אני נהנה בדרך כלל לקרוא את המדור של בן-עמר. עם זאת, הפעם הוא מפספס בגדול. לדעתי. הכשל שלו הוא בכך שהוא מזהה את השליטים עם החברה כולה. לא די בכך שאנו משלמים את המחיר על עוולות השליטים — אנחנו אמורים (לגישתו) לשאת באחריות (הציבור בחר נתניהו, שהציבור ייחנק). אבל האחראים לעוולות השילטון כלפי החברה הם השליטים. והם אלה שצריכים לתת את הדין. במקרה האמריקאי — האחראים הם כל שכבת השילטון — שתי המפלגות — כבר עשרות שנים, וביתר שאת — טראמפ וחבורתו. הציבור האמריקאי די חסר מודעות ובכל מקרה גם חסר אונים למול השליטים. רציתי לכתוב שבישראל זה לא יכול לקרות, אבל זה לא מצחיק. כי גם בישראל אנחנו כבר נתונים מזה שנים רבות בצבת של שליטים שדואגים לעצמם, למגזרם, וטובת הכלל מעניינת אותם כקליפת שום. וגם בישראל אנחנו חסרי אונים מולם.

אמריקה זו מדינה אכזרית. ניתן להתעלם ממה שהדי בן עמר כתב או לפטור זאת בהינף יד אגבי. אבל זה לא ישנה את המציאות.
באמריקה, הכסף עצמו הוא-הוא האלהים.
באמריקה אין שום עורף כלכלי לאדם הבודד, כל אחד לנפשו, מה שהוא עצמו מצליח לעשות או שעשו הוריו לפניו והורישו לו.
היחידים שיכולים להתמודד עם עוני מובנה ולנהל חיים שאין בהם סבל קיצוני ממחלות, רעב, פגעי מזג אוויר ושאר פגעי החיים הם מי שמשתייכים לקהילות גדולות או לכתות, כדוגמת יהודים חרדים רבים בוויליאמסבורג או במונסי, חברי קהילות אוונגליסטיות או כתות אחרות. קהילות או כתות במקרים רבימ מקבלות תמיכה כספית קבועה מהגבירים שלהן, תמיכה שמאפשרת לחברי קהילה נזקקים להתקיים קיום בסיסי, הקהילה עצמה מתנהלת כקיבוץ גדול בו יש דאגה לאחר, בגדי ילדים ןהנעלה עוברים בין המשפחות ומדור לדור, לעתים הקהילה פועלת כארגון כלכלי יצרני, מייצרת מוצרים מסויימים ומפיצה אותם לקהל רחב מספיק ובכך מצליחה לייצר מקור הכנסה לכל חברי הקהילה. עפ"ר מדובר במוצרים פשוטים ומוצרי יסוד כמו תוצרת חקלאית, ביגוד ומוצרי מזון. אין בכך כל רע כמובן, רק שמדובר במוצרי יסוד פשוטים ביותר עם רווח שולי כמעט אפסי שמאפשר לקהילה לשמור את ראשה מעל למים טובעניים ותו לא. טעות קטנה וכולם כולל כולם נופלים לתהום.
אדם בודד שנקלע לקושי כלשהו, בדרך כלל עקב בעיית בריאות אבל גם עקב בעייה במציאת עבודה במשך יותר ממספר שבועות או חודשים מעטים, למעשה לא יוכל להיחלץ יותר בשארית חייו מהבור הכלכלי אליו נקלע שלא ברצונו. כדי להתקיים בתקופת משבר חייבים ליטול הלוואות או לנצל אשראי בנקאי, הריבית ריבית נשך שהולכת וגדלה בצורה מטורפת עם ריבוי החובות, ובמהירות עצומה כי כל חוב חדש מופיע מייד בדו"ח האשראי של חברות הדירוג, וכל בקשה חדשה לאשראי או להלוואה מורידה מיידית ובחדות את דירוג האשראי מה שגורר עלייה בריבית, כולל ריביות על אשראי שנלקח בעבר. כך, מי שצבר חובות של כמה עשרות אלפי דולרים חובו רק יילך ויתפח לממדי ענק עם ריביות של 20%, 30%, 40% ויותר וביטוחי חובה מופרכים שיוטלו על הלוואות חדשות.
ל-80 מיליון אמריקאים אין ביטוח בריאות כלשהוא, למאה מיליון נוספים או יותר יש ביטוחי בריאות עלובים שמכסים בקושי טיפול שיניים בסעסי פעם בשנה. רוב מוחלט של הביטוחים פרט ליקרים ביותר לא מכסים טיפול אורטודנטי לילדים, למשל, כך שמשפחה עם שניים-שלשה ילדים שזקוקים נואשות לעקירות, ניתוחים ויישורי שיניים מסיבות אורטודנטיות, או שלא יוכלו להרשות לעצמן והילדים יגדלו עם בעיות איומות של שיניים, לעיסה, מבנה לסת פגימים ובריאות פה שתפגע קשות בכל חייהם הבוגרים, או שייכנסו לחובות איומים – טיפולים כאלו עולים עשרות אלפי דולרים לילד – חובות שיכולים לפרק כלכלית את המשפחה ולחרב את חיי ההורים.
מה שתיארתי כאן זה רק קמצוץ מהגיהינום שנקרא אמריקה.
אמריקה זו ארץ אכזרית ביותר, ארץ אוכלת יושביה.

בן עמר, שאותו אני מכיר מכיתה ד', היה מראשוני המומרים לתרבות האמריקאית על כל גוניה; מדובר במי שניגן דילן, האזין להנדריקס, התייפח באיזי ריידר והתמוטט בוודסטוק. הוא היה מבכירי הנוהים לאמריקה אבל חייו התגלגלו אחרת. למיטב זכרוני הוא אפילו ביקר אותנו במיין ולא התלונן וראה אתי את האחים אולמן בניו יורק. הבוקר. או מאחל לאמריקה להיחנק. ניחא