למה ממשלת הימין לא חושפת את קלונה של מפא"י ולא מסירה את החיסיון מתיקי חטופי תימן?

תמיד סרבתי להאמין בתאורית חטיפת ילדי תימן.

נולדתי בקיבוץ, סבתי חטפה שחפת כשייבשה ביצות בעמק יזרעאל, סבא בנה את הסליקים של ההגנה בזמן הבריטים. מדינת ישראל בשבילי היתה החולצה הכחולה של מחנות העולים, ארץ קטנה מוקפת אויבים, קולטת עליה, כור היתוך, מושיטה ידה לשלום.

הזמנים השתנו, הנאיביות התפוגגה וומציאויות חלופיות התחילו לחדור אל התודעה.

את המילה נכבה שמעתי לראשונה בגיל 45, אולי כשחוקקו את החוק שאוסר לציין אותה, אני לא בטוח. סיפור הערבים שעזבו מרצונם את הכפרים כבר לא נשמע לי משכנע כמו שהיה בנערותי, והתותח הקדוש של אלטלנה, אולי היה רע הכרחי אבל קדושה בטח לא היתה בו.

בכל אופן, סיפור החטיפה המאורגנת והממוסדת של ילדים על ידי השלטונות לא הסתדר לי, נראה לי מופרך ומדומיין. אבל למה, שאלתי את עצמי, למה מסתירים מסמכים? למה לא פותחים את הארכיונים? מה יש להם להסתיר? המחשבה הזו הציקה לי וניקרה בי אפשהו, אבל לא מספיק כנראה כדי שאנסה להעמיק ולחקור.

הכל השתנה במערכת הבחירות הזו, המלוכלכת והנואשת.

האשמות בשחיתות, בפדופיליה, בבגידה, נראה שאין יותר קווים אדומים שאסור לחצות בפוליטיקה הישראלית, ומשום מה לא נעשה שימוש בנשק יום הדין.

פתאום עלה בי ספק של הפוך על הפוך, אם באמת מסתתר סוד אפל ונורא בארכיבים החסויים, איך זה ששנים רבות כל כך של שלטון הליכוד, מפלגה שידעה לעשות שימוש ביד אומן ברגשות קיפוח וטינה של עדות המזרח כנגד מפא"י ההיסטורית, מדוע הם לא נועצים את המסמר האחרון בארון הקבורה שלה ושל כל מה שהיא מסמלת? יכול להיות שהאמת היא הפוכה? שכמו שנאמר בעיניין אחר "אין כלום כי לא היה כלום"?

שלא בטובתי החלטתי לצלול לתוך אחד מהנושאים הכי שנויים במחלוקת, הכי יצריים והכי כאובים בחברה הישראלית המקוטבת. יצאתי משם עם תשובה. תשובה שלא תשכנע את המשוכנעים, אבל אני לא יכול שלא לחלוק אותה, לא בלי התלבטויות.

אבל לפני שנגיע לשאלת התיקים החסויים, סקירה קצרה על מה שנמצא בתיקים הגלויים, שגם עליו כמובן ניטשת מחלוקת עזה.

אז מה שהיה לנו עד היום הן שלוש ועדות חקירה, שניפקו אלפי עמודים של פרוטוקולים, עם מסקנות חד משמעיות. כן, היו אלה וועדות של "הממסד" הרי אין בנמצא וועדות שהן לא מטעם הממסד, אבל בוועדות ישבו דתיים וחילונים, תימנים, אשכנזים ומזרחים וגם מתנגדי מפא"י מושבעים. שלושת הוועדות הגיעו למסקנות דומות, למרות הרכביהן השונים, למרות השנים שחלפו בין אחת לשניה ולמרות השלטון שהתחלף,  והמסקנה היא – לא היו דברים מעולם.

בנוסף פעלה בכנסת ועדה מיוחדת בראשות נורית קורן, שפעלה לחוקק חוקים לפתיחת קברים ויצרה מאגר ד.נ.א. של משפחות.

על דבר אחד אין וויכוח אמיתי, אין בנמצא ולו מסמך אחד שמוכיח חטיפה, ועד היום לא נמצא ולו ילד חטוף אחד, אפילו לא אחד!

אפילו חה"כ לשעבר נורית קורן שעמדה בראש ועדה מיוחדת בכנסת, פעלה לחוקק חוקים לפתיחת קברים ויצרה מאגר ד.נ.א. של משפחות, נאלצה להודות ש"אנחנו צריכים למצוא את המקרה האחד, אחד, שיש קבר שכתבו, ויש לו תעודות פטירה, ובן האדם חי. אני לא מצאתי דבר כזה"

מה שכן יש למכביר זה עדויות, הרבה מאד עדויות קשות, קורעות לב של משפחות שאיבדו את ילדיהן. אי אפשר שלא לכאוב את כאבן, אי אפשר שלא להזדהות עם צערן. אבל עם כל הצער והכאב, עדויות על חטיפות אין.

יש ויש עדויות על ממסד אטום, מזלזל ואדיש, הרבה פעמים גזעני. גם בתנאים האיומים של שנת 1949-1950 של מדינה בהקמה שקלטה כמויות אדירות של מהגרים, הסיפורים לעיתים מעוררים צמרמורת.

יש תחושה קשה שהיחס לעולי המזרח בכלל ולעולי תימן בפרט היה נגוע בהתנשאות ובזלזול. הרבה פעמים לא טרחו ליידע את ההורים בדבר גורל ילדיהם, טרטרו אותם והתעלמו מהצרכים שלהם, מהמסורת שלהם ומהכאב שלהם.

מתוך קרוב ל 1000 תלונות ועדויות שבדקה וועדת החקירה הממלכתית האחרונה, נמצאו מסמכים ברורים להוכחת פטירה וקבורה של רובן העצום. עשרות בודדות נותרו ללא מענה, עקב אובדן מסמכים. מדובר על כשישים מקרים שראוי היה שהמדינה תתנצל, תפצה ותכיר באחריותה למחדל.

למה אם כן, בהעדר כל הוכחה לחטיפה, ובהמצא הוכחה לרוב העצום של התלונות ממשיכה התאוריה של החטיפה להתקיים ואף להתחזק?

את החשדות הראשונים עוררה המדינה בעצמה באמצע שנות השישים, כאשר לכמה משפחות החלו להגיע צווי גיוס לילדים שלמשפחותיהם נמסר בזמנו שנפטרו. הדבר עורר זעם וחשד מובן בעדה, אך חוקר שנשכר על ידי הוועד וכן וועדת החקירה הראשונה שמונתה, הרגיעה במידה רבה את החששות, חוות הדעת התקבלה על ידי העדה, והעניין ירד מסדר היום עד לשנות השמונים.

החל משנות השמונים ועד היום, את מה שמתרחש אין לי דרך טובה יותר לתאר מאשר תאורית קונספירציה של כל שונאי השמאל הציוני.

התאוריה מסתבר נולדה בספר של חרדי קיצוני בשם שנפלד בברוקלין שבארה"ב שכתב על "שואה בארץ הקודש". שנפלד שבספר קודם כבר הספיק להאשים את הציונות בשואה, האשים את המדינה החילונית בהרחקת התימנים מהדת והאמונה (טענה שהיה לה בסיס במציאות) אך מערבב "שמד רוחני" עם ג'נוסייד ממש.

תורתו של שונא הציונות הזה יובאה לארץ על ידי שונא חילוניות ושונא שמאל, הלא הוא הרב מאיר כהנא שבאמצע שנות השמונים פרסם חוברות עם ציטוטים מהספר של שנפלד בשם "ג'נוסייד בארץ הקודש" ו "הספר השחור – מה שעוללו אנשי השמאל לעדות המזרח"

גם חבר הכנסת פרוש, נציג החרדים האנטי ציונים באותה תקופה קרא לחקירת העלמות ילדי תימן, תוך עירוב דעותיו על "חטיפת ילדים, גזיזת פאותיהם והעברתם על הדת"

הרב עוזי משולם, אולי הפעיל המפורסם ביותר להפצת העלילה, השתמש גם הוא באותו מושג שטבע שנפלד של "שואה בארץ הקודש" ואצלו הציונים והאשכנזים זכו כבר לגינויים כעמלק, ערב רב, נאצים ו"גרועים מהיטלר"

ואם חסר היה לנו שונא אחד ברשימה, הקונספירציה זכתה לחיבוק חם דווקא מצד השמאל הרדיקלי, לא חשוב היה שמקורה בימין הכהניסטי או בלב העדה החרדית הקיצונית, השנאה לציונות הפכה את הנרטיב לסחורה חמה. עמירה הס הכריזה שכל פלסטיני הוא עוזי משולם, כאילו מנהיג כת משיחית שמתבצר עם מאמיניו ומאיים לעשות מעשה דיוויד כורש הוא מודל לחיקוי, ותמר זנדברג מגלה לנו ש"גילויים חדשים השבוע בפרשת ילדי תימן מעמתים אותנו עם הזוועות המחרידות ביותר שיכולות להיות – ניסויים בילדים ותינוקות, גניבת איברים, חטיפה ומוות. לא הנאצים עשו את זה אלא מדינת ישראל"

לא מפתיע מצד השמאל הרדיקלי שתמיד נוטה לקדש את הנרטיב של מי שהוא תופס כחלשים והמקופחים, והמציאות והעובדות מענינות אותו הרבה פחות, אבל תודות לעתונות עלובה שלא מעיזה לאתגר את הנרטיב הזועם, ופוליטיקאים חלשים וכנועים, גם השמאל הציוני כולל בוז'י הרצוג ואבי גבאי כבר התנדבו להכיר "בחטיפה" כאילו שזה יזכה אותם בתמיכה פוליטית כלשהי.

במצב הענינים היום, לא נראה שיש דרך להלחם בנרטיב השקרי, אם אפילו נציגי השמאל הציוני, קורבנות עלילת הדם מקבלים עליהם את האחריות לפשעים שלא ביצעו.

אלא אם כן כמובן, יפתחו את התיקים החסויים ויגלו שאכן אין בהם כלום!

יש רק בעיה אחת – אין תיקים חסויים.

אני לפחות לא מצאתי כאלה, וחיפשתי בחיי שחיפשתי.

כל החומר גלוי.

מלבד תיקי אימוץ שמוטל עליהם חיסיון בחוק, אך נבדקו על ידי וועדת החקירה הממלכתית, כל החומר נגיש לכל דורש. אין תיקים באפילה, אין סודות, אין חטיפות, רק תאורית קונספירציה.

עלילת דם שכנראה אי אפשר להלחם בה עם עובדות.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

ההפתעה בישיבת הפתיחה של מושב הכנסת הייתה דבריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשר אמר במילים המפורשות ביותר שהמעמד איפשר לו כי המהפכה המשטרית סייעה לאויבינו בהשגת מטרותיהם. פילוג העם הישראלי, הטלת ספק במוסדותיו ובצה"ל בשעת מלחמה, וערעור יחסינו עם ארצות הברית, וכי אויבינו מצאו במצב שנוצר בישראל הזדמנות להכות בנו את המכה הקשה הזאת.

הוא לא אמר הפיכה משטרית, וגם לא הצביע על הממשלה כאשמה במהלכים האלה, אבל מארשת פניו המכורכמת של אמיר אוחנה שישב לידו לא היה קשה להבין למי ולמה התכוון הנשיא.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

תסריט דמיוני או אולי לא כל כך – חיילי צה"ל בסיוע השב"כ מאתרים במסתור בעזה את הרוצחים שירו בראשיהם של ששת החטופים הישראליים. אם המחבלים פותחים באש, חיילי צה"ל מחסלים אותם במקום.

אבל אם לחילופין הם נלקחים בשבי, מה עושים אתם? לשלוח מפלצות כאלה למאסר במחנה תימן או להעמידם לדין? היות שגזר הדין המתבקש במקרה כזה הוא מוות, ישראל במבוי סתום. החוק הותאם לטיפול בנאצים ובעוזריהם וזה אפשר להוציא את אדולף אייכמן להורג. חוק השיפוט הצבאי מאפשר לבתי דין צבאיים לגזור עונש מוות על מחבלים, אבל עד היום זה לא נעשה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אסור בשום פנים ואופן להתרשם מישיבת הפתיחה החגיגית של כנס החורף של הכנסת. אסור להתרשם מהנאום חוצב הלהבות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס הזיכרון לנרצחים ולנופלים ב-7 באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל". וזאת משום שהדברים שהשמיע היו מנוגדים למדיניותו.

הדוגמה הבולטת לכך היא, כשאמר בטקס ש"איננו מרפים ממשימת הניצחון, ומרכיב מרכזי במשימת הניצחון הוא השבת כל חטופינו, כולם – החיים והחללים כאחד – להחזירם הביתה לישראל".

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.