים, או איך להזרים את הדם. גם ההיפר אקטיביות שלי נהייתה יותר חזקה, ויש לי יותר ויותר טיקים לא נשלטים. והכי גרוע... זה. הזיכרון. אני בטוחה שהוא שם. הוא כבר התמקם לו בתא זיכרון במוח שלי. זיכרון חדש ישן. הזיכרון היחיד שלי מחיי הקודמים. לא משנה מה, אני יחזיק באמונה הזו. אני פשוט יודעת את זה. הים... הים.

מרץ. 8.

חם לי. קר לי.
בזמן האחרון אני לא החלטית.אני כואבת מידי, רכה מידי. קשה מידי.
קשה לי. למה הכל חייב להיות קשה? למה הכל לא יכול להיות פשוט שחור לבן? אני משתגעת פה. דיבורים מוציאים אותי מריכוז. מוציאים אותי מהשלווה. אני צורחת בלי סיבה. מפחידה את המחלקה אבל למה? אני יודעת שאני לא מפחידה. ולא מצחיקה. ולא שנונה. ולא רצינית. אני לא כלום.
אבל אני משהו. אני הכל, ולא כלום.
זה מוזר.
כל מה שאני אומרת לא הגיוני. כן הגיוני. מה שבטוח, הוא מאוד החלטי.
למה קר לי? ולמה חם? ולא הכל חייב להיות מסובך? ולמה כל העולם שונא אותי?
למה אני שונאת את עצמי?
למה קשה לי להסתדר עם עצמי?
למה אני מבולבלת?
למה השאלות שלי לעולם לא נגמרות.
למה.
די! זהו. אני לא יכולה יותר. אני חייבת לשחרר, לפרוק. להכיל. מאוד החלטי.
קשה להחליט. קשה לבחור. קשה למצוא. קשה להפריד. קשה לשנוא. קשה להגן. קשה לתקוף.
קשה לחיות.

לפעמים אני חושבת מה היה אם .
ויש המון אימים. במקרה הזה, אני חושבת על,
מה היה אם התאונה לא הייתה מתקיימת. מי היו הוריי? איך הם נראו? האם יש לי אחים? אחיות? האם אני בכורה, או אחרונה? אולי דווקא באמצע? יש כל כך הרבה אפשרויות. כל כך הרבה דרכים.
וכולן נמחקו בפניי.

קרה לכם פעם , שחשבתם על משהו כל כך חזק, כל כך לא הגיוני עד שכאב לכם?
אני יודעת שזה נשמע כאילו יש לי בעיות, ובאמת יש לי, יותר מדי.. אבל … זה קורה לי הרבה. אני חושבת על דברים, שעצם המחשבה שלי עליהם כואבת לי. אני לא יודעת למה. אבל זה נורא. זה כואב. זה לא כאב פיזי, זה כאב פנימי. מדמם, בוער. שורף. צורב. הוא בוכה עליי, מרחם ולא מרחם. תוקף ומתגונן בעת ובעונה אחת.
כי אני, זו אני.
ואני מתחילה לחשוב, שאולי המכתב שמצאתי היה באמת בשבילי. ואם הוא היה בשבילי, יש לזה רק משמעות אחת.
אני מלאני.

#למצוא_את_דניאל
פרק 5
אני מבקשת הערותתתת

שכבתי במיטה. מחוברת לאינפוזיה. אני לא יודעת איך להגדיר את ההרגשה של סם הרגעה מתפשטת לך בגוף. שמחה. עצב. כעס. שפיות שנלקחת. לא שאי פעם הייתי שפויה. זה לא נכון. אני צריכה לנסח את זה ככה: לא שאי פעם שאני זוכרת הייתי שפויה. אני מרגישה כאילו נחלים עדינים זורמים בי, אני תמיד מדמיינת אותם בצבע הירקרק של מדי בית החולים. הם מציפים כל נקודה בגוף שלי, מטביעים אותה, עד שהיא דוממת. זה נשמע מזוויע ומרגיע בו זמנית. ככה זה גם מרגיש. נתתי לקיבה, רגליים, ידיים ועוד חלקים בגוף שלי לטבוע בייסורים בשצף הסם. ´זו נקמה קטנה שלי´ חשבתי ´על הייסורים שגרמתם לי´. אחות נכנסת ומשתדלת לא להפריע. לא הולך לה. עם כל הכבוד לאינפוזיה, ויש הרבה כבוד, המוח שלי רגיש לשטויות הללו בכל מצב. אחות אחת תיארה את מצבי כ -´היפר אקטיבית´. זה לא נכון. יש תסמינים דומים. אבל הלוואי, הלוואי שהייתי רק היפר. ראיתי פרפר על עדן החלון. יפיפה. עדין. הריס. שביר.
פעם הייתי בוכה על הדברים שהייתי מוציאה מהפה כשהסם שטף את כולי. מילים של רוצחת. האחיות הרגיעו אותי והסבירו שהמוח שלי לא בהכרה. אני שאלתי אותן מתי הוא נמצא בהכרה. האחיות תמיד חשבו שאני החוצפנית הקטנה שבמחלקה. הם אמרו את זה בקטע טוב... אבל קצת עצבן אותי ששמו עליי ככה סטיגמות. כמובן, כמעט כל דבר עצבן אותי בזמן ההוא. בעצם, גם עכשיו.
רציתי לגרום לפרפר להרגיש מה אני מרגישה, סבל. רציתי להרגיש פעם אחת שולטת. רציתי פעם אחת ויחידה, להסתכל על אחרים סובלים מהצד. אחות נכנסה וקטעה את חוט המחשבה שלי. "ליני..." היא זמררה. ממש לא היה לי כוחות לזה. ורה היא הפטפטנית, העליזה, ובאופן כללי הדובון אכפת לי הכי גדול ומנופח בבית החולים. וכמה שאני אוהבת את ורה... אני לא ממש במצב רוח להחזקת ידיים ודילוגים. היא הביאה לי אוכל ונשארה לפטפט. ניסיתי להתעלם ממנה, באמת שניסיתי. אבל מוחי התייחס עליה כאל יתוש טורדני. כל מילה על הנכדים המקסימים שלה, על הדוד של השכנה של חברה שלה, על בעיות הברכיים של אמא שלה נקלטו אצלי חד וברור. ניסיתי להתרכז במפלי הסם הגועשים בווירידי, בדיכאוניות ובהרהור על המשמעות שלי בעולם הזה, מלווה בהוראות להכנת קציצות ירק מורה. חשבתי על הפרפר. הוא כבר עף, אבל הוא חרוט טוב טוב בזכרוני.


אירוניה.

אני מנסה להיזכר למה אני פה. לפני זה ורה פלטה משהו בקשר להיתרגשות יתר. אבל בקשר למה הייתי יכולה להתרגש? התשובה מכה בי כמו מכת ברק.
המכתב.
אני חייבת לקרוא אותו. המכונות הרבות עדיין מחוברות לידי. מזרימות חומרים בשצף. מעניין אם אני יכולה להוריד אותם לבד. הרי ראיתי את האחיות עושות זאת מליון פעמים. ידיי הימנית מגששת לעבר השמאלית, ומורידה בעדינות את אחד הצינורות. לא קשה. תוך חמש דקות אני כבר מנותקת מכל המכונות, ועומדת על רגליי. הדלת כל כך קרובה, ואני לא עומדת בפיתוי. אני יוצאת בעדה במהירות היסטרית, ולא מחכה למעלית. המדרגות כאילו זזות מתחתיי, מהירות. מעלות אותי למעלה בשנייה. אני לא מפסיקה לרוץ לרגע. המסדרון חולף על פניי, ונעצר. מול הדלת שלי. ידי נשלחת לעבר הידית, ומהססת. לרגע קט היא נעצרת באוויר, אך זה מספיק בשביל זה שכל המחשבות יתרוצצו בראשי. האם אני שוב יגיע לחדר האישפוז?
אני נושמת נשימה עמוקה, ונכנסת. החדר שלי בדיוק כמו שאני זוכרת אותו. מסודר. חוץ מבר אחד. מכתב חצי פתוח. אני ממהרת אליו ופותחת אותו לגמרי. הדף מונח לפניי, ריק כמעט לחלוטין. כתוב עליו רק שלוש מילים.

' מלאני, זו דניאל.'


תקשיבו, אני מעלה את הסיפור בשביל הצעות לשיפור. ואני לא ממש מקבלת כאלה כאן. אז, תעירו לי!!!

#למצוא_את_דניאל
פרק 3
פברואר. 16
הווה

ישבתי עם נטלי וקלייר בבית הקפה של בית החולים. "בית הקפה" הוא מושג שנוצר כאשר אחד הרופאים שם לב שאין למטופלים מקומות סבירים להנות בהם, ולכן הוא לקח חדר המתנה ישן שהיה מלא במכונות. שתייה, קפה, חטיפים. הוא ריכז אותם מאחוריי דלפק ואייש את המקום במתנדבים. אנחנו אוהבות את המקום הזה, מאוד. אבל האמת, שאין לנו ממש בחירה.
קלייר ונטלי החברות הכי טובות שלי עוד משבוע שלא היה לי שם. הם קראו לי בלואייז (עיניים כחולות). לא הבנתי למה. היו לי עיניים חומות. רק שנה אחרי זה הבנתי, שכאשר אני נכנסת לחדר ההיפותרפיה המיוחד שלי, ושמים את מכשרי קצב הלב על החזה שלי, האור משתקף בעניים שלי ובמכונות המבריקות והם נראות כחולות. "אז מה..." אמרה קלייר. "אני סובלת מעצמות חלשות, נטלי נכה ויושבת בכיסא גלגלים, ואת איבדת את הזיכרון. כולנו היינו רוצים שאחרים ייראו בנו מה שאנחנו רואות. את בלואייז..."
הם החברות הכי טובות שלי.
דיברנו.... השיחה איתן קלה לי מאנשים אחרים. אני מכירה אותן כל כך הרבה זמן שלא מפריע להן מה שאחיות מכנות "קצר בתקשורת". הקטעים שהמוח הפגוע שלי לא יודע מה הוא רוצה לומר או שאני נקטעת באמצע משפט.
הן כבר יודעות מה אני מתכוונת לומר. זה היה אצלנו מאז ומתמיד. אני עוזרת להם בבעיות הגופניות והן עוזרות לי בשכליות. לאף אחת מאיתנו אין הורים שיכולים לטפל בה ברמה שאנחנו צריכות.
לנטלי יש המון אחים, וזה גוזל מאמה את התשומת לב הנזקקת לאחיה. נטלי ויתרה לה. לקלייר יש שני הורים ואח, אוהבים ודואגים. אבל היא רצתה להישאר בסביבה שהיא שייכת. כמו כולנו.
אנחנו מנסות לשכנע את עצמנו שאנחנו רגילות. זה חשוב לי מאוד. קלייר משתעממת בידיעה שאנחנו לא. כולנו יודעות את זה, אבל קלייר היא היחידה בעלת האומץ הדרוש להפנים את זה. נטלי אומרת שפעם היא לא ידעה שדרוש אומץ להפנמה. אני לא יכולה לומר כזה דבר. אני הושתלתי למציאות כזו. אני חייתי אותה, נשמתי אותה כל שנייה. בהכרה או בעילפון. עם וריד מפוצץ באנטיביוטיקה או בלי. בנעיצות המבט מיצד הילדים המרחמים עליי או נעיצות מבט הקנאה שלי אליהם. מעולם לא הייתי רגילה. עשיתי דברים שאנשים רגילים עושים, אבל היה תמיד דבר אחד קטן. גם אני הולכת לבית ספר. אבל רב הילדים לא הולכים לבית ספר שהמורה בו יודעת לבצע החייאה. גם אני יודעת לפלוט דברים מוקרצים. רק שלי הם לא ממשחק מחשב אלא משיחות עם אנשים שסיפרו לי על הבעיות הרפואיות שלהם. גם אני אוהבת קפה עד עמקי נשמתי, אבל ילדים רגילים לא צריכים לשים תרופות בקפה שלהם.
ילדה רגילה זה מושג שברירי. בחוץ, אני אמשוך תשומת לב כמו מצעד פילים. פה, בבית החולים, רוב הסיכויים שיעשו לי שלום.
אלה שיכולים.
נטלי וקלייר ויתרו על לשתף אותי בשיחה הלוהטת. כשיש לי קצר, אפילו טפיחה על הכתף יכולה להתפרש אצל המוח הלקוי שלי כתקיפה. ומכיוון שאני לא יכולה להגן על עצמי, המוח שלי מכניס את עצמו להיסטריה. זה יכול להגמר בטיפול נמרץ, כפי שכבר קרה כמה וכמה פעמים.
הפסיכולוגית של בית החולים, עם העקבים באורך של שלוש עפרונות, האיפור המזעזע והתסרוקת שהיא בוודאי פאה, אומרת לי שאני דכאונית. אני משיבה לה שתנסה לחיות את החיים שלי ונראה אם היא תצא כזו דובון אכפת לי. היא מאשימה אותי, שהיא בסך הכל מנסה לעזור לי. אני מתעצבנת, הנכות שלי נותנת אותותיה ואני צועקת עליה, שהיא הייתה עוזרת יותר אם ידעה איך לעזאזל קוראים לי.
אנשים מתייחסים אלינו כאל פלא. נס. אני מתייחסת לחיים שלהם כאל אותו דבר. משהו שלא נתפס.
אני חוזרת למציאות, כעבור 4 וחצי דקות בדיוק של הקצר התיקשורתי שלי. קלייר ונטלי עדיין מפטפטות, ומנסות להפנות את השיחה שלהן אליי, כדי שאני ירגיש שותפה. אני מעריכה את המאמצים שלהן. משום מה, תמיד אני מרגישה לא שייכת. אחרי הכל, אני יודעת שנולדתי בריאה לגמרי. גם היכולות הגופניות שלי בסדר גמור, והן אפילו מאוד עוזרות לי בתהליך שיקום המוח הפגוע שלי. ואני ממש לא אמורה להיות פה, בבית החולים הזה. אני יודעת שיש מישהו שם בחוץ. מישהו שהיה איתי ברכב ביום ההוא. מישהו שאני הקודמת הכירה. מישהו אמיתי.

כאשר אני חוזרת לחדר שלי בערב, במחלקה לנפגעים שכלית, הדבר הראשון שאני שמה לה אליו הוא שמשהו לא כשורה. יש לי מין אטרף מוזר כזה, שהכל חייב להיות מסודר. עוד מזכרת קטנה מהתאונה. ומשהו כאן לחלוטין לא בסדר. אני מייד מזהה את הבעיה. על השידה שליד המיטה, השידה שלי, יש משהו שלא אמור להיות שם. משהו שאני לא מזהה.
יש שם מכתב.

אשמח מאוד להערות, הארות ותגובות, תודה!

טוב, אז חשבתי, וחשבתי, וחשבתי... ולא תאמינו, אבל.. אני כותבת סיפור! הסיפור כמובן לא אמיתי, אבל הגיוני. לא מדע בידיוני, לא פנטזיה. מקווה שתאהבו.
#למצוא_את_דניאל  
 ספט. 17
לפני שמונה שנים.
ביפ. ביפ. ביפ. הראש שלי פועם בכאב. ביפ. ביפ. ביפ. אני מתלבטת אם לפתוח את העניים. משום מה יש לי תחושה שאני לא יאהב את מה שאני יראה שם. ביפ. ביפ. ביפ. אני פותחת. 
הדבר הראשון שמכה בי זה הריח. כן, אני עוד לא רואה כלום, אבל אני מריחה. ריח נקי. מסריח מ... משהו נקי? כל זה בכלל לא נשמע הגיוני. איפה שהוא בתוך הראש שלי הריח הזה מנסה להתחבר למשהו. הוא לא מצליח. כל הראש שלי ריק. אין שם כלום. אני מרגישה כאילו עוד מעט הראש שלי יתחיל לעופף למעלה כמו בלון מרוב הריקות שלו. 
בדיוק כאשר אני חושבת שאני לא יוכל לאת יותר את הלבן המסמא שמכה בי בעניים, הוא לאט לאט נעלם. דמות מטושטשת נעה מעליי. התמונה מתבהרת אט, אט, מוסיפה פרט קטן בכל שנייה ושנייה. מעליי רוכנת אישה, והעניים שלה נעוצות בי. השפתיים שלה משוחות בחומר אדום סמיך. מה זה? אני ממש לא יודעת. השפתיים המלאות שלה זזות. נפתחות ונסגרות. אני מאמצת את האוזניים שלי, אך לא שומעת דבר. לפתע פניי האיש מוארות. כנראה שהיא נזכרה במשהו. היא מתרחקת מהמיטה שאני שוכבת עליה, וניגשת ללוח שחור שניצב על הקיר. היא נוגעת בו כמה פעמים באצבע משוכה בחומר מריק, באותו הצבע של שפתייה. אני מביטה בה בסקרנות, כאשר לפתע משהו מוציא אתי משלוותי. משהו משגע אותי לחלוטין.
אני שומעת.
טיק. טיק. טיק. הרעש מוציא אותי מדעתי. טיקטוקים קטנים של ציפורנייה הארוכות של האישה על לוח המקשים, ואי ישר שמה את ידיי ל האוזניים. היא מבחינה בכך ופוסקת. אני נרגעת. לאט לאט אני מתרגלת לחוש הזה, חוש השמיעה. "שלום לך! אני מדליין. אני אחות במקום הזה. זה בית חולים." היא אומרת, ומדגישה כל הברה והברה. אני יודעת מה זה בית חולים. זה מקום שלשם באים אנשים שיש להם מחלות קשות.  אני ממש לא יודעת מה אני עושה פה. דלת לבנה ממוקמת בקצה החדר. אני חושבת כמה זמן ייקח לי להגיע אליה, אם האישה המוזרה לא תיתן לי לצאת. כ אין מה לעשות, אני גוועת.
כאשר המחשבה עולה בראשי, הדלת נפתחת בתנופה ונכנסת אל החדר אישה מבוגרת.  היא ממהרת אל מיטה שלי ומביטה בי במבט קשוח. "שלום, ילדה. אני פקחית מוריסון. עכשיו, אני חייבת שתאמרי לי איך קוראים לך." אני בוהה בה ללא הבעה. היא מתעצבנת, וסומק מציף את לחייה. "שאלתי, איך קוראים לך?!" היא חוזרת על דברייה. אני רוצה לענות על שאלתה, אבל יש בעיה. אני לא יודעת את התשובה. 
כן, תצחקו. אבל אני לא יודעת את השם שלי.


תקציר

הסיפור מגולל את חייה של ילדה, שנפגעה בתאונה קשה בהיותה בת שש בלבד. כאשר כוחות הבטחון מגיעים לאזור, הילדה שוכבת ברכב הניזוק, פצועה להחריד באזור ראשה, ולבדה. מבהילים אותה במהירות לבית החולים, ושם מגלים כי תאי הזיכרון ששהו בראשה, ניזוקו בצורה בילתי הפיכה. כל זיכרונותיה אבדו. בגיל שש, וגם בגיל ההווה שלה, 14,הילדה צריכה לבנות חייה מחדש. לבנות לה אירועים וזיכרונות בבית החולים, לבנות את אשיותה, את שמה וכישרונותיה, לצד חיפוש מתמיד של קרובי משפחה וחברים מעברה הנישכח.

מקווה שנהנתם!

מים מתחתיי,
שמיים מעליי.
ומים בתוכי.
דמעות, מלוחות ורכות,
עוטפות ומחבקות.
זולגות על פניי בשקט חרישי.
מנקות.
מותירות אחריהן שובלים.
ללא עצב,
ללא חרטה.
ללא אובדן.
אך הדמעות מעטות הן,
והכאב רב כל כך.
איך יוכלו הדמעות לנקות אותי?
איך יוכלו להציליני?
הדמעות, הדמעות.
קטנות וחזקות.
כוח עצום שטמון בהן,
ומשתלך בגלים דקים ושקטים על פניי.
מציל אותי.
מגליד את הפצעים.
שורף את השריטות עם מיימיו המלוחים.
הוא מרפא אותי.
או, מי יודע את כוחם של הדמעות.
מי יודע את מטרתם.
אף לא איש אחד.
כי הדמעות, שקטות וצנועות.
ורק כך, הן יכולות לרפאות. 

#למצוא_את_דניאל
פרק 8
מרץ. 9
הווה.

כאשר קלייר חזרה לפני שבע ימים, התאכזבתי מאוד. לא רק שהיא לא הייתה לצידי בוויכוח המתמשך, אלא שהיא אף ניסתה לשכנע אותי שמוחי מתעתע בי. כל פעם שנפגשנו או ניסינו להפיג ביחד את השיעמום, השיחה חזרה לנושא המאוס. "לין, את יודעת שאני אוהבת אותך, ובגלל זה אני לא רוצה שתטפחי תקוות שווא. שתיינו ונטלי גודלות כאן מגיל צעיר במיוחד, וכל חיי הסתמכתי על הרופאים והאחיות בבית החולים הזה שיהיו לי לגב ומשענת, ואני מאמינה לכל מילה שלהם. ואם הם אומרים שזה לא הגיוני.. טוב, זה לא הגיוני." דיברה אליי קלייר בקולה העדין. הבטתי בה. זה ממש לא נשמע כמו קלייר. קלייר, בעלת העצמות החלשות, שהיה אסורה עליה התזוזה עד גיל עשר, נאבקה בכל העולם והצליחה להחיות את גופה מעט כבר בגיל שמונה. קלייר, הלוחמת העצמאית. קלייר, העמוד שעליו יכולתי להישען כדי לקבל כוח להמשיך. קלייר, שלא סומכת על אף אחד. קלייר הפשוטה. קלייר החזקה. קלייר שלנו, מדברת אליי בכאלה מילים?! משהו קרה, וזה מאוד מוזר. בזמן האחרון המון דברים קורים. הזיכרון המשונה, המכתב, ההעלמויות של מדליין, ההתנהגות המשונה של קלייר. רק בימים האחרונים שמתי לב עד כמה אני בודדה, שחברתי הטובה לא מאמינה לי, אז אני נמנעת כמה שיותר מחברתה, וחברתי השניה לא נמצאת. ומי שהחשבתי כאימי לא נמצאת כלל.
בעקבות הבדידות שלי התחלתי לעזור במחלקת הילדים.


מרץ 10
הווה
מוזיקה רכה עטפה את חדר ההמתנה של חדר מיון לילדים. חייכתי אל ילדה אחת. היא הייתה קירחת לחלוטין וחיוורת.
"איך קוראים לך?" שאלתי. התפקיד שלי כאן זה לנחם את הילדים. אני אוהבת לעשות את זה. להוציא אותם מהפחד. מהחשיכה. כמו שעשו לי. או כמו שניסו לעשות לי. "קייט." היא חייכה אליי. הסתכלתי אל האמא שלידה. יפיפיה אבל לחוצה. היא דיברה כל הזמן בטלפון ולא העיפה את מבטה מהילדה אפילו לרגע. היא הביטה בי בחשדנות. "לאן את עכשיו קייט?" הילדה נראתה כבת שבע - שמונה לכל היותר. עצבתי עלייה. מה הילדה הקטנה הזו חטאה שהיא כאן?
חיוך קונדסי עלה על פנייה. "גן עדן." האמא נראתה מזועזעת והרביצה לילדה הקטנה במפרק האצבעות. אני לא יכלתי שלא לצחוק. לפחות לילדה יש הכרה במציאות וחוש הומור.
"ניתוח." אמרה האם בקול יבש "מוח עצמות". הנהנתי "בהצלחה חמודה." לחשתי לה. וליטפתי את קרקפתה.
אני שונאת את העבודה הזו. בתוך תוכי. אני מרחמת על הילדים שכמו לי, גם הילדות שלהם הייתה מלאה בצנזורים והרדמות ובדיקות דם.
אני שונאת את המראה של הפעוטות שבוכים בפעם הראשונה שמחט חודרת אל עורם העדין. את הידיעה שהם יאלצו לעבור עוד הרבה.
אני שונאת את המחויבות לצחוק על המציאות המרה, כי אחרת כולם ירחמו עלייך. זה אירוני כי כל מה שאתה רוצה זה לבכות.
אני שונאת את האירוניה שכשבית החולים מתאמץ כל כך להעניק לנו את חיינו במתנה, לפעמים החיים האלה יוצאים גרועים בהרבה מהמוות.
אני אומרת תודה. אני מעריצה את בית החולים. אבל לפעמים, זה מרגיש טיפה מיותר. ראיתי ילדה נוספת מחבקת את קייט. חולה? לא. היא הייתה לבושה בבגד של ניתוח. אבל מפניה קרן האור שחסר לכל ילד חולה. אולי החיים שלה קשים לא פחות.... אבל יש לה נחמה אחת.
זה כל מה שכולנו צריכים. נחמה אחת.

נחשו איזה ספר משולב כאן!!

#למצוא_את_דניאל
פרק 6
אני מבקשת תגובות. זה באמת ממש חשוב לי שתגיבו, תגידו מה אני לא עושה טוב, מה חסר...

פברואר 16.
הווה.

כשמדליין מצאה אותי בחדר היא לא שאלה שאלות. כל גופי רעד, חלקלק מזיעה קרה. הבזק. ראיתי משהו. ראיתי הבזק מהעבר.ראיתי משהו.

ראיתי את הים. את הים בשקיעה. עד היום לא הייתי בים. אבל עכשיו, אני חושבת שלפני התאונה הייתי.
אני לא שמה לב לזה שמדליין מזעיקה אחיות ורופאים אחרים. אני גם לא רואה ומרגישה את זה שהם נושאים אותי בידיהם אל חדר הניתוחים. אני לא שמה לב לכלום. כי בראשי אני משחזרת שוב ושוב את התחושה הנעימה של רוח הים מלטפת את פניי.

אני שוכבת על מיטת הניתוחים. מלאה בצינורות ציבעוניים. הסתכלתי על הרצפה. אריג הדוק של נחשים, רקומים שתי וערב. כל גופי מלא בדם. זה לא חלום, זו המציאות הרשה והמרה שכל התקופה שאני זוכרת מחיי נתקלתי בה. אני מרגישה איך אחד מהנחשים מתפתל ונחלץ מהשטיח המתרחב ומטפס על מיטתי. צרחתי. מדליין הגיעה, דורכת על הנחשים. "לין..." היא התנשפה "לין, מה קרה?!" אני

פלטתי יבבה מפוחדת. "הזיות..." היא אמרה. לא. לא הזיות. זה אמיתי. שנינו אמתיות.

צרחתי חזק יותר. "לין... תקשיבי לי לין." אמרה מדליין בתקיפות ואחזה במפרקי ידי, היכן שהנחש הכיש אותי. "לין, זאת הזייה." היא נסתה שוב. "לין, המוח שלך לא יודע להבדיל בין חלום לערות, הוא מקרין לעיניים שלך דברים לא נכונים. גם לשאר החושים."

זה נשמע הגיוני, אבל אני מטילה ספק. כמו בכל דבר אחר. החדר חוזר להיות מלא באוויר לנשימה, הנחשים מתפוגגים, הדם מפסיק לקלוח. אני מבינה ברגע האחרון למה. מחט. של זריקה. בקפל המרפק. אני תופסת את ידה של לוסי, נחושה להיאחז במשהו מהעולם. אני אולי אובדנית, אבל אני רוצה אחיזה שלמה בדברים שיש לי. במשפחה שיש לי.

כשקמתי שום דבר לא היה. חדר ריק. רק מיטה. אני. אור. אור חזק. מישהו עם מסיכה, ירוקה בהירה, הוא התכופף מול האור המסנוור. צרחתי, אבל הקול שלי נעלם בתוך המסכה שהוא שם לי על הפנים. תות. אני בשדה תותים. העולם התערבל כאגם שזרקו עליו אבן. אני לא כועסת, לא נאבקת. אני שומטת אחיזה מהעולם. נופלת אל השחור.

האם זו התחושה האחרונה שהרגשתי בחיים הקודמים שלי? תחת שם אחר? מציאות אחרת? חיים אחרים?
מה אם זה מה שיקרה לי עכשיו? אני מנסה להיאחז ללא הצלחה בעירנות.
גם אם כן, למי אכפת. אני כבר שומטת את היד....
אני נופלת לרצפה.

אם יש למקום הזה בכלל רצפה.

אם אפשר בכלל לכנות את הדבר הזה מקום.

אם אפשר בכלל לכנות את החיים האלה חיים...


תגובות. אני ממש מתחננת.


אני יודעת שהעליתי ממש לא מזמן את הפרק הקודם, אבל אתמול היה לי המון זמן אז כתבתי 4 פרקים! כן, יש לי עוד פרק מוכן, אבל אני יביא לכם אותו רק מחר פרצוף מרושע
#למצוא_את_דניאל
פרק 4
דצמ. 23
עבר.
מדליין לוקחת אותי לחדר מיוחד. צבעוני. זה מה שהיא סיפרה לי. כשאנחנו מגיעות לדלת החדר, אני מתאכזבת. יש לו דלת לבנה, וחתיכה קטנה ומרובעת תלויה עליה, שחרוטות עליה קווים ונקודות בצורות. אני עוצמת את העניים ומתרכזת. לחתיכה המרובעת קוראים... אה! שלט! והקווים והנקודות הם אותיות! אני מאושרת מהגילוי, ושוכחת במהירות למה אני ולוסי באנו לחדר הזה. מדליין פותחת את הדלת, ונכנסת. אני עוד מביטה בשלט היפה, למרות שהוא בצבע לבן. הדלת נסגרת בטריקה, אבל אני לא ממש שומעת. במקום קטן בראש שלי, אני יודעת שהיא נסגרה, אבל החלק הגדול יותר עסוק בדבר הנפלא שאני זוכרת את שמו. שלט. הדלת נפתחת שוב, ומדליין יוצאת ממנה. אני עדיין לא שמה לב. אני ממקדת את מבטי בשלט, שפינותיו ישרות כל כך, ולא יכולה לשים לב לשום דבר מלבדו.מדליין תופסת את כתפיי בעדינות בשתי ידייה, ומסובבת אותי אליה. המגע העדין הזה גורם לי לנסות לברוח ממנה, לתלוש את ידייה מכתפי, וגם כמובן, לבכות. מדליין נרתעת ממני בעדינות, ומביטה נואשות מסביבה. זה כבר קרה כמה פעמים. והיא עדיין לא יודעת להתמודד עם זה. היא שוכחת כל פעם מחדש שכשנוגעים בי כשאני שוקעת במחשבות על משהו, או סתם בוהה, או פשוט לא מרוכזת, אני מגיבה בתקיפות, בבכי, ובהיסטריה. כעבור כמה דקות אני נרגעת, ומדליין מתקרבת אליי בזהירות ומוחה את סימני הדמעות שלי. "לין, למה את עושה את זה?" היא שואלת אותי ברכות. "אני לא יודעת." אני עונה. מדליין נושמת באטיות, מחזיקה את ידי, ופותחת את הדלת. אנחנו נכנסות לחדר, וכשאני מסתכלת על הקירות הצבעוניים, אני מיד נזכרת למה באנו לכאן. זה החדר הצבעוני. אני סוקרת את הקירות המיוחדים שלו. על כולם תלויים עיגולים גדולים, בצבע צהוב, ובפנים מסומנים קווים עקומים וישרים, צורות שאני לא מכירה, ונקודות. החדר הזה מאוד מסקרן אותי. כך שאני לא שמה לב לשולחן הלבן הממוקם באמצע החדר, ושיש כיסא אחד בצד הפונה אליי, ואחד הפונה לקיר הנגדי. אני גם לא שמה לב לדמות היושבת שם, ומביטה בי בריכוז. עד, שהיא מדברת. "שלום לך, לין." בשניה הראשונה אני חושבת שזאת פקחית מוריסון. אבל לאט לאט אני נרגעת. זאת אחת מהאחיות. ככה מדליין אמרה. שכל מי שלובש את הבגדים המצחיקים שהיא לובשת, נקרא 'אחות'. "שמי הוא מקלין. ואני יעזור לך." אני מביטה בה, ואז מחפשת את מדליין. היא נעלמה. "איך תעזרי לי?" אני שואלת, וממשיכה לסקור את העיגולים המשונים על הקירות. "אני יעזור לך בהבעות." היא אומרת בקול, שהוא לא תקיף, אבל קשוח. "הבעות?" אני תומהת. היא מביטה בי בחביבות. "מה שיש על הקיר זה פרצופים. הבעות. ואני ילמד אותך להביע אותם."
באיזה שהוא מקום, מקלין הצילה אותי.

פברואר. 16
הווה.

מעולם לא קיבלתי מכתב. מעולם מעולם מעולם. אין מי שישלח לי אותו. אני מתקרבת אל השידה בצעדים איטיים, מודדת את המכתב המלבני במבטי. הוא לבן לחלוטין, ואין עליו בול. על המעטפה משורבטת מילה אחת, בכתב יד נטוי ודק, בצבע כחול.
'מלאני'


תגובות, אנשים. תגובות!!

#למצוא_את_דניאל
פרק 2
ספט. 22
לפני שמונה שנים.

"איך קוראים לך?" פקחית מוריסון יושבת מולי, ענייה נעוצות בי. אני לא מחבבת אותה. לא רק שהיא מביטה בי כל הזמן במבט הזה, עם הפה הקפוץ והגבות המוטות כלפי מטה, היא כל הזמן שואלת אותו דבר. איך קוראים לי.
"אני לא יודעת." אני עונה לה, בפעם העשרים ושמונה לאותו יום. הפקחית לא זזה. היא רק ממשיכה לנעוץ בי את מבטה. לבסוף היא משחררת אנחה ארוכה ומשעינה את ראשה על משענת הכיסא שהיא יושבת עליו. עכשיו אני משועממת. מאוד משועממת. אני מתחילה לדפוק באצבעי עת השולחן מקצב קבוע. בום בום. הפסקה. בום בום. הפסקה. בום. הפסקה. בום בום. הפסקה. אני כל כך מרוכזת בקצב המקסים שיצרתי, בצלילים המופקים מהדפיקות העדינות על השולחן, שאני לא שמה לב לכך שמדליין נכנסה לחדר. הבן אדם הראשון שהיכרתי בעולם. למרות שבהתחלה לא מאוד חיבבתי אותה, עכשיו אני מאוד מחבבת אותה. אני עדיין עסוקה במקצב הנהדר שיצרתי, רק שפתאום מונחת על כתפי יד.
אני משתגעת.
מדליין קופצת בבהלה ומניעה את ראשה מצד לצד. היא שכחה מה קורה כשמפתיעים אותי. היא שכחה. פקחית מוריסון מביטה בנו. כנראה שהיא לא ידעה על הבעיה שלי. יותר נכון, יש לי המון בעיות, וזו רק אחת מהם. אחת הקטנות שבהם.
"מה קרה פה הרגע?"
"מה, את לא יודעת?" מדליין אומרת.
"לא, אני לא. ואני חושבת שבתור חוקרת המקרה אני חייבת לדעת מה זה."
"אם את מתעקשת." מדליין נשמעת עייפה. "קוראים לזה תופעה 'פוטו דרמטית'. הילדה חוותה זעזוע רציני, ולכן לא רק שכל תאי הזיכרון שלה נמחקו, גם אונת הידע במוח שלה נפגעה בינוני, וגם אונת הריכוז. עכשיו במקום שלילדה יהיה שליטה בתגובות שלה כאשר מפתיעים אותה, במיוחד כאשר נוגעים בה, היא יוצאת משליטה. היא לא יכולה לשלוט בזה." מדליין נושמת עמוק, וממשיכה."לא רק זה, אלא גם בגלל התאונה הילדה כרגע היפר- אקטיבית. וחוץ מזה, יש לה המון בעיות בתקשורת, כמו לאוטיסטים. יופי? עכשיו את מרוצה? באמת שלא נמאס לך לחקור את הילדה המסכנה? מה, את חושבת שהיא איום למדינה? שהיא שחקנית? אני אומרת לך, הילדה הזו סבלה מספיק בחיים שלה! שש שנים שלמות נמחקו לה מהמוח! אין לה משפחה, אין לה חברים!" השינוי בגוון קולה של מדליין בא לי בהפתעה. לא הבנתי על מי היא מדברת. ולמה היא צועקת על פקחית מוריסון. דווקא עכשיו הפקחית נראתה אחרת, נחמדה יותר.
"באמת...? כל הדברים האלה נכונים?" הפקחית דיברה בקול רך יותר. עדין יותר.
"כן." מדליין התיישבה בכיסא לידי.
"את צודקת. זה באמת טיפשי מה שאני עושה. רק יש לי שאלה אחת קטנה, בסדר?"
"קדימה." אני לא אוהבת את המצב הזה. פתאום נראה שגם מדליין וגם פקחית מוריסון שכחו אותי. עכשיו אני חוזרת להקיש על השולחן בקצב אחיד.
"למה.. למה אין לה שם? כל הזמן קראת לה 'ילדה', את לא חושבת שהגיע הזמן?"
מדליין מסתכלת על הפקחית, ואז עליי. ככה, כמה פעמים עד שהמבט שלה פשוט נשאר עליי.
"לין."
אני בוהה בשתיהן ללא הבנה. "מה?" אני שואלת.
"לין. זהו השם שלך, מהיום, את לא סתם מישהי. את לין."
ואז מדליין חיבקה אותי. אבל אני לא שמתי לב. כי המילה החדשה הידהדה בראשי. לין. כי עכשיו אני לא סתם מישהי. יש לי זהות.
אני לין.

אבל זה, היה לפני שמונה שנים.

מקווה שנהנתם!

#ניסיון_לשכנע
הספר- ג'סטין קייס.

קורה לכם לפעמים שהלב שלכם קופץ? שאתם עושים משהו במהירות עצומה, בלי לחשוב, ואחרי זה עסוקים שעות על גבי שעות בשאלה 'מה היה קורה אם לא...?'

דיוויד נקלע למצב נורא- אחיו הקטן מטפס על החלון, בתמימות דעתו ש'אם הציפור יכולה לעוף, למה אני לא?!' ומתכוננן לקפוץ. ממש בשניות האחרונות דיוויד מציל את אחיו מהגורל הנורא שהיה עשוי להתממש, לולא הוא זינק בעזרת חושיו בלבד.
האירוע הבשאיר חותם גדול על דיוויד, שמשוכנע שהמזל הרע רודף אחריו, ומנסה לפגוע בו. החרדות שלו מובילות אותו למעשים מטורפים במיוחד: שינוי המראה החיצוני שלו, האופי שלו והשם שלו. כל זה כדי 'לבלבל' את הגורל. ועדיין, נראה שאירועים משונים מחמיצים את דיוויד במאית השניה. והשאלה החוזרת תוקפת אותו שוב ושוב, לא נותת לא מנוח, 'מה היה אם?'

הספר ג'סטין קייס מספר על פחדים וחששות שיש לכולנו, על התמודדות בחיי היומיום, על התבגרות נפלאה לצד טרגדיות ובעיות, אהבה ראשונה והתגברות עצומה שמובילה להשלמה בוגרת ומעשית. הספר כתוב בצורה מיוחדת ומרגשת בידי הסופרת מג רוסוף, בעל יכולת מיוחדת לקחת את קוראיו כל פעם למצבים מיוחדים וקשים, שמעוררים אצלם תהיות, כמו 'מה אני הייתי עושה במקומו?'. הספר מספר על קושי, אך גם על הדרך להתמודד איתו, ותוך כדי שוזר סיפור חיים מופלא.
קריאה מהנה!