נחום ברנע, בטור דעה פסימי למדי, קבע כי "המחאה איבדה את היכולת שלה ליצור סדר יום. לא נותר לה אלא לדפוק את הראש בקיר" (2.12.24, Ynet). באבחנתו של ברנע לא היה כל חדש. היא רווחת זה זמן רב, לרבות על במה זו. גם את ספת הפסיכולוגיה הציעו לפיענוחה.

אכן, זה זמן רב שתנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית ממחזרת ומשלהבת את עצמה בשלטי ענק שנונים, בקריאות-קרב ברשתות, בתוכניות מפורטות ל"יום פקודה", ובהפגנות כמובן. ללא תוחלת: ההמונים לא יוצאים מבתיהם, ומיליונים לא צרים על הכנסת.

זה זמן רב שהמחאה נגד ההפיכה המשטרית ממחזרת ומשלהבת את עצמה בשלטי ענק שנונים, בקריאות-קרב ברשתות, בתוכניות מפורטות ל"יום פקודה", ובהפגנות כמובן. ללא תוחלת

הקריאה למרי אזרחי, שבעבר נחשבה לחציית קו אדום, נתקלת באדישות, לא מקוממת, וגם לא מעוררת. בחירות או ועדת חקירה ממלכתית לא נראות באופק.

כותב ברנע:

"כל מנגנון לקבלת החלטות, כך מלמדים אותנו, זקוק למחלקת איפכא מסתברא, מחלקה שמציגה חלופה שמאתגרת את המוסכם והמובן מאליו. לפעמים איפכא מסתברא טרחני ומעצבן; לפעמים הוא קולע בול; לפעמים הוא פותח דיון ומעורר למחשבה".

את הטור שלו הוא מכוון ל"אופציה השלישית" הנ"ל, כלשונו, וחותם בתקווה ש"לא לעולם חוסן", אחרי האופוריה של ההפיכה תגיע המפלה. אני מכוונת בשורות הבאות לאופציה הראשונה, זו הטרחנית, המעצבנת. אולי היא תקלע בול.

נקודת העיוורון של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, כמו גם של ברנע, משתקפת בתיאורו גדוש הסופרלטיבים:

"אני מלווה את תנועת המחאה משלביה הראשונים. ראיתי בה התעוררות חברתית מדהימה, בקנה מידה היסטורי, של מאות אלפי ישראלים, אולי מיליונים;… פגשתי ישראלים במיטבם: פטריוטים, ערכיים, סולידריים, נדיבים, איכותיים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הם יצאו לרחובות, בניסיון למנוע מה שנתפס בעיניהם כסכנה קיומית. ישראל לא ידעה מעולם מחאה בהיקף כזה, באורך נשימה כזה. בעולם הדמוקרטי צפו בתמונות והתפעלו".

אינני שותפה להתפעמות מתנועת המחאה. העובדה שמדובר ב"התעוררות חברתית מדהימה, בקנה מידה היסטורי", ושעד להפיכה המשטרית ישראל לא ידעה מחאה כה גדולה וממושכת, היא, בעיניי, עדות למצבה העגום של הסולידריות הישראלית, לגבולותיה הצרים.

איני שותפה להתפעמות מתנועת המחאה. העובדה שמדובר ב"התעוררות חברתית מדהימה, בקנה מידה היסטורי" היא, בעיניי, עדות למצבה העגום של הסולידריות הישראלית, לגבולותיה הצרים

בדומה לכך, הטעות האופטית של חברת הכנסת המופתית נעמה לזימי (הדמוקרטים) בתיאורה את האתוס הישראלי ("יאללה תקווה", בהגשת רן הר נבו ומעין לאוב, 14.2.25):

"האתוס שלה [של ישראל] הוא דמוקרטי, הוא ליברלי, והוא ערבות הדדית. ראינו את זה אחרי הנאום של לוין בינואר 23', וראינו את זה ב-8 לאוקטובר, ואת זה אין איך לנצח".

אבחנתה של ח"כ לזימי מתעלמת מהיסטוריה ארוכה של אדישות השדרה המרכזית של החברה הישראלית למורסות חברתיות, נתון שלא מאפשר לראות במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ואפילו לא בהתגייסות הישראלית הקולקטיבית לנתינת כתף בעקבות אסון 7 באוקטובר, ראיות לאתוס ישראלי בר-קיימא כאמור.

דמוקרטיה? ליברליזם? ערבות הדדית? נבדוק.

לפני שנתיים (14.3.23) פורסם "דין וחשבון הוועדה לבחינה ולהבניית דרכי ניהול והפעלה של מסגרות דיור חוץ ביתיות לאנשים עם מוגבלויות", בראשות השופטת (בדימוס) שולמית דותן. בדו"ח, האוחז 150 עמ', הוועדה מתארת את מציאות חייהם של אנשים עם מוגבלויות במוסדות, והתואר "מזעזע" על נטיותיו, חוזר בו. השורה התחתונה:

"הוועדה מצאה כי גורם השורש המרכזי העומד מאחורי מציאות מזעזעת זו הוא השימוש הנרחב בגישה המוסדית, וכי תנאי חייהם המזעזעים של דיירי המסגרות לא ישתנו ללא סגירה גורפת של המוסדות, קרי מעונות והוסטלים, ומעבר דיירים לדיור מוגן בקהילה או לדיור עצמאי בקהילה, תהליך הקרוי בשפה המקצועית 'אל-מיסוד'" (עמ' 10).

יש היסטוריה ארוכה של אדישות השדרה המרכזית בחברה הישראלית למורסות חברתיות, מה שלא מאפשר לראות במחאה נגד ההפיכה המשטרית ראיות לאתוס ישראלי בר-קיימא

פרסום דו"ח דותן, שהיה צריך להרעיד את המדינה, לא הוציא לרחובות "מאות אלפי ישראלים, אולי מיליונים; …ישראלים במיטבם: פטריוטים, ערכיים, סולידריים, נדיבים, איכותיים". שקמה ברסלר, משה רדמן וחבריהם, לא נזעקו בקריאות "ד-מוק-רט-יה" (גם מחוללי ההפיכה המשטרית לא נרעשו). בעוד ארגוני זכויות אדם שנאבקים שנים רבות נגד הגישה המוסדית, אשר מהווה עוולה מוסרית עד כדי סכנה קיומית, פועלים ליישום המלצות הוועדה, רוב הציבור הישראלי אדיש.

בהבדל מההתגייסות הציבורית למאבק המשפחות להצלת החטופים – תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית לא ראויה לכתרים. מהנהגתה ניבטים, בעיני רבים, פניה השבעים של ישראל, פניהם של אלו הרואים עצמם דמוקרטים, ליברלים, סולידריים, אך עומדים מנגד עם משאביהם כשמדובר בעוולות חברתיות שאינן נוגעות להם (לכאורה), שלא מלחכות את שולי שלומם וביטחונם (לכאורה). זהו שורש דעיכתה של המחאה.

האמנם "לא נותר לה אלא לדפוק את הראש בקיר"?

שגיא אלבז טוען כי מאמצי הממשלה לבצע הפיכה משטרית חוללו בישראלים רבים "שינוי עמוק":

"מצרכנים שמתעניינים בעיקר בעצמם הם נהפכו לאזרחים מעורבים" ("מדמוקרטיה חלולה לתיאוקרטיה", "הארץ", דעות, 18.2.25).

אין כל רבותא באזרחות מעורבת בלא ערבות הדדית. בעת הזו כדאי למובילי תנועת המחאה להתמקד, וליצור סדר יום סולידרי, הכולל בראש ובראשונה את הצלת החטופים, ומחוזות הפקרה בוערים נוספים. בד בבד, את המאבק נגד ההפיכה המשטרית, כמו גם את הקריאה לבחירות עכשיו ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית, לנהל בערוצים הפוליטי והמשפטי.

הרואים עצמם דמוקרטים, ליברלים, סולידריים, אך עומדים מנגד עם משאביהם כשמדובר בעוולות חברתיות שאינן נוגעות להם (לכאורה) או מלחכות את שולי שלומם וביטחונם (לכאורה) – זהו שורש דעיכת המחאה

אין קיצורי דרך. שיקום הלכידות החברתית, שנפרמה בעשורים של התרחבות פערים חברתיים ושיבוש סדרי עדיפויות, עד שרוסקה ביד שלטונית רשעה, הוא תנאי לשיקום המחאה, לתקומה.

בעלת דוקטורט בספרות עברית, בתחום השירה המזרחית, ותואר מוסמך במשפטים. בעבר כיהנה במגוון תפקידים בתחום קידום השוויון של אנשים עם מוגבלות.