התחושה הזאת מלווה אותנו מהיום הראשון של המלחמה, והיא רק מתגברת ככל שהיא מתמשכת: אנחנו לא חשובים. אנחנו קיבוצניקים, "שמאלנים", "פריווילגים", אבל יותר מהכל: אנחנו מתויגים כאויבי שלטון בנימין נתניהו.

קיבוצי עוטף עזה ספגו מכה אנושה ב-7 באוקטובר. מאות נרצחו ונחטפו, מעל ל-50 מהם עדיין בשבי חמאס, נמקים לאיטם. כ-60 קיבוצים בצפון ובדרום פונו מבתיהם, חלקם עדיין לא רואים את האופק לחזרה הביתה. שבעה חודשים אחרי והם עדיין מופקרים לגורלם. בכל הזמן הזה ראש הממשלה נמנע כמעט לחלוטין מלבטא את המילה "קיבוץ".

הדס דניאלי ילין היא מנכ"לית התנועה הקיבוצית לשעבר ומשנה למזכ"ל, מנכ"לית שדולת הנשים, ומנהלת בכירה בקיבוצים. התמודדה לאחרונה בבחירות לראשות התנועה הקיבוצית. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ארגונית.

המהפכה המשפטית היא הכרח. היא נובעת מהצורך החיוני להתאים את סוג המשטר להשגת היעד – סיפוח שטחים. אי אפשר להשיג את המטרה הזאת בלי לנטרל את בג"ץ ו"בצלם", לעקר את מוסדות אכיפת החוק והמנגנונים הדמוקרטים ולהטיל פיקוח על החשיבה.

השלב לריבונות בשטחים חייב לעבור כשהדמוקרטיה אינה מהווה עוד עצם בגרון. ראוי לבלום את האנרכיה שהדמוקרטיה מייצרת כחטוטרת טורדנית המכשילה את גאולת הארץ. בנימין נתניהו השרדן הבלתי נלאה הפנים שהדבר עולה בקנה אחד עם שמירת שלטונו.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?

ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

העולם כמרקחה, כך קבע (על פי אגדה אורבנית) עורך עיתון "דבר" בכותרת הראשית, כשהעולם נקלע למצב קטסטרופלי בו נדמה היה שהעולם על סף תהום. זה קרה בדיוק השבוע לפני מאה שנים. וזה שב וקורה בימים אלה בעולם המיטלטל במאבקי כוח – רוסיה ואוקראינה, ארה"ב וסין, ואנחנו – כן, המדינה שמספקת יותר מעשר כותרת מדי יום במערך הטרלול שבו מתנהל הדרג המבצע – הממשלה.

ממשלה אשר בעיצומה של מלחמה וגם לפניה, קיבלה וממשיכה לקבל החלטות שיש בהן כדי לסכן את ביטחונה של המדינה. המלצות הביניים של ועדת החקירה בנושא הצוללות, למשל, קבעו שהעומד בראש המדינה נקט בצעדים שיש בהם כדי לפגוע בביטחון.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.