לכל העיתונאים יש איזה סיפור שמסביר איך הם התדרדרו למצב שכזה. שלי קשור למוזיקאי הדגול לאונרד ברנשטיין, שנפטר ב-14 באוקטובר לפני 34 שנה, לאחר חיים ארוכים של הצלחות מדהימות כמלחין, מנצח, פסנתרן וסקנדליסט.

הכל החל באמפיתיאטרון הפתוח בפארק פיירמאונט בפילדלפיה, עיר בה גדלתי. הורי גררו אותי לשם בתקווה להצית בי אהבה למוזיקה קלאסית. מכיוון שהם היו מהגרים יהודים מרומניה, מטרה זו הייתה שלובה איכשהו בשאיפה הרחבה יותר שאהיה, אם לא רופא, אז לפחות אינג'ינר. הם לא ידעו מה מחכה.

הכל החל באמפיתיאטרון הפתוח בפארק פיירמאונט בפילדלפיה, בה גדלתי. הורי גררו אותי לשם בתקווה להצית בי אהבה למוזיקה קלאסית. כמהגרים יהודים מרומניה, זה היה שלוב בשאיפה רחבה יותר שאהיה רופא

זה היה באוגוסט 1979, ובאותם ימים גיליתי את מה שנקרא כיום רוק קלאסי. חלק כבר היה "ישן" – כמו שירי הביטלס – אבל זו הייתה תקופה שהייתי שם רדיו ושומע שיר חדש של פינק פלויד. מצטער שאני צפוי, אבל לנוער של היום אין מושג מה זה אומר, דבר כזה. חזרה לענייננו.

הסימפוניות לא באמת עניינו אותי באופן דומה. ברור שיש איכות שם, והבנתי זאת בגלל שיעורי פסנתר, אבל בסך הכל השתעממתי מהיעדר מילים או קצב וגם מהעובדה שבגדול מדובר היה בביצוע ולא ביצירה. אני בטוח שאבי חש דומה  ביושבו שם בקונצרט ההוא בחום עם החליפה, אבל אמא שלי הייתה מאושרת סוף-סוף והוא לא העז לקלקל.

כן אהבתי דבר אחד: המנצח היה סלב גדול, ולא רק לחנונים. לאונרד ברנשטיין הלחין את West Side Story, להיט גדול בעשור הקודם, והוא גם נודע בכל מיני מעשי שובבות, כמו למשל אירוע גיוס התרומות שלו ב-1970 למען הפנתרים השחורים. הוא גם היה סוג של גיי, וזה היה אז בהחלט על הקצה.

והיה מה לעשות עם זה, כי הייתי אז  פעיל באולפן הטלוויזיה במעגל סגור של בית הספר התיכון שלי במחוז מריון העליון שבפרברי פילדלפיה האינסופיים. כן, אולפן טלוויזיה – רק באמריקה. חברי אלפרד ואני הפקנו "תוכנית" ששודרה בבית הספר בשם "16 דקות" (לא היה תקציב ל-60, אתם מבינים), וכשישבתי שם וצפיתי בברנשטיין מזנק ומצביע עם השרביט שלו לכל עבר, החלטתי שהוא יהיה נושא אידיאלי לראיון – כדי להרחיב את ההיצע הרגיל של מורים ובריוני שכונה.

בתיכון, חברי אלפרד ואני הפקנו "תוכנית" ששודרה בביה"ס בשם "16 דקות" (לא היה תקציב ל-60), וכשצפיתי בברנשטיין מזנק ומצביע עם השרביט שלו לכל עבר, החלטתי שהוא יהיה נושא אידיאלי לראיון שם

אחרי ההופעה, בעידוד אמי, ניגשתי אל ברנשטיין על הבמה; זה היה אפשרי אז מבלי שיירו בך. הוא נראה זקן מאוד – ולמעשה היה בדיוק בגילי היום. מייד הוא הפנה אותי לעוזר שריחף בקרבת מקום. הבחור העצבני אמר משהו כמו "בוא מחר לחזרה".

אז למחרת אמא שלי, מרוצה מהצלחתה בחזית המוזיקה הקלאסית, הסיעה את אלפרד ואותי בחזרה למקום. ברנשטיין היה הפעם בג'ינס וחולצה לבנה לא מכופתרת, אבל עדיין הטיל אימה על התזמורת עם המקל הקטן שלו.

לאחר החזרה המשכנו באין מפריע לאזור חדר ההלבשה בחלק האחורי של הבמה, ונשאנו אתנו מצלמת טלוויזיה ענקית המחוברת למקליט בעל משקל לא פחות כביר. העוזר היה שם, עצבני אפילו יותר, מארגן כניסות ויציאות של קבוצות לקקנים לחדרו הקטן של האיש הגדול. מדי פעם שמענו צחוק רם, אך בעיקר מלמולים, וגם שקט מוזר. חיכינו חצי שעה טובה. האיש העצבני, אני חושב, ציפה שנוותר ונלך.

לבסוף נוקה החדר מכל המעריצים, ואנו נותרנו שם בעקשנותנו האינפנטילית, למורת רוחו הברורה של האיש העצבני. הוא אמר משהו על כך שברנשטיין עייף. אמרנו משהו על כך שזה ייקח רק כמה דקות מזמנו היקר. האיש הרים את זרועותיו ברוגז ותחב את ראשו בדלת. "מַר ברנשטיין, הבנים ממריון כאן".

רגע של שתיקה מורטת עצבים – ואז נהמה מהמאסטר: "תן להם להיכנס, תן להם להיכנס, בוודאי".

אחרי ההופעה, בעידוד אמי, ניגשתי לברנשטיין על הבמה; זה היה אפשרי אז מבלי שיירו בך. הוא נראה זקן מאוד – ולמעשה היה בדיוק בגילי היום. הוא הפנה אותי לעוזר העצבני בקרבת מקום, שאמר: "בוא מחר לחזרה"

גררנו את ציוד הטלוויזיה פנימה. היה ברור שאני אעשה את הריאיון, כי אני יצרתי את הנס הקטן הזה. אלפרד התעסק עם הכבלים והתאים את הפוקוס, ברנשטיין  הזמין אותי לשבת על הספה לצדו, ויצאנו לדרך.

בסרטון, ששוכן כעת ביוטיוב, תוכלו לשמוע את ההתרגשות בקולי כשניסיתי להסביר בנונשלנטיות  כי "אני מדבר עם מר לאונרד ברנשטיין הנערץ". הייתי נפעם אולי, אבל לא כל כך נפעם שלא תקפתי מייד בשאלה קשה נורא: "מההיבטים השונים של הקריירה שלך כמלחין, מנצח ופסנתרן, מה אתה מוצא שהכי מאתגר?".

ברנשטיין לא ירא. "כולם, אני חייב לומר", הוא אכן אמר. "ומה שהכי מאתגר זה לחלק את הזמן כדי שאוכל לעשות את כולם. אני מניח שמה שמעניק לאדם את התגמול המתמשך ביותר, התגמול הפנימי, הוא הלחנה".

הבנתי שיש לי עסק עם אמן לא רק במוזיקה. הוא סתר את עצמו, ובכל זאת השאיר אותי אסיר תודה על כך שסחטתי תשובה. יתרה מכך, זו הייתה בחירה שיכולתי לכבד – זכרו את ההערכה שלי ליצירה. כאילו קרא את מחשבותיי.

כשאספתי את עצמי, הבנתי שיש לי פתח לשאלה הקשה מכולן: "מהיצירות השונות שלך, מאיזו הפקת הכי הרבה סיפוק?".

"ובכן, קשה מאוד לומר. זה כמו לשאול אותי את מי מהילדים שלי אני הכי אוהב". קשה לומר? אי אפשר לומר? האם יש לו ילד הכי אהוב? זה שדה מוקשים. ניסיתי גישה אחרת.

"ביקרת בכל העולם. איך היית משווה את בני הנוער בארה"ב לאלה במדינות שונות, יבשות שונות, כמו אירופה, מבחינת הידע של מוזיקה קלאסית?".

"טוב, זה תלוי באילו מדינות אתה מדבר," הטעים. "ביפן, למשל, יש הכרות אדירה של מוזיקה קלאסית בקרב הנוער". הנה – ההזדמנות לכותרת! ודאי הוא יודה ששום "הכרות" כזו אינה "אדירה" בקרב הנוער בבית. "האם אתה מוצא שהנוער פחות מתלהב כאן בארצות הברית?".

אבל ברנשטיין פשוט התעלם מהשאלה – טכניקה שהכרתי היטב בהמשך אצל פוליטיקאים ישראלים – והמשיך בשלו. "הם חוסכים כל השנה כדי לקנות כרטיסים יקרים מאוד. כי זה עתה באתי מיפן. נפעמתי מכמות הבני 19 ו-20 שמשלמים 60 דולר לכרטיס".

ניסיתי לשאול את אותה שאלה, אבל אחרת: "ניצחת בעבר בפילדלפיה. איך אתה אוהב את הקהל כאן?"

האיש הגדול הביט בי כפי שמביטים באדם שמעדיף את סליירי על פני מוצרט.

"הו, הם נפלאים," הוא אמר. הוא השמיע את המילים האלה ביובש – ובכל זאת, ממנו, זה נשמע לירי בצורה כלשהי.

"בסדר," סיכמתי. לא היה יותר מדי מה עוד לומר.

גררנו את ציוד הטלוויזיה פנימה. היה ברור שאני אעשה את הריאיון, כי אני יצרתי את הנס הקטן הזה. אלפרד התעסק עם הכבלים והתאים את הפוקוס, ברנשטיין הזמין אותי לשבת על הספה לצדו – ויצאנו לדרך

ידעתי שזה לא הריאיון הגדול בהיסטוריה. אבל ידעתי גם שאם אהיה עדיין בסביבה בשנת 2024, עוד אספר את הסיפור מחדש. ואו אז התחלתי לחשוד שלא אהיה רופא וגם לא אינג'ינר. כי הרי מהו עיתונאי, אם לא אדם שמספר סיפור?

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com