טוב אה חברים אני חדשה בקהילה ולא ממזמן התחלתי סיפור אז רציתי לתת לכם לקרוא את התחלה תהנו....
חצות הלילה, הגשם שעתה התחיל לרדת התגבר. הרחוב היה שומם מאיש אפילו הזקן הקבוע בתחנה נעלם.
לפתע מגיחה לה דמות אפלה, רצה במורד הרחוב כולה רטובה ,עיפה ומוטשת כבר מלצעוק הצילו. היא מרימה את מבטה, ורואה אור בהמשך הרחוב, היא גוררת את רגלה לשם בלי טיפת כוח. מעיפה מבט קטן לאחור, למראות כול החושך היא ראתה אותו בא .
היא דפקה על הדלת בחוזקה אך לא נשמע תגובה...
היא דחפה בכול כוחה את הדלת והדלת נפתחה, היא נכנסה פנימה החדר היה גדול ונר קטן שהאיר אותו עמד על השולחן הקטן שבאמצע ליד השולחן על כיסא קטן וסדוק, ישב שם הזקן מהתחנה כולו שפוף ועיף, הזקן הרים את ראשו וראה בנוכחותה, " מה נערה כמוך עושה בחוץ בשעה מאוחרת?" הוא שאל, הפחד לא נתן לה לדבר.
היא הסתכלה עליו במבט מתחנן שביקש עזרה.
שלושה ימים קודם לכן10/10/10:
בוקר טוב לך הנרי, נופפה את ידה יעל ורצה הישר לזרועותיו הפתוחות. הוא חיבק אותה, והמחשבה היחידה שהיתה בראשה כמה הוא חתיך. היא אהבה את שערו השחור והרך, זרעותיו השריריות, והקוביות על בטנו תמיד היו לה למשחק. אבל לצלול לתוך עניו הירוקות, היו בשבילה כמו חלום בלהות.
היא פקחה את עינה, והתבאסה לראות שהזמן רץ והיא עוד לא מסודרת מספיק, נתנה לו נשיקה חטופה ורצה לשרותים כדי לסדר את שערה החום והסורר שלא מוכן להסתדר. היא הסתכלה על עצמה במראה, והרגישה רע למה אני לא יכולה לראות יותר יפה??? עיני החומות שלא מתאימות לכלום, וגופי הקטן והנמוך. הפעמון צילצל, יעל קיפלה את הכול והלכה לכיתה, היום האחרון ללימודים ומחר גם תהיה סוף סוף בת שמונה עשרה.
רטט קל עבר בבגדה, והיא קלטה ששכחה להשתיק את הטלפון, הודעה חדשה שלא נקרא : "לא תוכלי לשמור את הסודות הכי גדולים שלך יותר", יעל נבהלה כל כך שלא ראתה שהמורה להיסטוריה עומד מעלהה, " גברת זירון אפשר לראות מה כול כך מענין אותך" ידו מושטת, יעל כול כך נבהלה מההודעה, שצבע עורה נהיה לבן, הנרי שישב לידה ראה את זה הוא קם, בא אלה אמר לה "קומי את צריכה לשטוף פנים" הוא תפס את ידה והקים אותה, אך ברגע שעמדה על רגלה היא כרסה והתעלפה.
היום חצות 13/10/10:
הזקן, פנה למטבח ואמר לה "דרך אגב קוראים לי שלמה ואותך אני מכיר את תמיד מחיכת לכיווני כול בוקר". הוא ניגש אלה, מגיש לה תה חם "תשתי זה יעשה לך טוב לגרון" היא שתתה ואמרה לו תודה." יעל ככה קוראים לי". יעל גמרה את כוס התה, ואמרה לזקן "תודה רבה אפשר לבקש ממך שיחת טלפון" הוא קם ממקומו, וסימן לה עם היד שתבוא אחריו. היא הלכה אחריו בצעדים מהססים, לפתע הזקן שם את היד ,כדי למנוע ממנה להמשיך. הוא הסתובב, ואמר לה "קחי שיחה אחת זריזה ומהר משהו מנסה לפרוץ את הדלת תעשי זאת בזריזות". יעל טפסה את הטלפון, וחיגה במהירות להנרי, המתנה שיענה גרם לה להתעצבן, כשלפתע נשמע קולו הישנוני מהטלפון, יעל הזדרזה ואמרה לו" בו מהר אני מסובכת אני צריכה עזרה".
הקו נותק......
בוםםם, נשמע יריה מכיוון הדלת...
יעל, הלכה אחורה ובשקט פתחה דלת שהיתה סגורה. החדר, היה קטן אבל הוא היה צפוף. הכול היה שמה שירותים, מטבח, מיטה, ארון מקלחת... הכול.
מרוב כול כך הרבה דברים, יעל הסתתרה מתחת למיטה, היה קשה להיכנס לשם מאחר שהמון בגדים היו זרוקים סביבה.
היא החלה לתהות מי היה אותו הזקן מהתחנה?
נשמעו צעדיים בחדר, ואז נשמע קול.
" היא לא כאן היא נעלמה אבל המטורף מת מה עושים?"
שלושה ימים קודם 10/10/10:
יעל פקחה את עינה, הנרי רכן מעלה. הוא ראה אותה מתאוששת, ומנסה להרים את ראשה, הוא שם את ידו תחת ראשה והרים אותה. הוא תמיד אהב את שערה החום, והמטולטל ואת רחו שהיה תמיד מריח כרח הורדים.
יעל, נשענה על הקיר, מנסה להיזכר מה קרה. היא שאלה את הנרי "כמה זמן אני מעולפת"?. הנרי הסתכל בשעון ואמר" בערך שעה" .
"מהההה". יעל צעקה, "שעה לא חשבתם לנסות לזרוק עלי מים לא יודעת כול דבר כדי להעיר אותי"? הנרי הסתכל במבוכה לכיוון הריצפה, ולחש "ניסינו הכול אבל לא הגבת, האחות נלחצה שהיא בדקה לך דופק ולשניה לא היה, אז הזמנו אמבולנס ונראה לי שרק עכשיו הוא הגיע"
