שופטת בית המשפט העליון היהודיה אמריקאית רות ביידר גינסבורג, האשה השנייה בהיסטוריה של ארצות הברית שנבחרה לכהן בערכאת הצדק הגבוהה ביותר, הגיעה היום לישראל לקבל מקרן בראשית פרס מפעל חיים. האישה שהובילה כעורכת דין לשורה של פסיקות מהפכניות ביחס לנשים, והמשיכה לעשות זאת גם כשופטת, הפכה בשנות ה- 80 לחייה לאייקון פמיניסטי נערץ, תחת הכינוי RBG Notorious, הודות לדעות מיעוט מהדהדות במהפך השמרני שעובר על בית המשפט העליון. הגעתה לארץ, יחד עם סרט דוקומנטרי שישודר ביס דוקו בהמשך ובמהלך החודש ב"קולנוע דוקאביב", שמציג את פועלה, היא הזדמנות לשאול מי המקבילה שלה בישראל והאם בכלל יש כזאת.

בישראל אמנם, כיהנו לאורך השנים 12 נשים בבית המשפט העליון (לעומת ארבע אצל אחותנו הגדולה – מחציתן מונו על ידי אובמה), אבל מעולם לא מונה או מונתה מישהי/ו עם רקע אקטיביסטי כמו של גינסבורג. כמי שמשרדי עורכי דין לא רצו להעסיק אותה בשל היותה אישה, הייתה גינסבורג פעילה בארגונים לקידום זכויות נשים. הפעם הראשונה שבה הופיעה בעליון היתה בשנת 1973, כשייצגה חיילת נשואה שבניגוד לעמיתיה הגברים לא הייתה זכאית לקצבת מגורים בשל היותה אישה.

גינסבורג הייתה הראשונה לספר לתשעת הגברים שישבו אז בבית המשפט העליון כי היחסים בין המינים אינם תופעת טבע אלא תופעה חברתית. ויש להם שם - אפליה מגדרית. כעבור שנתיים ייצגה את סטפן וייסנפלד, שרעייתו מתה בלידת בנם ודרש לקבל קצבת שארים שניתנה אז רק לנשים. "התיק שלו היה דוגמה מושלמת איך אפליה מגדרית פוגעת בכולם", הסבירה גינסבורג בשימוע שהתקיים בסנאט ב-1993 כחלק ממועמדותה לעליון. התיק האחרון שהופיעה בו דרש לבטל את הפטור שניתן לנשים משירות בחבר מושבעים, בנימוק שנשים נאשמות בפלילים לא זוכות למשפט הוגן כשדינן מוכרע אך ורק על ידי גברים. באותו שימוע הצהירה באופן חריג למועמדת לשיפוט בשנות ה-90 על תמיכתה בהפלות. "כשהממשלה מחליטה בשביל אישה, היא מתייחסת אליה כאילו היא לא אדם מבוגר שאחראי על הבחירות שלה", אמרה.

אף אחת מ- 12 הנשים שמונו לבית המשפט העליון הישראלי לא היתה עורכת דין אקטיביסטית שנבחרה בשל פועלה הפמיניסטי וקידום שוויון לנשים. דפנה ברק- ארז כתבה מאמרים אקדמיים על פמיניזם ומשפט, אבל פעילותה היתה תיאורטית ולא מעשית. דליה דורנר הגיעה לשיפוט מהצבא, מרים בן פורת, אילה פרוקצ'יה, מרים נאור, עדנה ארבל ודורית ביניש הגיעו משורות משרד המשפטים. שושנה נתניהו, אסתר חיות, ענת ברון ויעל וילנר עבדו במשרד עורכי דין פרטי לפני שמונו לשופטות, בלי כל אג'נדה.

מכולן, דורנר היתה היחידה שהגדירה את עצמה כפמיניסטית, אך בניגוד לגינסבורג, היא עשתה זאת רק לאחר פרישתה. כבר בשנה הראשונה שלה בעליון הצטרפה לדעת הרוב בעתירה שהגישה אליס מילר לאפשר לה לעבור מיונים לקורס טיס, שעד אז היו סגורים בפני נשים. דורנר הצטרפה לדעת הרוב של אליהו מצא ועשתה היסטוריה. זמן קצר לאחר מכן כתבה גינסבורג את דעת הרוב שפתחה את שערי האקדמיה הצבאית (VMI) גם לנשים, אחרי 150 שנה שבהן רק גברים התקבלו אליה.

דורנר פסקה שיש להפחית את עונשה של כרמלה בוחבוט שהורשעה בהריגה של בעלה אחרי שהתעלל בה במשך 24 שנה. בדעת רוב קוצר עונשה משבע לשלוש שנות מאסר בלבד. ב- 2000 הורתה (בהסכמת ביניש) למשרד הפנים לרשום שתי נשים כאמהות של אותו ילד, על סמך אימוץ שנעשה בחו"ל. פסק הדין שהעיב לכאורה על פועלה למען זכויות נשים היה כשדחתה עתירה של ארגונים פמינסטיים וחברתיים והתירה את שידור ערוץ פלייבוי בכבלים ובלווין. דורנר קבעה ועשרה שופטים הסכימו איתה כי חופש הביטוי כולל גם שידורים פורנוגרפיים. במצב שבו פורנוגרפיה זמינה תחת כל עץ רענן, כתבה דורנר, "הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת של ערוץ ארוטי או פורנוגרפי בודד בעל תכנים קלים יחסית אינה יכולה להיות קשה במיוחד".

מהמיינסטרים לשוליים

לאחרונה פרסמו פרופ' רות הלפרין קדרי ועו"ד רויטל שביט-ברששת מאמר שניתח את פועלה הפמיניסטי של ביניש, הראשונה שכיהנה כפרקליטת המדינה והראשונה לשמש כנשיאת בית המשפט העליון. פרופ' יפעת ביטון כתבה באחד ממאמריה כי אם פמיניזם מוגדר כהגנה מובהקת על אינטרסים נשיים ו"הבקעה של חומות אי-השוויון נגד נשים בקול תרועה רמה", אז ביניש, בשונה מדורנר, אינה מצטיירת כפמיניסטית. המאמר מראה כי על אף שביניש נמנעה מזיהוי שכזה, היא עשתה שימוש במתודות פמיניסטיות, קדמה שוויון וצדק מגדרי ותרמה, הלכה למעשה, לשיפור מעמדן של נשים בחברה הישראלית.

אחד מהם בא לידי ביטוי בפסק דין שניתן בעניינו של ניסים אזולאי, שנאשם באונס של נערה בת 14 (שסיפרה לו שהיא בת 16), שאותה פגש ברחוב כמה ימים קודם לכן. ביניש קבעה אז הלכה חדשה שביקשה לאזן את הנטל הלא פרופורציונלי שמוטל על נשים להוכיח התנגדות והעבירה את האחריות אל הנאשם לברר את הסכמת האישה. בפסק דין אחר הפכה פסיקה של בית המשפט המחוזי וקבעה כי רופא אסתטי שפגע מינית במטופלת ישלם לה פיצויים כחלק מהליך הפלילי, מה שהפך מאז לנורמה. בפרשת קצב, הייתה בדעת מיעוט כשסברה שיש לבטל את הסדר הטיעון שנחתם עמו, בשל הפער הגדול בין טיוטת כתב האישום להסדר הטיעון.

שני פסקי הדין הנועזים ביותר שכתבה לא עסקו בפלילים. בפסק הדין שהקריאה בטקס הפרישה שלה, בפברואר 2012, קבעה שיש לפסול את החוק שמאפשר למוסד לביטוח לאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה ממי שמחזיק רכב ולראשונה הוכרה הזכות לקיום מינימלי בכבוד. הנפגעות העיקריות של הביטוח הלאומי היו נשים. זמן קצר לפני כן קיבלה את עתירת אורית גורן, שגילתה כי שכרה נמוך ב- 35% משל עמיתה, והעבירה את נטל ההוכחה כי לא מדובר באפליה על רקע מגדרי למעסיק.  

חמש שנים לפני כן, בית המשפט העליון האמריקאי דן בעתירה דומה שעסקה באפליית שכר של נשים. אלא שהפעם גינסבורג נותרה בדעת מיעוט. השופט סמואל אליטו קבע שאמנם קיימת אפליה, אך העותרת, לילי לדבטר, נזכרה מאוחר מדי. דעת המיעוט של גינסבורג הייתה חריפה ביותר. היא האשימה את עמיתיה השופטים באדישות לשיטה הנכלולית של מעסיקים להפלות נשים וקראה לקונגרס "לתקן את הטעות שאליה נפל בית המשפט". דעת המיעוט שלה הביאה את הקונגרס לשנות את החוק הפדרלי, שהיה החוק הראשון שברק אובמה, מרצה למשפטים לשעבר כמו גינסבורג, חתם עליו כנשיא בינואר 2009 כשלצדו לילי לדבטר.

מאז 2006 גינסבורג מצאה את עצמה נדחקת מהמיינסטרים לשוליים. בתוך ארבעה חודשים זכה נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן בהזדמנות למנות שני שופטי עליון חדשים, והוא בחר בג'ון רוברטס ואליטו. עד אז, במשך 13 שנה, היא נודעה בתור גורם מפשר בעליון, כמי שמושיטה יד לשמרנים בחיפוש אחר עמק השווה. אולם ההיפוך לטובת שמרנים מזן חדש הבהיר לה שאין ביכולתה להגיע לפשרה כפי שיכלה בעבר, ולכן בחרה לנסח את דעות מיעוט חריפות ביותר בכל אותן הצבעות שהפסידה.

בפסק דין שביטל את ההגנה שניתנה להבטחת הצבעה של שחורים במדינות גזעניות, הוביל הנשיא רוברטס את דעת הרוב שנקבעה לפני כ-50 שנה והסביר: "המדינה השתנתה". תגובתה של גינסבורג לדעת הרוב הייתה חדה מתמיד: "פסיקת בית המשפט היא כמו להשליך את המטריה שלך בסופת גשם כי אתה לא נרטב". דעת המיעוט שלה הפכה ויראלית, תחת הכינויRBG Notorious, ותחת הסיסמה: You can't spell truth without Ruth"". מאז, כמעט כל דעת מיעוט שלה שוברת את הרשת והיא זוכה לחיקוי קבוע בסטרדיי נייט לייב שהפך אותה לאייקון תרבותי.

אף אחת או אחד בבית המשפט העליון הישראלי לא הפך למותג כמו RBG. נשיאת העליון הנוכחית אסתר חיות ויתרה על ההזדמנות למנות נשים בסבב המינויים האחרון, בטח כאלה שזורם להן דם אקטיביסטי בגוף. השופטת האחרונה שנבחרה וילנר דחתה על הסף את עתירת שדולת הנשים להורות על ייצוג שווה לנשים, בנימוק כי השדולה נזכרה מאוחר מדי.

בארגונים חברתיים מזהים בדפנה ברק- ארז, שבדומה ל- RBG שמרה על שם נעוריה, פוטנציאל למלא את החלל. עד כה, בשש שנות כהונתה בבית המשפט העליון, היא לא פרעה את השטר. כחלק מהשקפתה הליברלית היא עומדת מאחורי מספר פסיקות משמעותיות בתחום דיני המשפחה. כך למשל, כשקבעה שבעל שניסה לרצוח את רעייתו לא יהיה זכאי לזכויות הפנסיוניות שלה, במסגרת חלוקת הרכוש בהליך הגירושין. וגם בפסק הדין שהורה על חלוקה שוויונית של מזונות  במשמורת משותפת התייחסה למצבן הכלכלי של אמהות אחרי פירוד ועל פערי השכר בין גברים לנשים. ההתבטאות המעניינת ביותר שהשמיעה היה בפסק דין שאישר הגשת תביעה ייצוגית נגד רדיו קול ברמה בשל הדרת נשים, אז קבעה שאיסור הלכתי לא יכול להצדיק פגיעה בליבת הזכות לשוויון.

המבחן הגדול של בית המשפט העליון בכל הנוגע לזכויות נשים יוכרע בקרוב במסגרת העתירות נגד הפרדת נשים במוסדות ההשכלה הגבוהה. עד כה, הקול שהשמיע בית המשפט העליון על הסוגיה היה סלחני, גם בפרשת ההפרדה באוטובוסים וגם במתווה רחבת הכותל. הרכב השופטים שיושב על המדוכה בימים אלה כולל אישה אחת, ענת ברון. לפי אחד הנוכחים בדיון, ברון הייתה קרן האור בדיון. "השאלה היא האם אנחנו רוצים להשריש את התופעה או לשרש אותה", אמרה. ולי אין ספק מהRBG  הייתה משיבה.