על מנת להבין את מצב היחסים בין הציבור לשלטון, עלינו לבחון את השיעור בו הישראלים סבורים כי הממשלה קשובה לבעיותיהם ושהיא מתפקדת לשביעות רצונם. שני מדדים אלה נמדדים באופן עקבי מאז 2022 בסקרי דעת קהל חודשיים של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, והם מציירים תמונה עגומה במיוחד של אובדן אמון ציבורי בתפקוד ובהיענות של הממשלה – לא רק בקרב מתנגדי הממשלה, אלא גם בקרב מי שתמכו בה בבחירות האחרונות.

הנתונים מלמדים כי שביעות הרצון הכללית מתפקוד הממשלה צנחה בחצי – משיעור של כ־37% בינואר 2023 לרמות של קרוב ל־20% בלבד בקיץ 2025. גם התחושה שהממשלה קשובה לציבור ירדה באותה תקופה מכ־30% לפחות מ־20%. מדובר בממוצע על ירידה של קרוב ל־10% לעומת שביעות הרצון ממשלת בנט־לפיד שקדמה לה.

לפי הנתונים, שביעות הרצון הכללית מתפקוד הממשלה צנחה בחצי – משיעור של כ־37% בינואר 2023 ל־20% בקירוב בלבד בקיץ 2025. גם התחושה שהממשלה קשובה לציבור ירדה אז מכ־30% לפחות מ־20%

אך המגמות הדרמטיות ביותר אינן בקרב כלל הציבור – אלא בקרב מצביעי הקואליציה עצמה. בחודשים הראשונים לכהונת הממשלה הנוכחית, מעל 70% ממצביעיה היו מרוצים מתפקודה, וקרוב ל־60% סברו שהיא קשובה לבעיות הציבור. אלא שככל שהזמן חלף, שיעורים אלה צנחו בהתמדה: בתחילת 2024 כבר נמדדו סביב 45% בלבד, וב־2025 לאחר עליה קלה, סביב 50% לכל היותר. במילים אחרות: רק כמחצית ממצביעי הקואליציה עדיין שבעי רצון מתפקוד הממשלה לה הצביעו.

בצד השני של המפה, אצל מצביעי האופוזיציה, התמונה עגומה באופן עקבי: שיעורי שביעות הרצון ותחושת הקשב של הממשלה – נעים סביב 5%–10% בלבד לכל אורך התקופה. ממשלה אמורה לייצג ולפעול למען כלל האזרחים, ולכן הנתון הזה משקף מצב שבו חלקים נרחבים בציבור חשים שהממשלה כלל אינה פועלת עבורם.

זה מצטרף לתופעה כללית שהולכת ומחריפה בחברה ובפוליטיקה הישראלית – קיטוב בין הצדדים הפוליטיים. במובן זה, הירידה באמון אינה רק תוצאה של עמדות פוליטיות שונות אלא של קרע עמוק בתפיסת ההיענות של השלטון.

מה גורם לשחיקה הזו? חלק מהתשובה טמון במציאות של השנים האחרונות. המחלוקות הפנימיות סביב רפורמות המשטר, המלחמה בעזה והדשדוש שהיא גררה, והתחושה הגוברת של נתק בין ההנהגה לציבור – כולם שחקו את אמון הציבור במוסדות השלטון. נתוני המכון לחירות ואחריות מראים שפחות מ-1 מכל חמישה ישראלים נותן אמון בממשלה, ועוד פחות מזה בכנסת). בישראל, שבה המערכת השלטונית ריכוזית במיוחד ואין מנגנוני ייצוג חזקים נוספים מעבר לממשלה ולכנסת, הפער הזה מועצם עוד יותר.

מנקודת מבט דמוקרטית, המשמעות רחבה אף יותר. כבר בשנות ה-60 וה-70 תיאורטיקנים כמו חנה פיטקין כתבו על היענות פוליטית כעיקרון מנחה של הדמוקרטיה. לפי כתביה, על נבחרי ציבור בדמוקרטיה לא רק לפעול בהתאם לאינטרסים של בוחריהם אלא להגיב לדרישותיהם ורצונותיהם. גם רוברט דאל הגדיר דמוקרטיה כשיטה שבה הממשלה נענית לרצון הציבור.

כאשר אפילו בוחרי מפלגות השלטון חדלים להאמין כי הממשלה מקשיבה להם, מדובר לא רק במשבר אמון אלא בפגיעה בליבה של ההבטחה הדמוקרטית עצמה. בהיעדר תחושה של קשב פוליטי, אזרחים נוטים לאבד אמון לא רק בממשלה אלא בשיטה כולה – ולחפש הסדרים אחרים.

כשאפילו בוחרי מפלגות השלטון חדלים להאמין שהממשלה מקשיבה להם, זה לא רק משבר אמון אלא פגיעה בלב ההבטחה הדמוקרטית. בהיעדר תחושת קשב פוליטי, אובדן האמון הוא לא רק בממשלה אלא בשיטה

ממשלה שמאבדת את אמון מצביעיה אינה רק חלשה פוליטית – היא עלולה להיות מנותקת חברתית, מתקשה לנהל מדיניות ארוכת טווח ולגייס שיתוף פעולה ציבורי. הנתונים הללו אינם רק תמרור אזהרה – הם תזכורת למחיר המצטבר של ניהול ציבורי חסר הקשבה. הציבור הישראלי, על כל מחנותיו, מאותת שהוא רוצה הנהגה שמדברת פחות אל עצמה (או לקבוצות סקטוריאליות ספציפיות) ויותר אל אזרחיה (ככלל או לפחות לקבוצות נרחבות). אם הממשלה הנוכחית – או כל ממשלה שתבוא אחריה – לא תדע להפוך את המגמה הזו, היא עלולה לגלות שהמשבר הזה הוא כבר לא זמני אלא מתמשך וקבוע.

ד"ר שחף זמיר הוא חוקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. מתמחה בחקר מוסדות, מפלגות ופוליטיקה השוואתית. מחקריו עוסקים בפרסונליזציה של הפוליטיקה, פוליטיקה מקוונת ובמחקרים יישומיים אחרים בפרט בפוליטיקה הישראלית.