שאפו ל +משטרת ישראל על היצרתיות :)
מחלף יגור:
רחפן מצלם נהגים המתקרבים לצומת.
שוטר מוריד נהגים "עבריינים" לפני הצומת לכיוון ניידת.
ולגיבוי סיירת של שלושה אופנוענים.

"ההתפתחות הזו היא חלק מהשיח העכשווי הכללי, שבו הפסיכולוגי החליף את הפוליטי והעיסוק במנגנונים של דיכוי חברתי נזנח לטובת העיסוק ברגשות הפרט. חוקר התיאוריה הקווירית ג'ק הלברסטאם הגדיר זאת כ"רטוריקה של נזק וטראומה שמציגה כל הבדל חברתי במונחים של רגשות פגועים ומחלקת בעלי ברית פוליטיים לכדי היררכיות של פציעה" וציין שהיא מרדדת הן את המהות האמיתית של טראומה והן את השיח הפוליטי."
סטודנטית אמרה שהדיון היה טריגרי בשבילה. מה עליי לעשות?

בסוף שיעור באוניברסיטה שעסק בפסיכואנליזה ותרפיה תלמידה פרצה בבכי משום שדיברנו על פתולוגיזציה, והיא הרגישה שלא דנו בזה ברגישות גבוהה מספיק וגם שלא הדגשנו מספיק את הסבל וחוסר האשמה של המטופלים. האם זו רגישות שעליי לפתח?

מחלק מוסר | מחלק מוסר

01.08.2018

אני לא מצליחה להבין אם אני בהמה חסרת רגישות, או שהציפייה גבוהה מדי ולא סבירה, או שניהם. מעשה שהיה כך היה, באוניברסיטה אני משתתפת בקורס על תופעת ה-burnout לאורך ההיסטוריה. היום הגענו לפסיכואנליזה ותרפיה, והטון בכיתה השתנה מאוד לקראת סוף השיעור. תלמידה פרצה בבכי משום שדיברנו על פתולוגיזציה, והיא הרגישה שלא דנו בזה ברגישות גבוהה מספיק וגם שלא הדגשנו מספיק את הסבל וחוסר האשמה של המטופלים. היא אמרה שהיא triggered ורצתה ללכת הביתה, אך חשבה שלפני שהיא הולכת תגיד לנו למה עזבה. הייתי די בשוק. למען הסר ספק, דיברנו על הוגים ועל תופעות סוציולוגיות בלבד ולא ירדנו לחיים פרטיים.

עכשיו אני באמת מבולבלת. השיח משתנה, זה ברור לי. אם פעם שיח בשיעור היה לא רגשי, הוא מקבל היום מימד הרבה יותר פתוח ומקבל ואולי זה חיובי. אבל אולי גם לא? התנצלתי מולה בכנות, כי הרעיון בדיון הוא כמובן לא לפגוע, אבל זה הרגיש לי גם מוזר. האם זו רגישות שעליי לפתח? האם עלינו לצפות ששיח אקדמי יהיה בהכרח רגשי ופרטני?

הרגשתי שהיה מימד מעט כופה מצידה על השיח כולו, שכן זה סמינר קטן וכולם התדיינו בכבוד אבל גם בביקורת על תופעת הטיפול. אם זה זעזע אותה ככה, שזה לגיטימי, אולי היה עדיף שתלך, במקום לנהל שיח חשוף על זה שפגענו בה בעצם השיחה, ובכך לעורר אשמה או חשש משיח פתוח (לפחות אצלי, כי עכשיו אני דואגת לפגוע בה או במישהו אחר בהמשך).

תודה על העזרה,

תלמידה
...
פוסט טראומה יקרה,

השאלה שלך מאוד טריגרית בשבילי, כי היא הזכירה לי איך כוונות טובות עוותו ונהפכו לפארודיה עצובה על פעולה פוליטית, וזה הציף אותי בצער ובמצוקה.

תחילה ראוי להסביר לקוראים המבוגרים או המנותקים יותר במה מדובר. בקצרה, פוסט-טראומה (PTSD) היא הפרעה שבה, בין היתר, התרחשויות או גירויים מסוימים מהווים טריגר שמעורר באדם שעבר אירוע טראומטי את התחושות והזיכרונות הכאובים שנותרו קבורים בתודעתו. זה מצב אמיתי וחריף, וחשוב גם לציין שרק חלק קטן מהאנשים שחוו אירוע טראומטי יסבלו מהפרעה כזו בהמשך.

מכאן הגיעו אזהרות הטריגר, איתות מילולי לפני תוכן שנדמה כעלול לעורר זיכרונות טראומטיים מודחקים (תצורה אופיינית "אזהרת טריגר: תקיפה מינית"). תחילה שימשו האזהרות הללו בעיקר בבלוגים אקטיביסטיים ובעיקר לפני תכנים קשים ואלימים, אך בעשור האחרון התפשטו באקדמיה האמריקאית כמו פטריות הזיה מעוררות חרדה אחרי הגשם. לא ציינת היכן את לומדת, אבל השימוש באנגלית מרמז שמדובר בארצות הברית. בישראל, לשמחתי, התופעה פחות רווחת.

מרצים באוניברסיטאות אמריקאיות רבות נדרשים כיום להוסיף אזהרות טריגר לסילבוס: מחשבות אובדניות ב"מרת דולוויי" מאת וירג'יניה וולף,אנטישמיות ב"הסוחר מוונציה" מאת שייקספיר, או העיסוק בגזענות ובקולוניאליזם ב"הכל קורס" מאת צ'ינואה אצ'בה. במקביל, כמו בדוגמה שלך, שיח הטריגרים החל לשמש אנשים כדי לנזוף במי שלדעתם נגע בנושאים טעונים מדי, בשיעור או מחוצה לו, ותחומי הטריגור התרחבו לכל נושא שהוא, מהריון, דם וחרקים ועד חורים קטנים ופיאות.

זה נשמע מגוחך, אבל טריגרים יכולים להיות בדיוק כאלה: שיר פתיחה של סדרה מצוירת, ריח בושם מסוים, האור שמטילה המנורה על החלון. ודווקא משום כך, אזהרות הטריגר הן מאמץ כושל לשלוט בטריגרים, שמטבעם הם פרטיקולריים, פתאומיים, מסרבים להיגיון. זו הבעיה הראשונה בהתפשטותן של אזהרות הטריגר: הן מבוססות על הבנה שטחית של פוסט-טראומה, ולמעשה גורמות יותר נזק מאשר תועלת אפילו לאנשים שעליהם הן נועדו להגן.

חובבי אזהרות הטריגר המופרזות מתייחסים לסובלים מפוסט-טראומה כעלים נידפים אשר יש לכלוא בחדר מרופד מטאפורי. בפועל, מחקרים בנושא מעלים כי ההימנעות אינה מועילה לנפגעי טראומה אלא להיפך, רק מחמירה את מצבם. הימנעות נחשבת לסימפטום של התסמונת, ומה שדרוש לנפגעים הוא טיפול והתמודדות בסביבה מוגנת. עצוב לציין שדווקא האוניברסיטאות שנוזפות במרצים שלא סיפקו אזהרות טריגר ראויות, הן אלה שלא מעניקות טיפול לסובלים מפוסט-טראומה ואף לא מטפלות כראוי בתלונותעל אירועים (טראומטיים) של תקיפה מינית.

לא פחות חשוב הוא הנזק העצום ששיח הטריגרים גורם לחינוך האקדמי, לחופש הביטוי ולחשיבה הביקורתית. האפשרות להתווכח ולדון בנושאים נפיצים חיונית לפיתוח כלים ביקורתיים וגם ליציאה מגבולות העצמי, שהם בין ההיבטים החשובים של חינוך אקדמי. כפי שציין האיגוד האמריקאי של מרצים באוניברסיטאות בהצהרה בנושא: "מעט אי-נוחות בלתי נמנעת בשיעורים, אם המטרה היא לחשוף סטודנטים לרעיונות חדשים ולגרום להם לפקפק במה שראו כמובן מאליו".

יתרה מכך, ברגע שאנחנו מוכנים להשתיק כל דיון מחשש למצוקה שעלולה להתעורר, אנחנו פוגעים דווקא בקבוצות המוחלשות ביותר ובנושאים שממילא מושתקים חברתית – מיניות חריגה, הפרעות נפשיות, גזענות וכן הלאה. במקום פעולה ממשית וסיוע לסובלים מפוסט-טראומה, שיח הטריגרים משמש עתה בעיקר כפרפורמנס של פוליטיקה ליברלית, שמציג את הדובר כמודע וטוב יותר מאשר הנפשות החשוכות שאינן רגישות מספיק.

ההתפתחות הזו היא חלק מהשיח העכשווי הכללי, שבו הפסיכולוגי החליף את הפוליטי והעיסוק במנגנונים של דיכוי חברתי נזנח לטובת העיסוק ברגשות הפרט. חוקר התיאוריה הקווירית ג'ק הלברסטאם הגדיר זאת כ"רטוריקה של נזק וטראומה שמציגה כל הבדל חברתי במונחים של רגשות פגועים ומחלקת בעלי ברית פוליטיים לכדי היררכיות של פציעה" וציין שהיא מרדדת הן את המהות האמיתית של טראומה והן את השיח הפוליטי.

הרחבתי בנושא כדי להסביר מדוע אזהרות טריגר בשיעור הן לרוב פרקטיקה מיותרת ומזיקה. אשר לשאלתך, הפעם אין לי אלא לחזק את ידייך כי את עצמך שרטטת פה קווים להתמודדות נכונה. ראשית, אהבתי את הטון המורכב של דברייך. יש נטייה רווחת לזלזל ברגישות של אחרים, ודאי כאשר מדובר בפוליטיקה של צעירים ליברליים, ואין לי כל עניין להצטרף לחינגת השמרנות והבריונות הזו. המאמץ לרגישות כלפי הזולת הוא מאמץ ראוי, רק חשוב להיזהר מהפיכתו להצגה שטחית ומשתיקה.

אותה סטודנטית אכן היתה צריכה לצאת מהשיעור, במקום לייצר אווירה מאשימה על לא כלום (יש מצבים שבהם חיוני להשמיע קול מחאה, אין זה אחד מהם). מצד שני, אין ספק שמשהו מאוד כואב לה ואין סיבה לדרוך עליה, ולכן טוב שהתנצלת והתייחסת בכבוד למצוקתה. עם זאת, חשוב שתמשיכי להתעקש על שיח פתוח ומעמיק, וגם על הזכות להגיד דברים לא נעימים, להתווכח וגם להיפגע. אם אפשר לצפות מסטודנטים שיידעו להתמודד עם תכנים מאתגרים בלי שלטי אזהרה, אפשר גם לצפות שיידעו להתמודד עם מישהי שעושה דרמה קטנה באמצע השיעור.

דבריה של עמירה הס בהחלט מכווצים את הבטן, אפילו אם ניתן למצוא כנגדם הצדקות והנמקות.
***************
למה מוחמד טארק הלך לדקור יהודים

ואיך זה שכה מעט פלסטינים בחרו ובוחרים בדרכו

עמירה הס

29.07.2018| עודכן ב: 13:50 29.07.2018

   

הנער מוחמד טארק דאר יוסף אבו עיוש מהכפר כובר ידע היטב מה צפוי להוריו, למשפחתו ולכפרו. פעולות הנקם של צה"ל, השב"כ והמתנחלים על רצח משפחת סלומון בידי בן כפרו, לא הרתיעו אותו. שנה לאחר מכן הוא בחר לבצע מעשה נקמה עיוור משלו, ללא מטרה מוגדרת, ללא סיבה ספציפית נראית לעין. לא הרתיע אותו הסיכוי שייהרג, כמו שלא הרתיע אותו הסיכוי שייפצע, ייעצר ויבלה את כל חייו בכלא. 

מדי שנה אלפי נערים ישראלים, מבוגרים רק במעט ממוחמד טארק, מתחמשים והולכים לפצוע ולהרוג ברישיון, לשדוד אדמות, לגרש, להרוס שדות ולהתעלל במיליוני בני עמו. ברישיון של הממשלות והחברה והרבנים וברישיון אוהב ומלטף של הוריהם, שעד לא מזמן עשו אותו דבר בדיוק. חדורי מוטיבציה, תחושת כוח ומגלומניה של בני עשרה חמושים, שנולדו כעליונים וחונכו כנבחרים, הם פולשים אל תוך אוכלוסייה ששפתה זרה להם, מגוננים על משטר האדונים היהודי ומבטיחים את קיימותו. כמה פעמים ראה אותם מוחמד טארק מכובר, נאלם דום וקפא על מקומו, רגליו רועדות, מול רוביהם המכוונים? כמה פעמים הסתיר את פחדו והבליג על סלידתו וכעסו? 

השאלה אינה למה הוא לקח סכין והלך לדקור למוות יהודים. השאלה היא איך זה שכה מעט פלסטינים בחרו ובוחרים בדרכו. לא, זה לא השב"כ שמסכל וצה"ל שמרתיע. תסביך העליונות הישראלי שולף תמיד הסברי נוחות כאלו. התשובה היא שהרוב העצום של פלסטינים אינו בוחר בנקמה ואינו מצטייד בסכינים כדי לדקור מתנחלים, אזרחים ולובשי מדים, ולהתאבד. הרוב הגדול בוחר לחיות ולהתאפק, ביודעו שאין תוחלת ותועלת בפעולות־יחיד נואשות. אבל הרוב המכריע מזהה את מה שמאחוריהן, ומזדהה: זעקה נגד מאה שנות עוול ונישול בעבר, ושנים של נישול ועוול מובטחים בעתיד. 

הפרטים הביוגרפיים והרגשיים הייחודיים לו, שאיננו יודעים וכנראה גם לא נדע, אולי השפיעו במשהו על הדרך שבחר טארק בן ה–17. אבל הם רק תוספת, רפרוף, עפעוף. בפוסט הפרידה שלו בפייסבוק, ובלי לכתוב את צמד המלים המפורש, הוא מרכז את הזעם הנואש שלו ברשות הפלסטינית שמנסה להשקיט את רוח ההתנגדות שבעזה ובירושלים. זהו זעם שהוא יכול לתמלל, למצוא לו מלים (פחדנים, בוגדים, מוכרי אדמה). המילון שברשותו אינו מספק את כל ההגדרות היאות לשלטון היהודים על הפלסטינים. 

צוואתו של מוחמד טארק. לפי מערכת הביטחון, אמינותה עדיין נבדקת

עוד כותרות בנושא

ההרוג בפיגוע הדקירה הובא למנוחות; צה"ל החל בהכנות להריסת בית המחבל

פיגוע דקירה בהתנחלות אדם: גבר נפצע באורח אנוש, הדוקר נורה למוות

חרון ללא מלים וגבול, ייאוש, הכרה בחולשה ומגלומניה של בן־עשרה פרצו מתנועות הדקירה והסכין שבה רצח הנער טארק את יותם עובדיה. הוא נולד, חי ומת בתוך הגודש והדחיסות והיומיומיות של מעשי שלטוננו הזר. במותו ציווה לכל מי שמסביבו את המשך הסבל. 

אין טעם לפרק שלטון זה לגורמיו, לבטח לא באוזני מחולליו. כל פרט וגורם נראים בעינינו זעירים, חולפים, מקריים, לא ראויים לפרץ כזה של שנאה ונקמה וחוסר אונים, ולעולם לא משתווים לנטילת חייו של יהודי: עוד פשיטה לילית של חיילים רעולי פנים לבית מלא בילדים מבועתים; כפר אמנים בעזה שהפצצה ישראלית החריבה; מבנה גן ילדים שחיילים החרימו; עוד חוק שמכשיר גזל; עוד יום אבוד במחנה ההסגר עזה; ילד שחייל פצע ושרגלו נכרתה; ילד שרגליו אזוקות והוא מביט בשופט הצבאי בלי להבין מה זה אומר; לוויה של ילד שהחזיק אבן וחייל ירה בבטנו; עוד עץ שכרתו מתנחלים, ושכונה חדשה שלהם שמלבינה בתוך אדמת הכפר המתכנס לתוך בדידותו; גערה מתנשאת של פקידה במינהל האזרחי ותור משפיל במשרד הפנים;שופט־מתנחל בבית המשפט העליון שמאשר להרוס כפרים; איסור לצאת לטיפול או ללוויית קרוב, וקנס כבד; עוד הצהרה של דובר צה"ל שהחיילים פעלו לפי הנהלים, ומשפחה שיהודים יראי שמים מגרשים מביתה בירושלים.

רק מיעוט שבמיעוט ממה שאנחנו מעוללים, אנחנו גם טורחים לדעת. לדעת לשנייה, שמפנה מיד מקום להתענגות ממושכת על הצלחותינו במדע ובמוסיקה, ועל הנאורות שלנו בין העמים. 

המילון שברשותנו דל מכדי לתאר משטר זה בכוליותו, ועוד לאוזני מי שאינו חי אותו ולמי שמאפשר אותו. בולמי, מזלזל, מרושע, שחצן, הרסני, נכלולי, מתוחכם ומכוון מטרה: מחיקה, גירוש והשתלטות סופית על כל פיסה מההווה הפלסטיני והעתיד. הכל ביחד, ועדיין סך הכל תר אחרי הגדרה כוללת. 

מלות התואר מקימות חיץ בין היש שקשה לתארו ולפרטו לבין מחולליו של היש הזה, אנחנו, הישראלים: טובלים בצדקנותנו האין סופית, שמתעלמת ממעשי ידינו. מרגע היוולדו ועד מותו מוחמד טארק, כמו כל פלסטיני, נאנק תחת הגשמיות המתחמקת אך המצטברת של המתואר, התענה מממשותן של מלות התואר האלו, גם בלי להגותן.

מישהו היה צריך להזהיר את השופטת רות ביידר גינסבורג

השופטת רות ביידר גינסבורג שבאה לישראל כדי לקבל את פרס בראשית, מייצגת ערכים שעומדים כיום בסכנה גם במולדתה וגם אצלנו

https://www.themarker.com/misc/writers/1.3059

12.07.2018 | עודכן ב: 12:31 12.07.2018

מארצות הברית הגיעה אלינו כוכבת הרוק של בית המשפט העליון, https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6246746, הידועה גם כ–Notorious RBG (הידועה לשמצה). היא קוריוז אמיתי ברמות של "ילדים, ילדים תסתכלו בפינה הימנית, על יד השופטת סוניה סטימיור, נבקש יפה מהשופט קלרנס תומס המסתיר אותה לזוז קצת, ותראו שופטת עליונה, בת 85, גובהה כמטר וחצי, מרכיבה משקפיים ענקיים, מביטה בעולם במבט משתאה ונוזף כאומרת 'בחור צעיר, אתה לא רואה שזו קופה לשלושה מצרכים בלבד'", ולא יעזור לך אם תבהיר לה כי שני יוגורט נחשבים למוצר אחד. אבל RBG היא אחת השופטות העקשניות, הליברליות והאנושיות שכיהנו אי פעם בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון של ארצות הברית מלמד כי אם אלוהים רוצה גם מטאטא יורה. הוא הוקם על פי חוקת ארצות הברית, שהיא עצמה קוריוז של הטבע, דוכיפת העפה לאחור. החוקה נכתבה על ידי 55 איש, נציגי המדינות של ארצות הברית שבחרו את עצמם, והם שייכים למועדון היוקרתי של "האבות המייסדים".

אבות כמובן ולא אמהות, לא היתה בהם אשה אחת. ואיך תהיה? לנשים לא היתה באותה עת זכות הצבעה. לא היה בהם גם גבר שחור אחד, כי הגברים השחורים היו עבדים בשדות הכותנה של "האבות המייסדים" ממדינות הדרום. לימים יפסוק בית המשפט העליון כי הצהרת הפתיחה של החוקה: We the People of the United States, המעוררת רעד קל בגב, בערך כמו צלצול מטבעות הכסף וגלגלי הקופה הרושמת בפתח השיר "Money" של פינק פלויד, אינה מתייחסת כלל לתושבים השחורים של ארצות הברית כי הם לא people, אנשים, אלא סחורה עוברת לסוחר וכי "האבות המייסדים", אותה חבורה של גברים לבנים כרסתניים, ברובם עורכי דין, כלל לא העלו על דעתם כי הוראות החוקה יחולו גם על אנשים שחורים או על נשים.

אבל מן המסמך השחון הזה, פרי מחשבתם של אמריקאים שעוד זכרו את כידוני הבריטים, ובעיקר מעשרת התיקונים לחוקה שבאו בעקבותיו, הצליח בית המשפט העליון בארצות הברית להוציא בהדרגה, בתהליך אטי שיש בו הרבה זיגזגים ונפילות מחפירות, מערכת לא רעה בכלל של זכויות אדם הכוללת ביטול "השווה אך נפרד" בבתי הספר של שחורים (כי נפרד הוא אף פעם לא שווה), וביטול האפליה הגלויה, הסמויה, המוסווית והצדקנית של מיעוטים. אפילו אפליה מתקנת הצליחו להפיק השופטים היצירתיים במיוחד בבית המשפט העליון, פסיקה הנמצאת בימים אלה בסכנת ביטול. גם זכותה של אשה על גופה ובכלל זה על ההחלטה אם לבצע הפלה, הופקה מן הזכות לאוטונומיה אישית, בתיקון 4 העוסק בכלל בהגבלת חיפושי משטרה. גם זכות זו מותקפת היום על ידי דונלד טראמפ ומרעיו, האחראים על מספר לא ידוע של הריונות לא רצויים.

עוד כותרות בנושא

פרס בראשית למפעל חיים הוענק לשופטת האמריקאית רות ביידר גינסבורג

שופטת העליון בארה"ב השוותה את הדרת הנשים בישראל לאפליית השחורים

מה לא הצליחו השופטים הללו, כל אחד מהדורה ייחודית לא פחות פיקנטית מגינסבורג, שמתמנים על ידי נשיא ארצות הברית באישור הקונגרס לכל ימי חייהם, להפיק מן החוקה? ראש וראשון להם "הנשיא הגדול" של בית המשפט ג'ון מרשל, שפסק בשנת 1803 בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, כי זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה לפי פרשנות בית המשפט. המצאה שוות ערך בחדשנותה לשיחת הטלפון בין אלכסנדר גרהם בל ועוזרו ווטסון, שהיה בחדר הסמוך, "ווטסון בוא לפה מיד, אני רוצה לראות אותך", שהתקיימה כ–70 שנה מאוחר יותר. באותה עת הרעיון שבית משפט יכול לבטל חוקים שעברו כהלכה בקונגרס ובסנאט היה יכול להביא לאשפוזך בכפייה בבית החולים הפסיכיאטרי בלוויו בשדרה הראשונה בניו יורק. השופט מרשל, שזילזל בסנאטורים הבורים למחצה, לא היסס לקבוע כי חוקה ללא ביקורת שיפוטית לא שווה אונקיית אופיום, שנמכרה אז באופן חופשי בבתי המרקחת.

הרשמה מהירה לניוזלטר

הירשמו עכשיו להמלצות הקריאה של הארץ

mailto:[email protected]?subject=%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5&body=%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%95%20%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9C%20%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%91%D7%9C%D7%99%20%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%AA%20%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A2%D7%9F

רק היצירתיות והאומץ הצליחו לקדם את חוקת ארצות הברית למעמדה הנוכחי. שופטים קבעו הלכות שסנאטורים אדומים מזעם תקפו באלימות כאילו עבד כושי קטן שבר להם את צלחת המרק המעוטרת שעברה במשפחה מדור לדור. לעומת בית המשפט העליון שלנו, אחיה של רותי נוהגים לנקוט לשון חריפה, לתקוף באלימות זה את זה ובעיקר לעשות שימוש בכלל השיפוטי שאיבד אצלנו את כוחו, "דעת המיעוט". זו עמדה חריפה המציגה השקפת עולם שונה לחלוטין מזו של דעת הרוב, המציגה את דעת הרוב כפרי של חשיבה שטחית, מגמתית, אידיאולוגית. דעות מיעוט מצעידות את המשפט קדימה, דעות מיעוט שהופכות לדעות רוב.

כיום ביקורת שיפוטית של בית המשפט על חקיקה של הרשות המחוקקת היא הנורמה בכל המדינות הדמוקרטיות. התפיסות האומרות כי דמוקרטיה מתמצית בבחירות, כי הרוב קובע, כי חוק פוסלים רק בקלפי, כי פסקת ההתגברות, שבה הכנסת תחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט העליון, ברוב כזה או אחר, תחזיר את האיזון בין הרשויות, את היחסים בין הכנסת לבית המשפט העליון (איילת שקד בטקס השבעת שופטים חדשים, מאי 2018) — היא מזון פיגולים לערכים שמייצגת רותי. אם היתה יודעת כי מארחיה החביבים לפרס בראשית מעלים שיקוצים כאלה בדעתם, היתה מנסה עליהם את צעדי הקונג פו שהתחילה להתאמן עליהם.

סעי לשלום רות ביידר גינסבורג הידועה לשמצה, קניתי לכבודך https://www.haaretz.co.il/blogs/revitalhovel/1.6243680, אחזי טוב בכיסאך, המשיכי להתאמן ולעשות כפיפות בטן, כמו שראיתי בסרט שהוקדש לך. אני מאחל לך אריכות ימים מופלגת, רותי, מכל הלב. אחרייך יביא טראמפ את אחד האבות המייסדים של מועדון הגולף במיאמי, מן החבורה של שומרי החוקה ותופסי הפוסי וחובבי מקלחת הזהב.

האשה שעזרה לנשים כה רבות ולא הצליחה לעזור לעצמה

יעל שוראקי היא פיזיותרפיסטית ידועה של רצפת האגן ומטפלת במאות נשים תוך שימת לב מיוחדת לתסמיני הגוף הנשי ולמצב הנפשי של המטופלות. איך קרה שדווקא היא נפלה קורבן לאבחון לא נכון שהוביל לדיכאון, התקפים פסיכוטיים ואשפוז בגהה

צילום: מגד גוזני

https://www.haaretz.co.il/misc/writers/1.3132009

12.07.2018 | עודכן ב: 15:46 10.07.2018

עקוב

בשעה שמונה בבוקר, בשבוע השני של חודש מרץ האחרון, צילצל הטלפון שלי ועל הקו היתה יעל שוראקי שאמרה בלי הקדמות: "בואי לבקר אותי, אני בגהה במחלקה הפתוחה". היא חזרה על המשפט הזה חמש פעמים עד שהבנתי שהיא לא משתעשעת איתי. בצהריים כבר ישבנו על ספסל עץ, ברחבת הדשא הירוק במדשאה של בית החולים גהה, ואכלנו סנדוויץ'. היא היתה בדיוק אותה אשה שהכרתי, אותן עיניים ירוקות מרצדות, אותן מחוות גוף עדינות, אבל היה עוד משהו שלא ידעתי לתת לו מילים. היא סיימה שהות של שלושה חודשים במחלקה ועמדה שבועיים לפני שחרורה. אני זוכרת שחיבקתי אותה חזק שוב ושוב. חיבקתי כדי להרגיש שזאת היא, וששום דבר בעצם לא השתנה. שהיא רק ביקרה לרגע בגיהנום וחזרה בשלום. אחר כך שאלתי בשקט, "מעבר לטריגר של אי־איזון הורמונלי, יש לך מושג למה זה קרה?"

"זה היה הכרחי. הייתי צריכה משהו שיזיז אותי", היא ענתה.

יעל שוראקי היא ד"ר כריסטיאן נורת'רופ הישראלית. כפי שנורת'רופ הגינקולוגית ומחברת הספר "גופה של אשה תבונתה של אשה", נערצת בעולם על ידי נשים רבות, כך שמה של יעל שוראקי מועבר בין יודעות דבר, ותורים נקבעים אצלה חצי שנה מראש לפחות. שתיהן מומחיות בגינקולוגיה, בילודה ובמחזורים ההורמונליים של חיי נשים. שתיהן מביאות בחשבון לצד הידע הרפואי גם את הצד המנטלי, הרוחני ואת הפגיעות הנשית במרחב התרבותי, כמרכיבים שאי־אפשר להפריד אותם מתהליך הריפוי.

סיפור אשפוזה של שוראקי הוא עדות נוספת לשינויים ההורמונליים הקיצוניים בחיי הנשים, לאזלת ידה של הרפואה הקונבנציונלית כשמדובר בהבנת גוף האשה ולאטימות ולבורות של גינקולוגים ופסיכיאטרים שלא מוכנים לאמץ את הידע הנשי, הרחב יותר מהידע הרפואי הקונבנציונלי. לצד זאת, יש פה קריצה אכזרית של הגורל, שבחר באחת המומחיות לבריאות גוף האשה בארץ, העמיד אותה במשבר הורמונלי קשה, גילגל אותה לפתח הרפואה הקונבנציונלית ונתן לה להידרדר לתהום, כשהיא עדה טרגית ונוכחת למצבה בכל רגע ורגע.

הרשמה מהירה לניוזלטר

הירשמו עכשיו להמלצות הקריאה של הארץ

mailto:[email protected]?subject=%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%A6%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5&body=%D7%9C%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94%20%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%95%20%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9C%20%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%91%D7%9C%D7%99%20%D7%9C%D7%A9%D7%A0%D7%95%D7%AA%20%D7%90%D7%AA%20%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%AA%20%D7%94%D7%A0%D7%9E%D7%A2%D7%9F

מה מסתתר בנרתיק

יעל שוראקי היא אחת מחמשת הילדים שנולדו לאינטלקטואל והפילוסוף https://www.haaretz.co.il/misc/1.1424261 ולאנט אשתו, שהיתה צעירה ממנו ב–17 שנה. יעל, הילדה האמצעית, נולדה ב–1961, וגדלה בשכונה הערבית אבו טור בירושלים, שם קבע פרופ' שוראקי את ביתו. שוראקי היה סגן ראש העיר ירושלים ויועץ של דוד בן־גוריון ופעל באומץ כאקטיביסט חברתי מול הדעות הגזעניות ששמע בישיבות הממשלה כלפי המזרחים. בחסות רנה קאסן שאימץ אותו כבן ושילם לו משכורת חודשית רוב חייו, פירסם שוראקי תרגום לצרפתית של התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. "הבית שלנו", אומרת יעל שוראקי, "היה מוקד עלייה לרגל של המון אנשים ומושא הערכה בעולם, במיוחד בצרפת".

אנדרה שוראקי צילום: Claude Truong-Ngoc

בבית, היא מספרת, היו נהג, גנן, מבשלת, עוזרת, המון חדרים וחמישה ילדים מכווצים. "אבא ואמא היו מאוד עסוקים זה בזה, הוא כותב והיא סוגדת לו, מסתובבת רק סביבו, מגיהה ועורכת את החומרים שלו. התפקיד שלנו היה ללכת על קצות האצבעות כדי לא לעשות רעש. כל היום צריך לשמור על שקט כי אבא כותב. ביום שישי יש קבלת שבת שאליה מוזמנים המעריצים של אבא מכל העולם. צוות העובדים מטפל בנו. יש משטר בבית ויש סוג של יראה באוויר. אין מגע, אין צחוקים, אין משחקים עם ההורים, אין טיפת חום. היינו חמשת הילדים של פרופ' שוראקי. אני גדלה בבדידות ונצמדת לאחים שלי. ב–1984 נרשמתי למחזור הראשון של לימודי פיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב. יום אחד הוא עצר במסדרון ושאל, 'תזכירי לי מה את לומדת? אהה פיזיותרפיה, לא רפואה?' והמשיך הלאה, וכשקיבלתי את הציונים הכי טובים בלימודים לא שיתפתי אותו".

שוראקי למדה במחזור הראשון לפיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב ואחר כך התמחתה בפריז ברצפת האגן ובאוסטאופתיה. היא ייסדה בארץ את לימודי האורוגינקולוגיה יחד עם יהודית שריג, הוציאה עלון לבריאות האשה והפכה למומחית להריון, לידה וטרום לידה, https://www.haaretz.co.il/news/health/new-research/.premium-1.3144537, אורוגינקולוגיה ופרוקטולוגיה. "30 שנה", היא אומרת, "אני נמצאת בתוך עולם של וגינות. בווגינה של נשים מסתתר רצפטור החיים שלהן, הנגיעה בווגינה מוציאה פלט של מצב נפשי, כאילו יש שם רצפטורים שבמגע איתם משתחררות כל הטראומות. אחוז גבוה של נשים מסתובבות עם כאבים בנרתיק בזמן סקס והקול הזה מושתק. נשים הולכות לגינקולוגים ומתלוננת על כאבים. הוא בודק, ואומר שהכל תקין. אין הבנה שכאב בחדירה הוא אחד הסמנים לעד כמה אשה מחוברת לרצונות שלה ולא לצרכים של הגבר מולה. בתרבות זה נתפס כאילו שמשהו לא בסדר והיא מיד מקבלת אלחושים ומשחות כדי להקהות את הכאב ולאפשר לה להמשיך 'לתת שירותים'. אני עדיין שומעת פתרונות של רופאים כמו שתי כוס יין או מרחי חומר מרדים, פתרונות שבאים לשרת את הגבר. הווגינה היא שקף לכל ההיסטוריה המינית של נשים, הטרדות מיניות, תסכולים, פגיעות, טראומות. המוח מזהה את המקום הזה שכבר סומן בעבר ויש עליו מעמסה תרבותית עצומה ואז מייצר דלקת או כאב כדי לסמן הסתייגות. והתרבות מסמנת את הכאב הזה כנכות של האשה עצמה. נשים באות אלי עם כאבים עצומים ומרגישות תסכול, עצב, חוסר אונים, פגימות, במקום לראות בזה סימן גופני שבא לשרת אותן, לתת להן פתח לריפוי".

על לידות שהן פרקטיקה שלא נפרדת מחיי נשים אומרת שוראקי: "80% מהנשים יוצאות פגועות מלידות, כי לבית החולים אין זמן לתת להן ללדת. בית חולים מזרז בעצם תהליך שהוא בלתי ניתן לזירוז אלא באמצעים כימיים. עכשיו יש טרנד חדש של בתי חולים שנקרא 'אין הפרדת תינוק מהאמא' ומחברים אותם מהרגע הראשון, אבל שוכחים לחשוב על השלב הקודם, כי האפידורל הוא הנטישה הכי גדולה של התינוק. בחסות האפידורל האמא יוצאת לחופשה מהלידה, והתינוק עושה את כל המעבר לבד, ועוד בתנוחה האיומה של שכיבה על הגב, שזאת תנוחה שהכי סוגרת את האגן. בנוסף, אם זה לא קורה בקצב הפרוטוקול של בית החולים, הם דוחפים גם את הזרז פיטוצין, במקום לחכות לפתיחה מלאה של צוואר הרחם, שרק אז הראש של התינוק יגיע לקרקעית האגן וילחץ על הרקמה שמפיקה רפלקס הגורם לרחם לפלוט את התינוק. כל זה לא מתרחש ובמקומו מתרחש תהליך מואץ, אלים וטכני וטראומטי לאם ולתינוק".

נשאלת השאלה, למה שאשת מקצוע ברמה של שוראקי, שמוקפת קולגות ופציינטיות, תרצה להיחשף כשהיא בעמדה כה חלשה? "משתי סיבות", אומרת שוראקי, "כדי להראות שגם אשה כמוני, שפוגשת בקליניקה נשים בדיכאון מהבוקר עד הערב, לא נמלטה מהגורל הזה למרות שהיא מכירה את כל הסימנים. ויותר מזה, לא הצליחה להציל את עצמה. ודבר שני, אני רוצה לקוד קידה למחלקה הפתוחה בגהה. שם מצאתי אנשים עם לב כל כך פתוח, שהתמיכה והאהבה והמסירות שלהם איפשרו לי לחבר את כל החלקים שלי מחדש.

"ובעיקר", היא מסכמת, "מה שקרה לי זה https://www.haaretz.co.il/news/health/research/.premium-1.2922083 שהוביל לדיכאון אקוטי. אמנם משבר יוצא דופן בחריפות שלו שבו שבקה ההיפופיזה, בלוטת יתרת המוח שאחראית על איזון הורמונלי, אבל כל מה שעברתי בדרך, כל הטעויות של הפסיכיאטרים והרופאים, החריפו ודירדרו את המצב וזה יכול לקרות לכל אחת. ולכן העדות הזאת, מבית חולים לחולי נפש, שאליו הגעתי בגלל משבר גיל המעבר, שלא זוהה וטופל על ידי הרפואה, היא תמרור אזהרה לכל אחת.

"כל יום", אומרת שוראקי, "מגיעות לקליניקה נשים שמדווחות על דכדוך, בכי, ירידה או עלייה במשקל, עצבות, ריקנות, אי יכולת להירדם, חרדות, מחשבות טורדניות. אף אחד לא שולח אותן לעשות בדיקה של פרופיל הורמונלי. ומכיוון שחוסר איזון הורמונלי מציף בעיות נפשיות, חשוב וצריך ליצור שיטה שתעשה הבחנה אם מדובר במשבר הורמונלי־פיזיולוגי או במחלת נפש. הטעות המצמררת באבחנה שהתרחשה אצלי רצוי שלא תתרחש אצל נשים אחרות".

30 מיליגרם ציפרלקס

"ידעתי לזהות את הדיכאון אצלי הרבה לפני שפרץ", מספרת שוראקי, "אבל חשבתי לעצמי שדיכאון צריך סיבה, ואין לי סיבה, אני הרי אדם שמח. אבל הסימנים מתחילים להיות ברורים. אני מאבדת עניין בסובבים אותי, בכל השבט הגדול והמאוחד של המשפחה שלי, האחיות שלי, אח שלי, קלוד (בעלה, אוסטאופת ופסל — ב"ל) מציע לי כהרגלו סרט, הצגה, חברים, ואין לי טיפת עניין בזה. עוד שלטר נכבה, ועוד שלטר נכבה, ובסוף אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם עם רצועה על הצוואר. קלוד מחזיק את הרצועה ואני הכלבה הנאמנה הולכת אחריו, שפופה.

ה–30 מיליגרם ציפרלקס הטו את הכף לעבר השבר הגדול. אחרי שבוע של 30 מיליגרם ציפרלקס כל הסימפטומים של שוראקי זינקו. צילום: לימור אדרי

"הרגשתי מרוקנת ותשושה לגמרי, ולמרות הכל שיחקתי את המשחק של החיילת־המצטיינת־קדימה־צעד, מתייצבת כל בוקר בקליניקה ליום עמוס של עבודה. והקול השופט ממשיך את הרוטינה שלו, תראי איזה חיים נפלאים יש לך. ועם כל יום שעובר הדיסוננס בין חיי הנפלאים על הנייר לבין איך שאני מרגישה הולך ומתרחב ואני סותמת את הפה וצוללת לעבודה מבוקר עד ערב. וקלוד שעובד כמוני מהבוקר עד הערב, ושומע אותי אומרת בבוקר, אין לי טיפת כוח ללכת לקליניקה. אומר לי, ממתי העבודה קשה לך כל כך? ואמרתי לעצמי: באמת מה כל כך קשה לך, בנות נפלאות, עוד מעט אחת יולדת, פרנסה מעניינת, זוגיות נפלאה. מה לעזאזל קשה לך?"

ובמקביל היה העניין הגופני?

"כן, זה התחיל עם הפסקת מחזור שנתיים קודם, בגיל 55, ועם גלי חום שהולכים ומחריפים במיוחד בלילה", מספרת שוראקי. "אין לתאר את הסיוט של גלי החום. המוח מגיע תוך שנייה לצונאמי פיזיולוגי של 40 מעלות, ואז, בום, זיעה ששוטפת את כל הגוף והתעוררות מיידית. השמיכה עפה, גם אם בחוץ מינוס חמש מעלות, וככה כל חצי שעה. הלכתי לגינקולוגית כשאני כבר שמונה קילו פחות מהמשקל שלי. היא שאלה מה קרה לי. אמרתי לה שאני באי־איזון הורמונלי ולא ישנה חצי שנה ושאני צריכה להתחיל הורמונים. היא בדקה ואמרה, זה כבר מאוחר מדי, לקית בדיכאון של גיל המעבר, ואני ממליצה לך בחום לגשת לפסיכיאטר'".

בשלב הזה נכנסה לתמונה אליזבט שמלא, האחות הגדולה של יעל, פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, מנהלת בית הספר משעולים בירושלים, שקבעה עם יעל תור לפסיכיאטר ידוע ומוערך. "אני נכנסת איתה לפגישה", משחזרת אליזבט, "ואני זוכרת את יעל אומרת לו את המשפט 'אני חושבת שאני בדיכאון'. כל פעולה, כך היא מתארת לו, נראית לה מורכבת וקשה, כל היום־יום, היא מתארת לו, נעשה בלתי אפשרי. הוא בודק ואומר, זה דיכאון קלאסי לגיל המעבר https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4572792?v=3D52211DB7772599B02A41B426F77902. אני אראה אותך עוד פעם וסיימנו, את לא מקרה מורכב, רושם מרשם ומסיים את הפגישה.

"אני שמה לב שהיא יוצאת ממנו רועדת ואני יודעת למה, אני מכירה את אחותי. היא בחיים לא לקחה כדורים, אף פעם לא השתמשה באנטיביוטיקה, אולי לקחה כמה פעמים אקמול. היא מחליטה להתחיל בחמישה מיליגרם, אין תזוזה, היא עוברת לעשרה מיליגרם. ואני שמה לב שהיא משתנה מול העיניים שלי. אחותי, אשה חזקה ופתוחה לעולם, מתחילה לפחד ולהצטמצם, להימנע מאנשים וכמה שפחות לזוז. יש רגע שאני שמה לב שהיא פוחדת להיכנס למקלחת. ואני מסמנת את זה לעצמי בדאגה. התקשרתי לרופא והוא אמר שתמשיך את התרופות ושאתקשר עוד שבועיים. אחרי שבועיים יעל אומרת לי, 'אני לא יכולה יותר, החיים בלתי אפשריים'. ואנחנו שוב קובעות תור. הוא מקבל אותנו, היא מספרת לו מה עובר עליה והוא אומר שהמינון כנראה לא מספיק, נעלה ל–30 מיליגרם. אנחנו יוצאות, אני רואה כמה יעל שפופה וחסרת כוח, אני יודעת שהיא ניסתה את כל הטיפולים האלטרנטיביים, דיקור, מדיטציה, צמחים, תזונה, ושום דבר לא עזר, וממש בלית ברירה פנתה לעזרה רפואית. אנחנו ניגשות לסופר פארם, קונות 30 מיליגרם ואני מלווה אותה הביתה ונוסעת לבית שלי בירושלים".

ה–30 מיליגרם ציפרלקס הטו את הכף לעבר השבר הגדול. אחרי שבוע של 30 מיליגרם ציפרלקס כל הסימפטומים של שוראקי זינקו. היא התמוטטה פיזית והלכה לעשות בדיקת דם. התוצאות הראו שהנתרן מתחת לקו האדום. אליזבט שלחה פקס לרופא המכובד והמוערך, שלא ענה. חבר רופא התבקש לעבור על הבדיקות ואמר לאליזבט: "קחי את אחותך עכשיו למיון, עם נתרן נמוך בערכים כאלה לא משחקים. זה עלול לגרום לפגיעה מוחית".

"כל יום מגיעות לקליניקה נשים שמדווחות על דכדוך, בכי, ירידה או עלייה במשקל, עצבות, ריקנות, אי יכולת להירדם, חרדות, מחשבות טורדניות. אף אחד לא שולח אותן לעשות בדיקה של פרופיל הורמונלי" צילום: מגד גוזני

אליזבט ירדה מירושלים לתל אביב ביום שישי בערב, ביקשה מיעל לארוז מזוודה קטנה ואמרה לה שהן נוסעות למיון באיכילוב. ואז קרה נס קטן, ראשון מסוגו. הרופא שקיבל ובדק אותה, אמר: "יש לך סיבוך נדיר של ציפרלקס ואני שולח אותך למיון עם חשש לבצקת מוח". ואכן, ביום שישי בלילה התאשפזה שוראקי במחלקה הפנימית באיכילוב עם חשש לפגיעה מוחית.

הרופאים הפסיקו בבת אחת את השימוש בציפרלקס, והגוף בתגובה התחיל לייצר פסיכוזות. חמשת הימים שאושפזה באיכילוב זכורים ליעל שוראקי כמו מופע אימים של המוח, שהיה "כמו פצע פתוח". לחץ הדם שלה היה 210, ומול העיניים רצו לה סרטי אימה שבהם אוזל לה הכסף כי היא לא עובדת, הבת שלה נזרקת לרחוב, הופכת להומלסית וכל חייה מתמוטטים, שלב אחרי שלב. בה בעת התקיימה המציאות הרוטינית של בית החולים, שאחריה היא עקבה בלי להחמיץ פרט: ביקורי הרופאים, השאלות, התשובות שנתנה, התרופות, הדיונים על מצבה שמתקיימים מעל ראשה. האימה הפנימית והמציאות הרוטינית התקיימו זה לצד זה, והיא חיה את שניהם וזכרה לתעד אותם, טון, תחושה, צבע, ריח, טעם. באיכילוב הצליחו לאזן את הנתרן והיא עברה מדפרסיה למאניה.

"אני מדברת 300 קמ"ש ומרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם, ועולים לי אינספור רעיונות יצירתיים", מתארת שוראקי. "כל החושים מתחדדים ויש קליטה של כל פרט ופרט ואז תוך שנייה קליק במוח וצוללת לריק מוחלט. משחררים אותי הביתה ואני מוצאת את עצמי במיטה עם התקפי חרדה איומים, גב שפוף וכל הגוף רועד. כדורי השינה שנתנו לי לא עוזרים ואני מתעוררת כל שעתיים. זה היה הצומת שבו הבנתי שהמערכת הרפואית לא יודעת איך לעזור לי והרגשתי שככה אני לא יכולה להמשיך לחיות ועדיף לי למות". "תתארגן על החיים שלך", היא אמרה לקלוד, "אני פורשת".

"אני מצליחה לא לקחת תרופות מתחת לרדאר של כולם", היא ממשיכה לספר. "מתה מצימאון אבל לא שותה מים, יורדת ל–42 קילו, מתכננת את מותי, אורבת להזדמנות. לילה אחד בתי דניאל באה להגיד לי לילה טוב, נותנת לי נשיקה ושואלת אם לקחתי תרופות. שתיתי מים, אני עונה מה שצריך, מנשקת אותה ויודעת שלא אראה אותה בבוקר. את כוס המים שהיא משאירה על השידה אני לא לוקחת, למרות שהגרון היבש. לא רוצה ששום דבר ישבש את התוכנית לא להתעורר בבוקר.

"אני מופתעת להתעורר, להבין שאני חיה. כוס המים לידי, דניאל אומרת מהחדר השני שהיא יוצאת לאוניברסיטה ואני מתקשרת לאחותי, נפרדת ממנה ואומרת לה שנשארו לי עוד כמה שעות. זו היתה קריאה לעזרה. אחותי ממשיכה לדבר איתי בטלפון, שולחת את אמא שלי אלי שתחזיק אותי ערה, היא מתארגנת ונוסעת אלי ישר מירושלים, אומרת לי, 'תארזי, אני לוקחת אותך לבית חולים פסיכיאטרי'. אני כועסת על כולם, שלא טיפלו באי־האיזון ההורמונלי שלי, שפישלו עם התרופות, שלא ניסו להבין מי אני ולהתאים לי טיפול. שעתיים מעבירים אותי מפסיכיאטר לפסיכיאטר ואני מסתכלת עליהם ולא עונה. ובמיוחד אני כועסת שברוב טיפשותם חשפו לפני בתי הצעירה את הרצון שלי למות. את זה עשה הפסיכיאטר הבכיר ששאל בלגלוג: 'גברת שוראקי, נו, אז איך בדיוק תיכננת למות?' באותו רגע אני רואה את הבת שלי נבעתת, ואני מפסיקה לשתף איתם פעולה. אם כך, אומר הפרופסור באותו טון קר, נצטרך לאשפז אותך בכפייה. מזמינים אמבולנס, קלוד ואני נכנסים, כל המשפחה נוסעת אחרינו במכונית ובאמצע הלילה אני מוצאת את עצמי במיון של בית חולים גהה לחולי נפש".

"נכנסתי לחדר שנראה כמו ביתן צבאי", היא ממשיכה ומספרת, "עם שלוש מיטות ברזל שאחת היתה ריקה ועליה הנחתי את החפצים שלי. אחרי שעתיים שאני שוכבת ערה, במיטה שלידי אשה מתחילה לצרוח. אחר כך היא קמה ומטיחה את הראש בקיר. אף אחד לא בא. אני מפחדת ממנה ואומרת לעצמי, רצית סוף? הנה הסוף שלך מגיע. אחרי זמן שנראה כמו נצח היא מתפשטת כולה, ועושה את הצרכים שלה בחדר. אני כבר לא יכולה לקום כי הכל רטוב סביבי וזה נמשך עד שעה שש בהחלפת המשמרות של הבוקר. אז מנקים את החדר ואני מוצאת את עצמי בתוך מעגל רופאים ועובדים סוציאליים שמקיפים את המיטה ושואלים שאלות. את רוצה להגיד משהו? את רוצה לבקש משהו? ואני עונה בשאריות כוחותי ממש: אני באי־איזון הורמונלי חריף, עם אסטרוגן נמוך, תאזנו אותי תרופתית וייעלם הדיכאון. והם עונים את התשובה הרגילה: זה לא קשור אחד לשני וממלאים אותי תרופות נגד דיכאון. כל תרופה מרעה ומדרדרת את מצבי.

בית חולים גהה צילום: עזרא לוי

"עובר חודש וחצי בגהה, ואני יורדת ל–40 קילו כל העצמות חשופות, קשה לי לשבת או לשכב עליהן. אני שוכבת במיטה, כולי רועדת, לא רוצה לאכול, לא רוצה לשתות. ואשה אחת בשם גאולה, כוח עזר במחלקה, נותנת לי לאכול לאט־לאט בכפית. ומרטיבה לי את השפתיים. כל יום. בסבלנות אינסופית. המשפחה שלי מקיפה אותי, ואני זוכרת קולות פנימיים שמפצירים בי לעזוב את החיים. את בחוסר כל, לא תירפאי, לא תצאי מזה. אל תילחמי, והקולות האלה נשמעים לי לגמרי אמיתיים".

ומה קרה אז?

"אחרי חודש וחצי פרופ' דב אייזנברג מגיע לחדר ומתיישב ליד המיטה שלי ואומר, מכיוון שאת לא משתפת פעולה והדיכאון לא עוזב יש שיטה שנקראת ECT, מכות חשמל, ואני חושב שכדאי שננסה אותה. כשהוא אומר את המילים האלה עולה לי תמונה של ג'ק ניקולסון ב'קן הקוקייה'. זה בהרדמה כללית, הוא ממשיך, וזה לא כואב. אני אישית אלווה אותך. אני אגיע מחר בבוקר לדבר איתך שוב. למחרת בבוקר מעירים אותי בחמש. האחות מחזיקה לי יד בדרך לחדר ניתוח. פרופ' אייזנברג לא זז ממני כשמניחים לי אלקטרודות על הקו של המצח ועל החזה, ואז מכניסים לי מנשך לפה. המרדים נכנס לפעולה ונותן זריקה ואחרי חצי שנייה את לא שם. ואז מזרימים לך חשמל, דרך האלקטרודות, למוח, והם סופרים כמה פעמים את מפרכסת. אם זה 30 פעמים הטיפול הצליח. זה תלוי באיך הגוף מקבל את זה. הטיפול עצמו נמשך כמה דקות, אחרי פחות משעתיים את ערה. הובלתי בכיסא גלגלים למחלקה, והרגשתי כמו שק תפוחי אדמה שרוצה רק לישון. אחרי הטיפול הראשון משהו ניצת בפנים והתחלתי להרגיש בתוכי כוח חיים. בטיפול השלישי קמתי לתחייה. כשפרופ' אייזנברג עשה את הסבב המחלקתי בבוקר, הוא אמר לסטאז'רים שמבחינתנו יעל שוראקי היא נס רפואי, באה מתה וקמה לתחייה".

אז הרפואה הקונבנציונלית הועילה באיזה אופן.

"כן. זה הפתיע אותי ופייס אותי קצת עם הרפואה הקונבנציונלית שכל כך הזיקה לי. לפציינטים שלי אני אומרת, הרפואה הקונבנציונלית היא רק להצלת חיים, לכל שאר הדברים תבחרו בטיפולים אלטרנטיביים. אחרי חודשיים וחצי בגהה חזרתי לעצמי לגמרי והתחלתי להתעניין בעולם. ואז גיליתי את יופיה של המחלקה הפתוחה בגהה, האנשים, הצוות המטפל, האנושיות, המקצועיות והלב שדרכם הם מחזירים אנשים לחיים. הלכתי בשמחה לחוג בישול, תפירה, רקמה, למדתי לנגן בגיטרה, מלמדים אנשים לחזור לחיים צעד אחרי צעד, להתקלח, להתלבש, להפעיל מכונת כביסה, לרחוץ כלים. והשיא היה בפגישת יום רביעי, כשכל הצוות והמאושפזים נפגשים לשיחה פתוחה, על הכל, כמו משפחה אחת גדולה שחיה יחד.

"אבל לרפואה הקונבנציונלית יש את הכשלים שלה. אחרי הדפרסיה הם בטוחים שיש מאניה וכולם, הרופאים והמשפחה, חיכו לי בפינה כדי לראות מתי תפרוץ אצלי מאניה. לא הורידו ממני את העיניים, מכל תנועה שעשיתי, והכל במבט חושש ומבשר רעות. לקחו לי את הארנק והטלפון כדי שלא אתפרע והזהירו אותי לא להזמין לכאן פציינטיות שלי, כי זה לא ראוי שאשת מקצוע תיחשף במקום הפגוע שלה. חשבתי על מה שביקשו ועניתי להם, 'רבותי, תודה רבה על העצות, אני חושבת, מרגישה ונוהגת אחרת מכם'. מה שקרה לי הוא אנושי, ואני לא מתביישת בו. להפך, מכיוון שזה יכול לקרות לכל אחת ואחד אני רוצה לחשוף את הסיפור שלי, תחזירו לי בבקשה את הארנק והטלפון שלי והשליטה על חיי, ותורידו ממני את זכוכית המגדלת".

שוראקי אומרת בוודאות שהאירוע הזה, כך היא קוראת לחצי שנה שבה חצתה אוקיינוס, שינה את חייה. "כל חיי נתתי שירותים כדי לקבל אהבה", היא אומרת, "וגם פה אפשר לבדוק את שטיפת המוח התרבותית שמפעילים על נשים. כאילו אם לא אתן שירותים אני פחות ראויה. האירוע הזה הכריח אותי לעמוד מול עצמי, להפסיק לרַצות ולהתחיל לרְצות. נשרו הפחדים, החרדות, החששות, ונשארה אשה אחת שהרבה פחות נוטשת את עצמה".

הארץ: מעשה בטלוויזיה טובה.
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/.premium-1.6244960

TheMarker: לא לעבוד לעולם: הסוד של האנשים שפורשים בגיל 30 - ואיך גם אתם יכולים.
https://www.themarker.com/magazine/1.6140583

https://www.haaretz.co.il/misc/writers/1.1617711

14:47| עודכן ב: 14:50

לאחרונה אני הולך ומשתכנע שלמחנה הליברל-דמוקרטי בישראל לא תהיה לעולם תקומה. אינני מהמתייאשים, להפך, אבל מגיל מסוים על אדם לסגל לעצמו מידה של ריאליזם. אני לא מתכוון כאן לשלל נסיבות חיצוניות מתחומי הגיאוגרפיה, דמוגרפיה, הסוציולוגיה והפוליטיקה המקומית והעולמית. כבודן במקומן מונח; ייתכן שאבחר להתייחס אליהן בקרוב במאמר נפרד. הפעם אני מתכוון לכל אותם יפי נפש ושפלי רוח מתוך המחנה. אלו שאפילו כאשר עיריית תל אביב-יפו והעומד בראשה עושים צעד כל כך חשוב, אמיץ, ברור ומנוגד לרוח הזמן והמקום כמו איסור הפקרת כיכר העיר לכינוס של תנועת חב"ד המיסיונרית והפונדלמנטליסטית – ממהרים להזדעזע בשם הפלורליזם והסובלנות.

לטעמי אלו אנשים שלא מבינים לעומק מהם פלורליזם וסובלנות, גם לא מהן ליברליות ודמוקרטיה. זוהי בדיוק התוצאה של פוליטיקת הזהויות המבולבלת והמורעלת, שהורסת בעשור האחרון את השמאל ברחבי המערב כולו.


ניסיתי להסביר זאת פעמים רבות, אז הנה עוד פעם אחת. אין דבר כזה סובלנות כלפי אי-סובלנות. ויש דבר כזה שנקרא מרחב ציבורי. מקום ליברל-דמוקרטי לא יכול לאפשר שבמרחב הציבורי שלו יופרו זכויות אדם וערכי ליבה. גם אין דבר כזה כפייה חילונית, ואין דבר כזה כפייה ליברלית. חילונים וליברלים לא כופים לעולם את אורח חייהם על דתיים. הם אף ממעטים להתערב במה שהם עושים בין כתלי ביתם, או במרחבים פרטיים. תנועת חב"ד יכולה, למרבה הצער, לשכור לעצמה אולם ולקיים בו תפילה עם הפרדה מגדרית, או אפילו הדרה מגדרית. היא לא יכולה לעשות זאת בכיכר עירונית בתל אביב החופשית.

לחילונים וליברלים אין בעיה לכבד מנהגים וקודים דתיים במרחבים דתיים. הם יחלצו נעליים במסגד, יתלבשו צנוע בבית כנסת ויחבשו כיסוי ראש אם ברצונם לבקר שם. אבל עיר חילונית וליברלית כמו תל אביב לא אמורה לאפשר לפונדמנטליסטים דתיים לכבוש את כיכר העיר שלה ולהנהיג שם בפרהסיה את מנהגיהם הפרימיטיביים ומדכאי הנשים אפילו לערב אחד בשנה. זה עניין עקרוני, זו האצבע האחרונה בסכר. תל אביב וחיפה הן מבחינות רבות המשלטים האחרונים. יותר ויותר ערים חילוניות מתגלות בחולשתן. בכפר סבא https://www.haaretz.co.il/blogs/misgav/.premium-1.6079070 שבאו לצפות בהצגת תיאטרון. הבנים ישבו מקדימה (כמובן), הבנות מאחורה. כדי "לכבד" את רגשות התלמידים הדתיים ומוריהם שהוזמנו לאותו אירוע. לחילונים אף פעם אין רגשות שצריך לכבד. ואף אחד לא קם.

אז בתל אביב https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.6192225. ובמקום לחבק ראש עיר כזה עם אמירה כזאת, ובמקום להלל את מתנדבי הפורום החילוני https://www.haaretz.co.il/blogs/avidabush/1.6175114 על עבודת הקודש שהם עושים - באים https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6195196 ו"מרגישים לא נוח". זה לא מסתדר להם עם "פלורליזם". היה אפשר "למצוא פתרונות אחרים".

מדובר בתופעה מתפשטת. הנה, רק בשבוע שעבר הוזמן פעיל מרצ אבי דבוש לשאת דברים בהפגנה בכיכר הבימה נגד השחיתות. גם כיכר הבימה היא מרחב עירוני-ציבורי. דבוש נאבק בשנים האחרונות כדי להשתלב ברשימת המפלגה לכנסת. אם הבנתי נכון, הוא מנסה לקדם את עצמו על הטיקט של שמאל-מזרחי-דתי (לא ממש מזמן הוא ניסה להשיק קמפיין שנקרא "הערסים באים" עם סרטון שבו נראו תושבים משדרות משמיצים שמאלנים אשכנזים). אז בפתח דבריו https://www.haaretz.co.il/blogs/avidabush/1.6175114 והודיע לקהל שלפני הכל הוא עורך לו ולהם הבדלה ("אני רוצה לזכות את עצמי ולזכות אתכם"), כאילו היה מטיף אוונגליסטי בחגורת התנ"ך או רב משיחי בכפר חב"ד. זה חוסר נימוס, שלא לומר חוצפה. זו השתלטות בכפייה על מרחב ציבורי שהוא ליברלי וחילוני בהגדרה (וגם השלטת אג'נדה פרטית על הפגנה שנועדה לקדם אג'נדה אחרת).

כשפרצה מחאה זוטא, דבוש מיהר להתלונן על "הפחדה". ושוב, זכותו של דבוש לפעול לקיפול אחד הדגלים הבסיסיים של מרצ מאז ומעולם; אני מבין שזה קצת באופנה שם עכשיו. זכותו גם לערוך לעצמו הבדלה, לחבוש כיפה, להניח תפילין וכל דבר אחר שעושה לו טוב ותואם את אמונותיו וערכיו. אבל חובתו לא לכפות את זה על הזולת. בטח לא כשהוא מתארח במרחב חילוני וליברלי. שיעשה את זה בצד, בצנעה, ולא כצעד הפגנתי ופופוליסטי.

ומילה אחרונה לכל המתייסרים: כוונותיכם אולי טובות במקור, התבלבלתם. אנחנו במלחמה. שלא לומר קרב מאסף. העתיד של המיעוט הליברל-דמוקרטי, כל עוד יחליט להמשיך לגור בישראל, טמון אך ורק במובלעות שבהן יהיה לו רוב באוכלוסייה, ומכאן אחיזה בפוליטיקה המוניציפלית. תל אביב, חיפה, כפר סבא ודומותיהן בהתיישבות העירונית והכפרית. במקומות הללו אסור לוותר על אף סנטימטר. יש להקפיד על קלה כחמורה. הפונדמנטליזם לא יודע שובעה, ושליחיו לא מתחבטים בקשקושים על פלורליזם, סובלנות ורב-תרבותיות. אם אתם לא מסוגלים לתת כתף במאבק, לפחות זוזו הצדה ואל תפריעו.