החמאס יורה על ישראל מסיבה אחת בלבד: הוא שונא אותה ורוצה בחיסולה. אבל אם נתנער מהקיבעון המחשבתי, נוכל להיות חכמים ויצירתיים ולהפוך את השנאה שלו ליתרון. הגיע הזמן ליצירת משוואה חדשה שתפסיק לפגוע או להיטיב עם תושבי עזה (דברים שאינם מעניינים את החמאס) ותגרום לכך (עד כמה שזה נשמע מוזר) שירי על ישראל  ייטיב עם ישראל ועם אזרחיה. רק כך, דווקא שנאת החמאס לישראל תגרום לו לעשות הכל כדי שלא יירו לכיווננו.

האסטרטגיה הישראלית מול רצועת עזה מנסה למנוע ירי ופגיעות בישראל באמצעות השפעה על האינטרס של תושבי הרצועה בפרנסה, ברווחה ובשקט. כשהם יורים עלינו אנחנו פוגעים בהם באמצעות סגירת מעברים, החמרת הגבלות ובמקרים קשים יותר באמצעות הפעלת כוח האש העצום של צה"ל ("הסבבים"). כשאינם פוגעים ויורים אנחנו מאשרים הקלות, מבטלים הגבלות ודואגים להזכיר מה יקרה להם אם יירו ("הרתעה").

לנוכח המצוקה הגוברת בעזה, האסטרטגיה הזו הופכת ליותר ויותר בעייתית ופחות ופחות יעילה. זה נכון לגבי השגרה הנוכחית וגם לגבי הסדרה כזו או אחרת. שהרי גם אם תהיה הסדרה, יהיה צורך במנופים שימנעו ירי לכיווננו ולו מצד ארגונים "סוררים".

הגיעה העת להתנתק מהקיבעון האסטרטגי מול עזה ולגבש באופן יצירתי חלופות שישיגו את התוצאה הרצויה בדרך אחרת, שאיננה מתמקדת בעזתים ולא כרוכה בפגיעה ובהרס.

מדיניות התגובה הישראלית ביחס לרצועת עזה מעוררת שאלות מוסריות לא פשוטות. וכי במה אשם הדייג העזתי שפרנסתו נפגעת בעקבות צמצום אזור הדייג? במה אשמה המשפחה העזתית הסובלת מקור או מחום כתוצאה מהעדר אספקה סדירה של חשמל? אילו הפגיעות הללו היו מובילות למניעת ירי על ישראל ניתן היה לקבל אותן בלית ברירה, אבל האם זה באמת המצב?

מדיניות "המקל והגזר" תואמת את הלך המחשבה הדמוקרטי המערבי. ההנחה היא שאם ידעו העזתים, כי פגיעה בישראל תוביל לפגיעה משמעותית בחייהם וכי שקט מצידם יאפשר שיפור ניכר באיכות חייהם, הם יגרמו לממשלתם למנוע כל ירי על ישראל.

ואולם עזה איננה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה רצחנית הנשלטת על ידי החמאס, ארגון טרור אידאולוגי וקיצוני. האינטרס העליון של החמאס הוא המשך הפגיעה במדינה היהודית, והוא מוכן לקדם את האינטרס הזה גם במחיר פגיעה באוכלוסיית עזה. לכן יעילות מדיניות הענישה וההקלות, במתכונתה הנוכחית, מוגבלת ביותר.

החמאס לא יהפוך לארגון שוחר שלום ולא יוותר על שנאתו לישראל, אבל את החיסרון מבחינתנו שבגישת החמאס ניתן להפוך ליתרון. אם החמאס כל כך שונא אותנו, אנחנו צריכים לשנות את המשוואה, כך שדווקא השנאה לישראל תגרום לחמאס לעשות הכל כדי שלא נפגע.

שינוי המשוואה צריך להתבסס על העיקרון לפיו כל פגיעה בישראל תשרת את ישראל. החמאס לא יסכים לכך, כמובן, ולכן את הדרישה לשינוי המשוואה, צריך יהיה להפנות לקהילה הבינלאומית. ישראל צריכה לדרוש, כי הסיוע הבינלאומי לעזה (החיוני לקיומה) יותנה בכך שהארגונים המסייעים יעניקו הטבות מפליגות לישראל, במקרה בו תותקף מכיוון עזה.

כך למשל, ישראל צריכה להתנות את הסיוע הקטארי החודשי לרצועת עזה בכך שהקטארים יפקידו סכום גדול פי עשרים בבנק אמריקאי. אם הקטארים רוצים להעניק לעזה 15 מיליון דולר, הם יצטרכו להפקיד בחשבון נאמנות 300 מיליון דולר (סכום פעוט במונחים קטארים).

אם בחלוף חודש לא יהיה שום ירי מהרצועה, יוחזרו הכספים לקטאר, אבל אם יהיה ירי, יעביר הבנק הנאמן באופן מיידי, ללא כל שיקול דעת ובהתאם להנחיות שקיבל מראש, את מלוא הסכום לגורמים הנפגעים בישראל (למשל, הרשויות המקומיות באזורים שייפגעו, או אפילו ישירות לתושבים שאליהם כוון הירי).

אם במהלך החודש יועברו הכספים בשל ירי על ישראל, תצטרך קטאר להפקיד 300 מיליון דולר נוספים כתנאי להעברת התמיכה החודשית הבאה לתושבי הרצועה. מדיניות דומה צריך יהיה להחיל לגבי כל ארגון, מדינה או גוף בינלאומי שירצה לסייע לתושבי עזה.

בעקבות הפקדת הכספים ובניית מנגנון הפיצוי המיידי לתושבי ישראל, יידע החמאס (ושאר הארגונים בעזה), כי ירי על ישראל ישרת אותה ויסייע לתושביה ובייחוד לאלו שעליהם הם מתכוונים לירות.

דווקא שנאת החמאס לישראל תיצור אצל החמאס אינטרס אמיתי ואידאולוגי לעשות הכל כדי למנוע ירי לכיווננו. לחמאס יהיה גם קל יותר לפעול כנגד ארגונים אחרים המעוניינים בהמשך הירי, שכן ברור יהיה שאותם ארגונים מסייעים בפועל לישראל.

השגת הסכמה בינלאומית לכללי המשחק החדשים לא תהיה קלה, אבל אם נהיה נחושים מספיק, הכללים הללו יאומצו. שינוי המשוואה ואימוץ כללי המשחק החדשים לא יהווה פתרון קסם והטיפול בנושא הרצועה יצריך רעיונות יצירתיים נוספים.

אבל מנגנון של פיצוי משמעותי לישראל בעקבות ירי עליה, יוכל להפוך לכלי מרכזי בהשכנת שקט משני צידי הגבול, דבר שבסופו של דבר ישרת את האינטרסים האמיתיים של שני העמים. אם נגרום לקהילה הבינלאומית להבין זאת, היא גם תקבל ברצון את המשוואה החדשה.

אורי שנהר הוא שותף במשרד עורכי-דין ומזה עשרים שנה מרצה באוניברסיטה העברית בקורסים בנושאי חופש הביטוי

נתניהו הודיע שהוא מתכוון להכשיר את דור ההמשך של ההנהגה. ואנחנו חשבנו שיותר גרוע לא יכול להיות.

יונתן שתיל, בן 67, הוא פנסיונר טרי, רווק, חילוני חרד (למה שקורה כאן, פוליטית וחברתית), חבר קיבוץ גל-און (מהדור הישן, שהולך ונכחד), מאייר וקריקטוריסט (פרסם בעבר במקומונים שונים ואייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב הווטרינר הדוקטור רפי קישון). מקווה לטוב.

זה לא התחיל במלון.

זה מתחיל עוד בהריון.
וזה עובר לגן הילדים. שלא מלמדים ילדים באמת לאהוב כבר בגן. שכופים עליהם ידע ולא מלמדים אותם לאהוב. ואנחנו לא מלמדים ילדים לאהוב כי אנחנו לא יודעים איך בדיוק לאהוב.

זה לא התחיל במלון
זה מתחיל בתרבות שלנו. תרבות שאין בה כבוד ליסוד הניקבי. לא לאישה ולא לאדמה. תרבות של שימוש ולקיחה בלי רשות והסכמה ורצון.

זה לא מתחיל במלון
זה מתחיל "בחיים כמו בפרסומות". אנחנו משתמשים בנשים לקידום מכירות במקום לאהוב נשים. וכשמשתמשים במישהו הופכים אותו לחפץ. קונים אותו. מוכרים אותו. ועכשיו תהפכו את המילים: קונים אותה (בכסף מלא מאה זקוקין) מוכרים אותה (בפורנו ובזנות). מוכרים דרכה (בפרסומות בטלויזיה ובשלטי חוצות). משתמשים בה ובכוח שלה (כדי לעשות כסף).

משם הדרך לפורנו פתוחה.
משם הדרך לזנות פתוחה.
משם הדרך לאונס פתוחה

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה שאנחנו חומדים במקום להיות חמודים. כן, כן. וההבדל הוא סוד גדול ופשוט. גבר חומד משתמש באישה. וגבר חמוד אוהב את האישה.
ומהחמדנות הדרך למלון בקפריסין לא ממש ארוכה.

זה ממש לא מתחיל במלון.
זה מתחיל במיליון ומאה מליון ואולי מליארדי גברים שעסוקים בלכבוש אישה במקום לאהוב! גברים שעסוקים בלהראות לאישה כמה הם חזקים כמה הם שווים כמה הם עשירים כמה הם רוחניים כמה הם גשמיים. ואז זה בא מהאגו. ואז זה בא מתוך כוחנות. ואז זה בא מתוך חמדנות ורכושנות. ואז זה לא לא לא אהבה.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בזה ששכחנו פשוט לאהוב אדם. שכחנו פשוט לאהוב אישה! משם הדרך ל"לא תחמוד את אשת רעך" קצרה. וגם הדרך ל"לא תחמוד את אשתך". כי הרי (תחשבו על זה) גם את אישתי אסור לי לחמוד! גם לאישתי אני אמור להיות חמוד!

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל אצלנו בסלון.
זה מתחיל בכך שמיניות ואהבה לא לומדים-מלמדים. שמיניות ואהבה קשורים אצלנו למשהו אסור, לחטא, לבושה, לאשמה, למשהו אפל ורע.

זה מתחיל מזה שעמוק בתוכנו (למרות מצוות פרו ורבו וכו') מיניות קשורה אצל רבים וטובים ליצר הרע במקום ליצר החיים ולדבר שפל ונמוך במקום למעיין החיים. ומי מלמד ילדים בבית הספר על הקשר בין היוצר ליצורים לייצרם? מי רואה את הקשר? מי מחבר את הדברים?

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל ב80% מהנוער (כולל הדתי והחרדי ובואו לא נעשה הנחות פה לעצמנו, אפשר הנחה קטנה לא יותר) שצורכים פורנו  ואין מרפא אמיתי למחנכים ולא בשורה חדשה לרבנים (תודו בזה, רבנים יקרים ואמיצים) ולא יהיה מרפא אמיתי עד שנלמד פשוט לכבד ולאהוב.

כי כשאתה באמת אוהב אתה לא רוצה לראות פורנו.
כי כשאתה אוהב, אתה מכבד את אשתך ומכבד את הנשים ואת היסוד הניקבי ולא רוצה להתייחס לאישה שלך כאל חפץ ולא חלילה לאנוס במלון!

כי כשאתה אוהב אתה יודע את הסוד של ההקשבה לאישה שלך. אתה יודע איך מכבדים את האחר דרך ההקשבה לרצונו. ואז הרצון שלך ניפגש בכבוד ותשוקה עם הרצון שלה.

כי כשאתה מכבד ואוהב אתה יודע את הסוד של ההסכמה באינטימיות ומיניות. זה הסוד שמי שמבין אותו (לא מסובך) הבין משהו בעולם הזה. וזה משהו שלא מלמדים באף בית ספר או ישיבה גבוהה.

זה לא התחיל במלון אבל זה ייגמר בחופש.
זה ייגמר כשנחיה באומץ את החיבור בין אהבה ומיניות לבין חופש. כן כן, חופש. לא להיבהל מחופש. לא בלגן. לא בלבול. לא פריצות לא כאוס – חופש. כי אין רצון אמיתי בלי חופש פנימי שמתוכו אנחנו באמת רוצים. וכמה פחד מחופש פנימי יש בעולמנו אבל מה לעשות חייבים לעבור דרך החופש כי זהו השער לאהבה. זהו השער לה'.

החופש להיות ביחד
החופש לאהוב
החופש לכבד את האישה שלי
החופש לכבד ולתמוך ולאהוב את הרצון שלה ואת הבחירות שלה, כולל לשמוע ממנה "לא", ולכבד ולאהוב אותה עם ה"לא" שלה. ותדעו לכם שדווקא כשיש מקום ל"לא" דווקא אז בא החופש לומר "כן" באופן שלם ובחירי. ואז ה"כן" הוא כֵּן, תרתי משמע.

זה לא מתחיל במלון.
זה מתחיל בלהבין שיש קדושה ברצון.
יש קדושה ברצון של האישה.
ואת זה שכחנו בדרך למלון
ובזה אנחנו מתחילים להיזכר אינשאללה אצלנו בבית בסלון.
יושבים אל החלון, פותחים את הוילון, מסתכלים החוצה לאופק ורואים כוכבים מליון.

ובמזרח: שחר חדש. רואים עידן של כבוד ואהבה בין המינים, רואים עידן של פיוס כללי בין גברים לנשים ופיוס פרטי בין איש לאישה. רואים עידן של סליחה לפוגעים. רואים עידן של שחרור מהעבר, רואים עתיד של כבוד והסכמה ורצון ותשוקה ואהבה עזה.

והמקום המרכזי לחפש ולמצוא את זה זה בבית שלנו, בZooגיות שלנו:)

נחום פצ'ניק הוא תושב "שדה בועז", מאחז קטן בגוש עציון (שלא נבנה על אדמות פרטיות), נשוי באהבה לאוֹרי, אב לארבעה ילדים חמודים. פסיכותראפיסט בהתמחות ומנחה סדנאות בתחום הגבריות והמיניות. בין לבין כותב שירה והגות דתית עצמאית (הספר השני שלו כמעט מוכן), ורץ למרחקים ארוכים (תרתי משמע)

המאבק בתביעות ההשתקה של גורמים בעלי-עוצמה נגד עיתונאים או פעילים במרחב הציבורי, רשם לעצמו ניצחון משמעותי בשבוע שעבר, כשלשכת עורכי הדין הודיעה כי היא מושכת את התביעה המתמשכת נגד העיתונאית שרון שפורר.

זאת הייתה תביעת דגל של יו"ר לשכת עורכי הדין הקודם, אפי נווה, שבינתיים הסתבך בחשדות לפלילים ונאלץ לפרוש בבושת פנים מראשות הלשכה. יו"ר הלשכה החדש, אבי חימי, הודיע כי בכינוס מועצת הלשכה הוחלט על ביטול התביעה. הוא ציין כי שוחח עם נווה ושכנע אותו לוותר גם על תביעתו האישית נגד שפורר וזאת בנימוק ש"אין מקום לתביעות אישיות נגד עיתונאים".

ההודעה הזו מקפלת בתוכה הודאה בכך שהנזק התדמיתי שגורמת תביעת השתקה והפחדה עלול להיות גדול לאין ערוך מהתועלת שהיא מביאה לתובעים.

שפורר, כתבת "המקום הכי חם בגיהינום", נמנעה מלצהול, ובהודעתה ביקשה לשפוך מים צוננים על ההתלהבות של עמיתיה העיתונאים והפעילים למען חופש הביטוי.

"אחרי שנתיים וחצי של בריונות מצד הלשכה ומצד אפי נוה – אין שום בשורה בביטול התביעה נגדי", כתבה שפורר בפוסט שהעלתה בפייסבוק.

"לפי שעה אתם יכולים לברך בעיקר את אבי חימי ואפי נוה, שהצליחו למצוא פתח של כבוד ולברוח, ועוד מתרצים את זה בשלל תרוצים", כתבה בפוסט.

שפורר הסבירה שהלשכה "ממשיכה לשקר", ובשיחות עם סביבתה הדגישה שתהיה מרוצה כשהשחיתות סביב פעולותיה של הלשכה תיפסק.

תביעות השתקה הן תחום חדש יחסית בעולם המשפט, ובעשור האחרון, עם התגברות הפעילות ברשתות החברתיות, הן תפסו תאוצה משמעותית.

פעמים רבות המטרה העומדת מאחוריהן אינה קבלת החלטה משפטית על התנצלות או פיצוי כספי, אלא יותר הכתבת מסע ייסורים לנתבע, כזה שילמד אותו – ואת סביבתו – ש"אסור להתעסק" עם התובע.

בהרצאות שאני מעביר על תביעות השתקה מעת לעת אני נוהג לציין ארבע דרכים לחזק הפחדה זו: רדיפת הנתבע "עד קצה העולם" (מה שקרוי גם "תיירות דיבה", כלומר תביעות במדינות אחרות), הפעלת טרור משפטי עוד לפני הפרסום, הליכה מעל ראשו של המפרסם באמצעות תלונה אצל מעסיקו, והפחדה או שיימינג, בסביבת העבודה או החיים של המפרסם.

במילים אחרות, תביעות השתקה הן קרב ממושך שחלקים רבים בתוכו מזכירים "משחק איציק": הראשון שממצמץ, הוא המפסיד.

אבי חימי, יו״ר לשכת עורכי הדין (צילום: Flash90)

מסיבה זו אני חולק על שפורר ורואה בהחלטת הלשכה למשוך את התביעה ניצחון גדול בנקודות, גם אם לא נוק-אאוט מוחלט. לשכת עורכי הדין לא רק מצמצה כאן, היא נאלצה לסגת לאחור בבושת פנים. הגם שלא התנצלה על פעולותיה הנפסדות בשנים האחרונות, על רדיפת העיתונאים וההתנהלות הבריונית בתוך ומחוץ לכתלי בית המשפט, מבחן התוצאה מראה שבכוונת היו"ר החדש לשנות טקטיקה.

שפורר אולי מחפשת מהות, למשל שינוי גישה, הודאה באשמה, הפסקת השחיתות הממסדית, אבל ניצחונות בתחום תביעות ההשתקה באות לרוב בשלבים. השלב הראשון בתיקון אמיתי הוא ביטול הפעולה המשפטית הבריונית. רק לאחריה יכול לבוא תיקון ממשי כלשהו של התנהלות והתנהגות.

גם אם תיקון כזה לא יגיע, אפשר לשמוח בלב שלם מההחלטה הנוכחית. היא לא רק מסירה מעל גבה של עיתונאית את העול (המיותר) להתרוצץ בין בתי משפט, להמציא תצהירים וראיות כדי להוכיח אמת שהייתה לצידה מלכתחילה, ולהסתכן בהוצאות משפט יקרות ומתמשכות, אלא גם (ואולי בעיקר) משדרת מסר: מי שמתעסק עם העיתונאים לוקח סיכון.

נכון, משפטית אנחנו בדרך כלל חלשים יותר מהטייקונים ובניגוד לבכירי המשק והממסד לא עומד לרשותנו משרד עורכי דין נוצץ בחיוג מהיר. אבל ציבורית אנחנו טעונים בלא מעט יוקרה ויכולת השפעה.

הטלת ספק ביושרתנו, רדיפה אחרינו בהליכים משפטיים מופרכים, ודרישה לפיצויים חסרי פרופורציה – לא רק שלא תביא "התנצלות" מיוחלת (ושקרית), היא תשחרר אצלנו חלק מהעכבות, ותהפוך את הקייס לציבורי, מתמשך ואגרסיבי.

לא מעט גורמים בישראל כיום עדיין לא קלטו את המסר. "קבלה לעם" ממשיכה לנהל תביעות השתקה נגד כמה עיתונאים במקביל (בעבר גם נגד הח"מ), וולטר סוריאנו ממשיך לרדוף אחרי עיתונאים בתביעות השתקה, משפט השתקה אחר של שפורר מצידו של העבריין המורשע דודו דיגמי ממשיך להתנהל בבית המשפט, וזה לפני שהגענו לאיומי העבר של שלדון אדלסון, האחים עופר ועוד.

ויש כמובן גם תביעות השתקה "קטנות" יותר, פחות מפורסמות, נגד אזרחים שבסך הכל ביקשו להשתלב בשיח הציבורי באזור מגוריהם, ומיד חטפו תביעה על ראשם, מבלי לדעת איך להתמודד עם הצרה הזאת.

עבור כל אלה, ההתקפלות של לשכת עורכי הדין היא דרמטית. ועבור העיתונאים והפעילים שלעתים חושבים לוותר, להתקפל, להתנצל או להתפשר – ההתקפלות של עו"ד חימי וחבריו נושאת מסר ברור: חכו בסבלנות, בסוף הצדק יבצבץ החוצה מתוך המדמנה.

הפרסומת המדוברת של חווה אלברשטיין לחברת "יס" נוגעת אצלי בנושא כאוב במיוחד: מלחמתי הנואשת זה שני עשורים בתוכניות הריאליטי למיניהן.

מאמצי אלה גרמו לי חיכוך עם אנשים קרובים, הביאו עלי האשמות שאני אליטיסט, והציבו אותי מול שאלת השאלות של כל הזמנים: מדוע אנשים מסרבים להבין?

הבנתי שלא מדובר בסתם העדפה, ויצאתי לחקור את רגשותי העזים בעניין.

זה התחיל בשבילי בשנת 2000 עם תכנית אמריקאית בשם "הישרדות". הייתי הורה צעיר החרד לחינוך ביתו הקטנה, וצפיתי בתכנית פעם אחת בחשדנות. גיליתי שם מציצנות מרהיבה, תחרות אכזרית, ואנשים יפים הנצמדים לצוקים: מתכון להצלחה בקרב אוכלוסיה גדולה. האליטיסט שבי נחרד. אבל חיכיתי לגלות מי ייזרק מהאי.

"הישרדות" היתה מטופשת דייה שלא זכתה במכובדות, כך שאפשר היה להתעלם מקיומה. הבעיה האמיתית החלה לפני כ-15 שנה, עם תחילת המבול של תחרויות השירים.

גרנו אז בלונדון, וממש כמו בשיר של אלברשטיין (עם המילים של חנוך לוין) הייאוש היה יותר נוח.  בעצם היה פשוט נוח.  אם היה ייאוש, הוא נבע מתוכניות הריאליטי ובמיוחד תחרויות השירים אשר התרבו כפטריות אחר הגשם האנגלי — אקס פאקטור, איידול אמריקאי ובריטי, דה וויס וכל השאר. אינסוף ואריאציות על אותה משוואה שרשעים המציאו כדי להדביק צופים פתאים למקום מושבם תוך העמדת פנים שמדובר בתרבות.

אחרי אלה, המבול: תחרויות ריקוד עם ידוענים מהנפטלין; סדנאות בישול למכביר; אקסהיביציוניסטים מצולמים סביב השעון בבית משותף, ומשתדלים לעצבן; בני הקהילה הגאה משפצים איזו בקתה; אלמונים לא מבריקים הכמהים לתהילה מתועדים תוך כדי המלטות מתנינים, ריקוד עם נחשים והתחנפות למגישים.

באופן אירוני כל הביזיון הזה קרה דווקא באחת מתקופות השיא של טלוויזיה — אך המספרים דברו בעד עצמם: רוב עצום העדיף את הזבל הזה על פני "הסופרנוס", לארי דייויד, לואי סי קיי ו"תמרות עשן" המקומית. זה מטריד אך לא מפתיע, נראה קשור לעוד בחירות שגויות שנעשות, ומעלה תהיות על עתיד הדמוקרטיה.

למרות שהז'אנר כולו מתועב בעיני, שנאתי המיוחדת שמורה לתחרויות השירה. תהיתי: למה? הרי אני אוהב מוזיקה מאוד, ובזמנו אף רכשתי דיסקים בסיטונות.
הטיעון המקורי שלי, בשנים הראשונות של הקטסטרופה, התייחס ליחס הבלתי הוגן לכאורה כלפי המתמודדים: שופטים מרוצים מעצמם ממטירים ביקורת קטלנית על מתמודדים המומים המגיעים לסף דמעות. משפחתי התעלמה מתחנוני.

בהמשך התמקדתי במניפולציה שעושים לצופים. הסיבובים האינסופיים, הראיונות הממושכים, הנאמנות המזויפת של המנטורים. הצבעה אחת נוספת אחרי הזדמנות אחת אחרונה וסיפור מסכם עם הדודה והדוד. זה היה כל כך שקוף שהכל מחושב כדי לשמר את הקרקס איכשהו באוויר, בעלויות ייצור נמוכות, עד הפרסומות. יקר וקשה להרים סדרת מופת; זול וקל לשבש את דעתם של ההמונים. מכל מקום, תרבות זה לא. מילניאלז הביטו בי במבט מודאג. הכישלון  היה מוחלט.

לאחרונה אני חש שמצאתי נימוק משכנע: תחרויות השירה הללו חוגגות ביצועים מעל לכל: קול, נוכחות בימתית, מראה מצודד, גימיקים אין-סוף. אין שום דבר רע בכל אלה, כמובן — אבל הם לא הדברים החשובים בעולם, או אפילו במוזיקה. פרנסי התקשורת לא יודו בזה בפה מלא, אבל המסר לילדי היקום הוא ברור: המראה והרושם, העטיפה והקנקן, אלה הדברים החשובים בחיים.

קצרה הדרך משם למגיפת הסלפי עם פני הברווז (שלא לדבר על פורנוגרפיית הארוחות). בסוף נגיע לעולם שבו הסגנון קובע ולמהות אין שום דרישה. אולי, בעצם, אנחנו שם כבר מזמן.

יש לי מאות תקליטורים ועשרות אלפי שירים דיגיטליים, ורובם זכו למעמד זה בזכות היצירה ולא בזכות הביצועים. הגיטרה של מארק נופפלר היא וירטואוזית – אבל לא בגללה אני אוהב את דייר סטרייטס. אולי תגיע תגובת הנגד יום אחד; אולי נראה מתישהו תיקון עולם.

אבל במצב הנוכחי, סיפרתי לא מזמן לבתי הצעירה, הביטלס לא היו שורדים את התחרויות הארורות: נטע ברזילי הייתה עושה מהם קציצות. גם מחווה אלברשטיין. לונדון לא מחכה לה; גם לא תל אביב, לצערי.