וצל העבר, (א.ו)
שרידים של זכרונות ילדות
עודנו כאן,
בקמטי עפר הזמן שעל גופי
נוטפים כשעון חול
המבשר את בוא תומי

ושולח מכתב לעבר
ועד בואו יגיע קיצי,
ואני אעלם
כצל שבא עם הרוח
ולא אשוב


מחפש אותם הזיכרונות
ואני ילד
ולא מוצא.
ומשוטט בנבכי הזמן
מתי אמצא האם אחזור לכאן?

והם הלכו
ואני מוטש
שבור
זרוק
מת
מחפש
את מה?

את עצמי?!

ומצאתי!
ואני כאן!



אני חוזר הביתה,
טוב את האמת אני כבר לא ממש זוכר איך הבית נראה.
בזמן האחרון אני שוכח דברים, הרופא אמר שזה בגלל הכדורים, "הכדורים יעשו לך רק טוב" הוא אמר, טוב כנראה הרופא ידע מה הוא אומר, כי מאז אני מרגיש ממש טוב.

והבית מתחיל לברוח לי מהזיכרון, ואני מחפש ולא מוצא.

וכנראה שעוד דברים מתחילים להיעלם לי, אתמול הסתכלתי במראה ולא הבנתי מי מסתכל בה בטוח זה לא אני, ברור שהייתי זוכר, אז שברתי את המראה והלכתי, רק עוד מחפש לאן.

ואני לוקח כדור ואני מרגיש כל כך טוב, שקט, פשוט לשכוח מהכל.

וגם אתם לוקחים את הכדור, הוא פשוט עוזר לנו לשכוח מי אנחנו, מאיין באנו ולאן אנחנו הולכים. הוא עוזר לנו לשכוח את חלומות הילדות, את תקוות הילדים.

אז בואו ניקח את כדור השכחה ונשכח הכל.
כי למה לחיות את עצמנו, אם אפשר לשים מסכות ולחיות חיים של אחר?



מחפש לנטוש את הסירה (א.ו)
לחזור למסלול החיים
לדעת כי יש עוד תקווה
אחרי שכבתה ואיננה

ומחפש לנטוש את העננים
הם שטים לאט מדי,
מחכים להוריד קצת גשם
על אדמה יבשה,
להצמיח טיפה של חיים.

והמים שוטפים את גופי,
מחפש מפלט של אושר
בין הגלים, וטיפות הגשם
ואני טובע,
לא נושם,
מחכה
לסוף.

ואולי הסוף הוא רק ההתחלה?



ואנחנו נפרדים
מחפשים קצת אור בתוך החושך
מחפשים חיים

והשמיים שחורים
והתקווה כלתה עם סוף הגשם,
הפרחים פורחים
והבית יבש.

והיינו כאן והלכנו,
לא למקום טוב יותר,
פשוט הרחק מכאן
למקום אחר,
שבו נוכל להיות באמת
בודדים!


"אבא"
ואתה מעלי שולח חיוך
ואני נושא אותך על כתפיי,
ואנו כאניות השטות במרחבי הזמן,
שטות לאן?

"ואבא"
אתה קורא לי,
עם חיוך נעלם,
ואני נושא אותך,
ואתה כאן,
ומעולם לא היית.

והלכת,
בלי לומר שלום,

ונותרתי לבד,
נשא את הכאב.



זה היה ביום שהם פלשו
אני זוכר אותם, ואני זוכר את המבט בעיינים של אבא
השמיים כולם בערו, כמו מבשרים על סערה

והסערה הגיע

רוץ הוא אמר...
צעקה,אור,שקט.
כבר אמרו האחרים כמה שבני האדם אכזריים
והשמיים אספו את אבא
והשקט כאן בכל מקום,
הפרחים כבר לא פורחים,
והעצים כבר לא נותנים את פירותיהן
ומה לך אתה האדם לכאן?
תלך ולא תשוב!

ואני זוכר אותם
משמידים את כולם
כל מה שלא כמותם.
ואבא אמר שבני האדם
אין להם רגש, אמת, חמלה או אהבה
יש רק שקט!


ואני רץ ורגליי כושלות, הם משיגים אותי, אני לא יכול יותר לרוץ.
נופל, רואה אותם.

ואני עומד מולם, והם באכזריות של בני האדם עומדים מולי,
מכוונים,
ושקט.

כנראה שאבא צדק
אכזריים הם בני האדם!



אז אמרי ארץ אהובה
למה לי לבכות
למה הילדים שותקים
למה עיניהם כבויות
ולמה הימים חולפים
עם הדמעות

ואולי, ואולי יום חדש יפציע,
ואולי איתו האור,
שיאסוף את שברי הכפור.

אני זוכר את היום הראשון שפגשתי אותו, לבן גדול ורך, דובי מושלם, והוא תמיד ידע להקשיב, ואני סיפרתי לו הכל. על איך איש השלג הרביצ לי בכיתה א, ואחר כך ברח ולא חזר עוד, על איך אמא נשארה לבד, בוכה כל ערב ושואלת מתי הוא יחזור.
והגשם ירד, אמרו לי שהוא נמס בקור.
וסיפרתי לו איך כל לילה ממש לפני שנרדמתי ירדתי לבדוק מה עם אמא, האם היא עדיין נושמת, כן, פחדתי שגם היא תימס ולא תחזור.
וסיפרתי לו על אהבות שהיו ואינם ועל אהבות שהתחילו ונשארו, על כאבים וקשיים.
והוא היה שם, תמיד.
אני זוכר שהוא אמר לי "בוא נצא נשתה קצת נשתחרר מה כבר יקרה" שתינו קצת לא יותר מדי, אבל אני הייתי גמור, אז הדובי ביקש לנהוג נתתי לו, הוא היה נהג תורן.
והוא, נמאס לו לשמוע על אבא, על הקשיים, על אמא בוכה באמצע הלילה, על איש שלג, אז הוא פשוט נכנס במעקה בטיחות.


אתה אפילו לא כאן
אבל אני כבר כועס אליך
אתה מחייך אלי
ואני אוטם אוזניים
כמו לא שומע

ואתה צועק לי משם
מה אתה רוצה ממני
האם פגעתי בך? הרי אני עוד לא חי
האם גרמתי לך צער? הרי לא ידעתי עוד דבר

ואתה שולח אלי מבט משם
רחוק יותר ממה שכבר מפריד ממנו.
ואני רק רוצה לומר לך
שאני אוהב אותך אבא

ואני אוטם אוזניים, ולא שומע,

ואתה אינך ולא תשוב עוד לעולם.



וחברים היינו פעם,
אהבנו,
צחקנו,
ידענו חיים.

ועם הרוח הכל חלף
זכרונות,
ילדות,
תקווה.

וחברים היינו פעם.


ואולי נשוב להיות.


חיכיתי לאוטו זבל שיקח אותי מכאן,
למה לא?
בסוף כולם הולכים לשם.
אני זוכר אותי בצבא מורעל עם סכין בין השיניים גולנצ'יק, הולך בין הסמטאות,
צוחק על העולם מי יכול נגדנו?

וחוזר הביתה,
שם השמיים אפורים והגשם לא מפסיק לרדת, ובבית קר, רטוב.
השיפוצניק הזה רק גנב לי את הכסף והשאיר לי את הבית רטוב.
וחיכיתי לאוטו זבל,
ואני זוכר שבטלוויזיה היה קומדי סטור, הם צחקו על החיים בתמימות, ואני בחדר הקר, רואה ולא צוחק ולא תמים.


בבוקר חיכיתי לאוטו זבל, שיקח אותי מכאן.
כדי לעולם לא לחזור...

והתעוררתי.
וזה בכלל לא הייתי אני
;)