הנה הנה עוד עסקה אולי בדרך, ושאלת המחיר עולה (שוב) לדיון ציבורי חריף.

מימין יגידו "לא בכל מחיר". מימין לימין הקיצוני יגידו "עסקה מופקרת". יהיו פרשנים שיסבירו ששחרור אלפי מחבלים יסכן את אזרחי ישראל וכי "המחיר" של הקרבת החטופים הוא סיכון שהמדינה נדרשת אליו, "אחרת נחזור ל-6 באוקטובר", ואז למה בעצם "שילמנו מחיר" במלחמה הזו?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

עם ההתקדמות בגיל הפרופורציות משתנות. ככל שאני מתבגרת ומוסיפה שנים זה נהייה יותר קשה ובלתי נסבל לשמוע את גילאי הלוחמים הנופלים. הם הולמים שוב ושוב בראש. באכזריות, בלי רחמים: בן 19, בן 20, בן 21. בצעירותי לא הייתי מודעת כמו עכשיו לגודל ההחמצה. לא ממש תפסתי שחייהם נגדעו ממש בהתחלה.

המילה "בהתחלה" חזרה שוב ושוב ברשימות ושירים, שפרסמה אחות שכולה אשר אחיה נפל בגיל 21 במלחמת ששת הימים. הכרתי את האחות המוכשרת, רותי אבני מקיבוץ כפר בלום. היא כתבה על אחיה ברוך בעיתונות הקיבוצית והייתה חוזרת ותוהה: זה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. איך זה שחיים צעירים נגדעים כל כך בהתחלה?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

שנת הלימודים נפתחה בימים של מתח וחרדה. המלחמה חשפה את בועת הענק של חיינו – הפיל שבחדר שהמעטנו בסכנות הטמונות בו במהלך הזמן, כמו אומה המדחיקה את הבשורה.

ואולם, מערכת החינוך הפסיקה לעסוק בשאלות הגדולות, ומחנכים ברחו לזוטות ולאזורי הנוחות מפחד העיסוק בתפוח אדמה לוהט בעל גוון פוליטי. המערכת נמנעה ככל יכולתה מלגרום לתלמידים לחשוב על השלכות הסכסוך והבעיות הקיומיות שהוא מציב לעתיד הדור הבא.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.