ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה  לפוליטיקה.

ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "

ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.

נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.

"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.

שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.

מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).

אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.

טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.

אבל ישנן גם עובדות.

ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.

ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.

למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.

יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.

עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.

בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.

הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי  לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.

הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.

תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.

המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)

לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.

אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.

ההורים שלי עלו מאיראן. הרבה לפני שהחומייניזם השתלט על המדינה. בתקופת מלוכת השאה של איראן (דיקטטור לא קטן בפני עצמו) הייתה פרס אימפריה תרבותית משגשגת, ועשיריה היו שולחים את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות החשובות בעולם. מאז, כידוע, הרבה רעלות שחורות כיסו את המדינה וחושך בא עליהם.

את יריב שלי פגשו אבא אהרון ז״ל ואמא שרה, תיבדל לחיים ארוכים, כשהיו כבר בגיל הפנסיה שלהם. זה לא היה קל עבורם. לקח להם זמן לא מבוטל להכיל ולקבל. מאחורי הקלעים הם בכו. בסוף הם חיבקו. אבא היה נוהג להתקשר כל יום שישי להזמין אותנו ואת ילדינו רואי ויאן לקידוש.

יאן, מבחינה ביולוגית, מבן זוגי. אני זוכר מקרה שנחרט אצלי לעולם. זה היה כשהגעתי לבקר את ההורים עם יאן. אבא, חודשים לפני ששם קץ לחייו, נשאל על ידי בתי יאן, שהיתה אז בת שלוש בערך, אם הוא סבא שלה. אבא הרים אותה על ברכיו, חיבק, נישק, ואמר: ״כן אני סבא שלך״. אני מתגעגע אליו.

אני מגיע ממשפחה דתית מסורתית שחלק מבניה חזרו בתשובה והפכו חרדים. יש לי אח רב. רבי שלום אליאסי. הוא מלמד תלמידי חכמים תורה בכולל. הוא ואחיי הדתיים האחרים אוהבים אותי, מקבלים אותי, ומחבקים את המשפחה שבניתי. יש לי מזל שיש לי כזו משפחה.

לא לכולם יש כזו משפחה. יש שמנדים את הילדים שלהם ועושים עליהם קריעה ומתאבלים. יש כאלה שזורקים את הילדים שלה מהבית רק כי הם אוהבים את בני מינם.

קבלה והכלה מתחילים בחינוך. קבלת האחר והשונה – משל היה כמוך. גם אני הייתי תלמיד ישיבה. כשהייתי בגיל המצווה שלחו אותי הוריי ל״קרית נוער״ הנחשב למקום טוב. פנימיה/ישיבה לילדים מוצלחים.

ברחתי משם אחרי שלושה חודשים. שם ראיתי את הנערים האחרים שלא יכלו לפרוק את ההורמונים אלא בחושך, מחתחת לשמיכה, לפעמים ביחד.

בשנים באחרונות שפר עליהם גורלם של ההומואים הצעירים וקמו גופים המנסים לתת מענה לצרכים שלהם כמו: אוזן קשבת, מקום מחסה, כתף תומכת ואוהבת. גופים כמו ״איגי״ לנוער החילוני ו״חברותא״ לצעירים הומואים דתיים.

זה טוב, זה חשוב, זה אף פעם לא מספיק. הגופים מתקיימים בעיקר מתרומות. משרד החינוך עוזר במעט. מעט מאוד.

אני לא יצאתי מהארון. חייתי כמו שרציתי. לא כולם יכולים לחיות כפי שרציתי. לפני עשרים שנים כשרחוב שינקין היה הומה, להסתובב עם בן זוגי ועגלה היה מחזה נדיר.

היום שני גברים ועגלה עדיין מחזה נדיר בטח בבית שמש, נתיבות, ויתר הערים שמחוץ למדינת תל אביב. הרבה לא השתנה מאז.

אז יש לנו שר הומו. אז מה. שלושים שנים עברו מ-1988, כששולמית אלוני חוקקה את החוק בו משכב זכר (כן, היו יכלו להכניס אנשים לבית סוהר בגלל אהבה) לא נחשב עבירה, ומאז לא ממש חוקקו כאן חוקים שיווניים לטובת הומואים. גם האליטה המייצגת את ההומואים לא ממש השתנתה. היא עדיין נשלטת על ידי האליטה הישנה. ארחיב על כך בעתיד.

אני זוכר מערכת בחירות, כשחברי הבית היהודי (ינון מגל עדיין היה שם) הגיעו לתיכון בו למד בני. הוא עמד שם מולם, מול כל הבית ספר, ומאוחר יותר מול כל המדינה, כשחשף את חולצתו המפורסמת עם הכיתוב: ״יש לי שני אבות ואני לא מתנצל״.

הזמן רץ, האנשים מתחלפים, הזוועה אותה זוועה.

האמירה של רפי פרץ (שר החינוך של ישראל) לא מפתיעה אותי. דבריו ("אפשר לבצע טיפולי המרה בהומואים ולסביות. אני עשיתי זאת בעבר”). לא הוצאו מהקשרם. איש לא שם את המילים בפיו, זו האמת שלו. זו המציאות שלו. זה החינוך שקיבל. זה שר החינוך של ילדנו. עצוב.

יותר קשה לקבל את המילים של בני גנץ המסרב לפיטורי פרץ: "אוהב אותו, סטה סטייה חמורה”. בני, סוטים זה אנחנו, על פי אותם גורמים גזעניים, חשוכים וקיצוניים.

חשוב שידעו שהדברים נאמרו לפני מערכת בחירות ונועדו לקושש קולות. ולא מקומץ. הרבה מאוד אנשים בישראל חושבים כמוהו. יותר מדי.

צר לי על הדור הזה – שזהו שר החינוך שלו. צר לי על ראש ממשלה ששם את ילדנו תחת אנשים כמו רפי פרץ ודומיו. שאלוהים יעשה להם המרה. שימיר אותם להיות אנשים טובים.

כל הקישקוש הזה על טיפולי המרה להומואים צעירים היה תמיד. גם אחותי שאלה אותי כשהייתי צעיר אם לא כדאי שאלך לטיפול פסיכולוגי. הומואים לא בוחרים להיות הומואים. הומואים, לסביות, בי וטרנס נולדים בדרך כלל לזוגות הטרוסקסואלים. אנחנו לא בוחרים מי להיות. תנו לנו להיות מי שאנחנו. אנחנו שלמים עם עצמנו, חיים בשלום עם מי שאנחנו ואוהבים. תאהבו גם אתם. אני בחרתי לאהוב. תנסו,זה חינם.

הלוואי שאבי היה חי. הייתי מציע לרפי פרץ ללמוד ממנו משהו חשוב על אהבת האדם ועל קבלת האחר והשונה. אבא שלי היה איש דתי ומאמין, אך הוא גם האמין שצריך לקבל את הילדים כפי שהם. לאהוב ולחבק. העיקר שנהיה מאושרים.

ככה אמורה לפעול שיטת משפט דמוקרטית:

1

לפני שנתיים עתרתי בשם מני נפתלי וראשי מחאת כיכר גורן נגד משטרת ישראל בשל האיסור להפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה.

2

הבהרתי בעתירה שאכן יש לאזן בין זכות היסוד החוקתית של מנדלבליט ומשפחתו ושכניו לפרטיות, לבין זכות היסוד החוקתית לביטוי של נפתלי ושות'.

3

לפני הדיון הבהירה פרקליטות המדינה שניתן יהיה להפגין בכיכר גורן שממוקמת במרחק חצי קילומטר מביתו של ד"ר מנדלבליט. במקביל הדגישה הפרקליטות שניתן יהיה למקם כמות קטנה של מפגינים אחת לחודש בגן ציבורי שצמוד לרחוב מגוריו.

4

בג"צ קיבל את המתווה שגיבשה הפרקליטות לקראת הדיון. כיכר גורן הפכה למתחם ההפגנות הכי מפורסם במדינה.

5

ניסיון מאוחר יותר מטעם משטרת ישראל למנוע את המשך ההפגנות בכיכר בלא רישיון משטרתי הוליד עתירה עקרונית מטעם ראשי המחאה. טענתי שם במחיצת עורך הדין ד"ר אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון, עורכי הדין יובל יועז ודורון ברקת מהתנועה לטוהר המידות ועורכת הדין גבי לסקי, שיש לצמצם את משטר קבלת רישיונות ההפגנה מטעם משטרת ישראל וכן שיש להסיר מגבלות רבות ככל הניתן על חופש הביטוי וחירות ההפגנה.

6

בג"צ קיבל את עמדתנו וניסח פסק דין דרמטי בספטמבר 2017: הנשיאה חיות הטעימה במסגרת פסק הדין שחופש הביטוי וחירות ההפגנה הן זכויות יסוד חוקתיות שצריכות לעמוד לנגד עיני משטרת ישראל.

היא טענה שאין מקום להתנות הפגנות פוליטיות בקבלת רישיון משטרתי במדינה דמוקרטית, ושהסעיפים בפקודת המשטרה שממוקדים בדרישת הרישיון הם שריד למשטר הבריטי הקולוניאלי.

הנשיאה חיות בעצם קיבלה את טענתנו שהדמוקרטיה הישראלית תצא נשכרת מהמשך ההפגנות בכיכר גורן, שהפכו לסמל לחופש הביטוי, לחירות ההפגנה, למאבק למען טוהר המידות והמשטר הדמוקרטי, וגם למאבק למען עיקרון השוויון בפני החוק.

7

העתירה התקבלה. ההפגנות בכיכר גורן נמשכו כסדרן. משטרת ישראל הבינה שלא תוכל לדרוש עוד רישיון לקיומן.

8

זכות הפרטיות, כבר אמרנו, היא זכות יסוד חוקתית. היא מעוגנת בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. גם איש ציבור בכיר זכאי ליהנות משקט. בוודאי אשתו וילדיו. גם שכניו שהם אנשים פרטיים.

9

אך גם חופש הביטוי וחירות ההפגנה הן זכויות יסוד חוקתיות. האיזון בין זכויות היסוד החוקתיות הללו הוא מלאכה עדינה במיוחד.

10

לאחרונה החלו כמה מראשי המחאה להפגין מול מנדלבליט בדרכו לבית כנסת או למקום אחר. מדובר בהפגנות ברחוב. לא מדובר בהפגנות שממוקמות בצמידות לביתו, מפני שהפגנות כאלו מפרות את זכותו לפרטיות.

11

אך מנדלבליט טען שהמפגינים מפרים את זכות הפרטיות החוקתית שלו. יוצרים הטרדה מאיימת. לכן הם עוכבו פעמיים או שלוש בידי משטרת ישראל.

12

אבל היום נפל דבר. נפל דבר דמוקרטי חשוב מאד: בקשת משטרת ישראל מטעמו של מנדלבליט להרחיק את המפגינים בצורה בלתי מידתית מהיועץ המשפטי לממשלה בדרכו למקום פלוני או אלמוני ולקבוע כי מדובר בהטרדה מאיימת – נדחתה בידי בית משפט השלום בפתח תקווה.

13

תוך שהוא מאמץ את עמדת בג"צ דלעיל, הבהיר בית המשפט בפשטות שחופש הביטוי וחירות ההפגנה של אזרחי מדינת ישראל הן זכויות יסוד חוקתיות ויקרות מפז. לכן הוא דחה את בקשת הצו למניעת הטרדה מאיימת. לכן המפגינים יוכלו לעמוד מול מנדלבליט במקומות שונים. כבוד למפגינים. כבוד לעורך הדין המצוין גונן בן יצחק שייצג אותם. והפעם גם כבוד לבית המשפט.

14

מאבק אזרחי למען הדמוקרטיה איננו מותרות.  מדובר בצורך קיומי. באוויר לנשימה. לכן מגיעה תודה הן למפגינים, הן לעורך הדין בן יצחק והן לבית משפט השלום בפתח תקווה.

כשאני יושבת במדיטציה, אחרי השיעור, אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם בני הקטן בן השלוש. זה היה אחרי הטיול היפה במערות בית ג'וברין. בהתחלה היתה שמש ובני הקטן קפץ בעשב הירוק, נעצר ליד פרחי פרג אדומים מאוד והתפלא על הקוצים שמעזים לעקוץ אותו.

פויה, הוא צעק עליהם, אבל הם נשארו יפים ודוקרים ולא השתנו לכבודו או לכבוד הצעקות שלו. במערות הקרירות הוא דווקא שתק ופניו התמלאו פליאה, אחר כך הלכנו כולנו, יחד, לאכול.

מזמן לא הייתי פה, אמרתי לאהובי, בעצם שנים לא הייתי פה.
אכלנו כולנו חומוס, וירקות וצ'יפס, בני הקטן ניצל את שיחת המבוגרים ושתה קטשופ ישר מהבקבוק כאילו מדובר במשקה אלים שמיימי.

שנים…אמרתי לאהובי, אני לא אוהבת את המקום הזה.
אכלנו עוד קצת.
אז… מה את מחליטה? הוא שאל אותי
משכתי בכתפיי ושתקתי
מזג האוויר השתנה מאוד, ונעשה אפור וקריר.
רציתי, וגם לא רציתי, ואחרי שכולנו גמרנו לאכול אמרתי לו, כן, אני בעצם רוצה.
בדיוק אז התחיל לרדת גשם.

נסענו לשם במכונית, הסתבכנו קצת בדרך כי לא הייתי בגדרה הרבה שנים וגם חוש הכיוון שלי, בדיוק כמו זה שהיה לאבא שלי, הוא נורא ואיום.

הגענו לבית הקברות.
עד שהגשם יפסיק ישבנו קצת באוטו.

לאן הגענו? שאל אותי בני המתוק, זה מגרש משחקים?
לא, אמרתי לו, זה בית קברות.
אז מה יש פה? הוא שאל
אבנים, אמרתי.

סיפרתי לו שאנחנו הולכים לבקר את סבא. קצת מוזר להגיד את זה לילד בן שלוש שאף פעם לא ראה את סבא שלו.. אז איפה הוא?
מי?
סבא שלי, אמר בני, איפה הוא הסבא הזה בכלל?

הזכרתי לו את סילבר, הכלב של אבא, שהיה חולה מאוד עד שהלך לארץ הכלבים הרחוקה שאף אחד לא חוזר ממנה, וגם הזכרתי לו את שונרא, חתולי השחור והמופלא, שהיה חולה גם הוא והלך לו לארץ החתולים, שגם ממנה לא חוזרים אף פעם.

זה היה לפני שנה וחצי, אמרתי לאהובי, תחשוב, זה כמעט חצי מהחיים שלו.
אהובי אמר לבני שסבא שלו שוכב שם מתחת לאבן, ואף פעם לא יקום.
אף פעם, אף פעם? שאל בני
לעולם, אמרתי אני, הוא מת.
זו פעם ראשונה שבני שמע את המילה הזו ממני, אבל הוא לא שאל כלום.
בינתיים הגשם הפסיק ויצאנו שלושתינו מהאוטו.

הראיתי להם את הגדר הצדדית והשער הקטן שאפשר להיכנס ממנו ולהגיע מייד לקבר. לא הלכתי לאיבוד כי זה בית קברות קטן, אז אפילו אני לא מצליחה לטעות שם.
זה כאן.

כמה זמן לא הייתי פה, חמש? שבע שנים? הקבר נראה אותו דבר, אותן מילים שביקשתי לחרוט קיימות שם, רק רואים שהמצבה לא שטופה. זכרתי שהיה שם צמח קקטוס קטן אבל עכשיו היה שם קקטוס גדול ועגול, וקשה, כמו כרוב.
נגעתי בעלים החזקים שלו.

תראה, אמר אהובי לבני הקטן, תראה מה יש בתוך הקקטוס. בני הקטן טיפס על המצבה וראה שבתוך עלי הקקטוס הקשיחים יש המון, אבל המון, חלזונות.
חלזונים, צעק בשמחה בני הקטן, המון המון חלזונים, משפחה.

היינו רק שלושתינו שם, בני הקטן קפץ מקבר לקבר תוך כדי שהוא שר לעצמו בשקט שירים, ואחר כך אסף המון חלזונות והביא לאבא שלי מתנה.

הוא שמח מהמתנה שלי, אמא?
מאוד שמח, עניתי לו, אבא שלי מאוד אוהב חלזונות.
לא ידעתי אם זה נכון, אבל מצד שני אני ממש בטוחה שהוא לא שנא אותם.

אחר כך אהובי לקח את בני הקטן והם התרחקו קצת, כדי שאהיה לבד. ישבתי ברגליים שלובות על המצבה ונזכרתי בשיר יפה מאוד של זלדה שנגמר כך
"אתה
ואני
והמוות".

לרגע הרגשתי כאב נורא ומיד אחר כך הרגשתי את המסך השקוף שיורד על ליבי ושוב לא הרגשתי כלום ונעשיתי מנומנמת.
חבל שהמצבה קשה כל כך, ממש בא לי להניח עליה את הראש ולישון.

הנחתי את ראשי בין ידיי כדי שאהובי יחשוב שאני עצובה מאוד ויהיה לי עוד קצת זמן פרטי לעצמי. לא הרגשתי כלום רק התחושה הכבדה הזו בגוף, כאילו שאני גם עשויה מאבנים
לא נעים לשבת על מצבות, וגם נעשה נורא קר.

אחר כך בני קטן עשה פיפי ליד הקבר, השקה את האדמה החומה, ואז נכנסנו כולנו לאוטו ונסענו הביתה
בני הקטן נרדם מאחורה
היה לו יום מלא הרפתקאות
כף היד של אהובי חמה וטובה
אבא שלי מת
והכל קיים בבת אחת.

והיום במדיטציה לרגע אחד הרגשתי את זה, שהכל קיים בבת אחת.
לרגע אחד מסך הזכוכית שעל ליבי הוסר – הרגשתי כאב נורא (אבא, אבא, אבא, מתי כבר אתרגל למוות שלך?) ויחד עם זאת הרגשתי אהבה גדולה והתרגשות, לכבוד אהובי החדש.
הלב שלי התרחב עד הקצוות שלו, הוא לומד להכיל הכל, וביחד.

כשקמתי מהמדיטציה הרגשתי מאוד יציבה, ולפני שגילגלתי את המזרון החלטתי לעשות את תנוחת הנשר

מותר לך ליפול, אמרתי לעצמי, זו רק יוגה.
מותר לי ליפול
אבל לא נפלתי.

הודיתי למזרון הירוק שמסכים כל יום להפרש ולהתגלגל ולעמוד לשירותי, הודיתי לחיים עצמם
לאהבה
הודיתי אפילו לכאב

וליוגה.

השר רפי פרץ וטיפולי ההמרה סיפקו את המנה היומית שהציבור צורך. היכונו לביאת הזעזוע הבא. כל יום נולד אחד שמאחד את העם ומוליד פוסטים מאוד נזעמים (תראו אותי, מי בא לאמא..). התמכרנו.

אנחנו קמים בבוקר ומחפשים מנה במקלדת רוטטת, על מי נופלים היום? ממי נזדעזע? אבל יש זעזוע ויש זעזוע. תלוי במזועזע.

ביבי מזדעזע כמו ילד. צעירה נאנסה? הוא תובע מהשמאל לגנות, בכל זאת, החשוד פלסטיני. חייל יורה למחבל גוסס בראש? הוא מתקשר לאבי היורה ומחזק אותו. זה מרגש את העם.

יש סערות שיוציאו אותנו מהבית עם שלט יצירתי, הפגנות למען להט"בים, צעירים נגד סגירת מסיבות, סטודנטים נגד… אה, לא. הסטודנטים במבחן נצחי באזרחות. הם כל הזמן נכשלים בו.

הפגנות נגד גזענות כלפי יוצאי אתיופיה, שזו הפגנה קבועה בחסות הגזען התורן. אם כי אליה וקוץ בה – מתברר שסגירת כבישים זה לא כיף לעם. 'הם איבדו אותי', התלונן העם. לא, כי קודם היית שם בשבילם.

יש הפגנות נגד גננות מתעללות בגלל גננת מראש העין. באחת מהן עלה מיצג-התעללות ובו הדגימו שתי מפגינות יצירתיות את ההתעללות בצליל ואומר, בהשראת סרטוני דאעש.

זו מושכת בשיער ומטלטלת וזו על הברכיים, צועקת ובוכה, וברקע מבארת המנחה את המיצג להמון הנסער. ראש הממשלה הבטיח מה שכבר הבטיח ושכח. הגננת תישכח מלב. פני הציבור לזעזוע הבא.

בחודש שעבר בוטל כתב אישום נגד מחמוד קטוסה, פלסטיני שהיה עצור חודשיים בחדש לאונס ילדה בת 7. נסו להיזכר. העיתונות העצימה את הזעזוע, פרטים מתסיסים נערמו והרשת נשטפה נאצות גזעניות ואיחולי מוות יצירתיים ל'מחבל הערבי'. נתניהו וארדן הזדעזעו פוליטית,

מה עוד חדש? בינתיים בוטל כתב האישום נגד קטוסה בקול ענות חלושה. ראש הממשלה דפדף את הזעזוע לקורבן הבא שישרת את מטרותיו. הסתה נגד מיעוט היא קלף מנצח בחירות. חזקת החפות שמורה רק לחשוד מורם מעם ששמו נתניהו.

מעשי אונס והטרדה מינית נמשכים, אבל אם החשודים לא מושכים קהל מזועזע, הקורבנות יישארו כיתה אלמונית. בתוך זה יש צביעות גדולה ביחס הציבור למעשי נבלה, זו שוכנת גם בנו, התקשורת רק משקפת אותה, ויש 'מדרג' זעזוע שקובע את ההתייחסות לעבירה.

זה תלוי. העיקרון פשוט ויש לו השלכות. הזעזוע הציבורי, שלא פעם נשלט מלמעלה, משפיע גם על בית המשפט. בתוך עמו הוא יושב. תלוי מי חזק יותר, זה שלמעלה או זה שלמטה. על אותה עבירה מושתים עונשים שונים. לעתים הפער ביניהם עצום. תלוי בתהודת הזעזוע. ולא לכולנו יש מנדלבליט.

כאשר מדובר ב'סתם' פושע אלמוני וחסר יחוד, כמו גזע, בולטות תקשורתית או מעמד כלכלי, הוא יישאר אלמוני ויישפט הרחק מהעין הציבורית, כל הלוחמות\ים החברתיות\ים הגדולות\ים יזדעזעו בשקט בבית.

ילדות נאנסות בסתר אם האנס הוא סתם מורה יהודי מצפת. שרפה היא סתם שרפה אם אין חשוד ערבי, שאז יכריזו נתניהו והשר ארדן על טרור הצתות. אם עץ נשרף ביער – יהיה זעזוע אם החשוד לא ערבי?

תקרית עם שוטרים באום אל חירן תהפוך לפיגוע דריסה, שיחזיר את המופע המצליח של נתניהו וארדן, אבוט וקוסטלו של הפוליטיקה.

אם שוטר נדרס בפינוי – יהיה זעזוע אם הדורס לא ערבי? ואם הערבי לא דרס אבל מת, האם חייו שווים משהו? והאם ראש הממשלה והשר לביטחון פנים יתנצלו? והאם הצחקתם אותם.

מצד שני, וזה וואחד צד שני, המון המפגינים יישאר בבית בהפגנות פוליטיות. למה לו פוליטיקה עכשיו? וחלאס עם הפגנות נגד נתניהו, אנחנו בדיוק מסתכלים לצד השני. ראש ממשלה חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים זה לא מזעזע, זה משעמם, תביאו זעזוע מאחד.

מדובר בכלים שלובים, הפוליטי, החברתי והעדתי. הא בהא תליא. אנחנו מתבוססים בביצה צינית עלובה. כשהיא רועדת יש לה שיקולים משלה והיא עובדת כמו שעון, רוקדת לצלילי חליל ציני מתוזמר. תראו, הנה רפי פרץ. שמעתם מה אמר? מזעזע.

עוד לפני שערוריית השבוע הטריה על טיפולי ההמרה ללהט"ב, בשבוע שעבר הספיק שר החינוך רפי פרץ לשחרר את האמירה הידועה על כך שההתבוללות היא כמו שואה שנייה. והאינטרנט? בסערה. זה ממש כאילו שמענו את זה בפעם הראשונה. הרי פוליטיקאים כמו יאיר לפיד או נפתלי בנט מזמן דיברו על ההתבוללות כמשהו שמהווה איום קיומי (גם אם לא בדיוק במילים האלו).

אז פתאום אמרו "שואה" וקפצנו? העניין הוא רק הרטוריקה? אז בפעם הבאה פרץ יבהיר שזה יותר כמו שואת הארמנים השנייה, שלא חלילה יהיו פה עניינים של זילות של שואה שאנחנו כן מכירים בה.

אבל אם כבר כולם התעכבו על נושא השואה, אז רציתי לשאול משהו בתור אחד שהיה בשואה השנייה וניצל בעור שיניו בזכות הגאונות בקרב השני על סטלינגרד. או שבעצם הייתי בשואה השנייה ואז ערקתי מהצבא הנאצי השני כדי לא לקחת חלק בהובלת יהודים לתאי הגז השניים? אני לא לגמרי סגור איך עובדת ההשוואה הזו. בקיצור, האקסית שלי לא יהודייה.

עכשיו, למען הדיוק, שווה לציין שמדובר בחסידת אומות עולם (השנייה). כי בכל זאת, מדובר במישהי שהתלהבה לחלוטין להשתתף בליל הסדר הראשון שלה.

כמו כן, כשהייתי אצלה בחו"ל בראש השנה, לראשונה בחיי הבוגרים ביקשתי לעשות משהו לכבוד החג, במקום מה שאני עושה בכל שנה וזה להגיד לעצמי "נכון, הטקסים האלו הם ניג'וס כל שנה מחדש, אבל לפחות פוגשים את המשפחה". בקיצור, גרמתי לה להפוך מעומדת מנגד לפרטיזנית דור חמש. אבל זה לא משנה, כי זה מקרה בודד, וזה לא מה שרציתי לשאול.

אבל רגע, אולי לפני השאלה בכל זאת שווה להתייחס למקרה הפרטי הזה, כי אני די בטוח שאני לא כזה מיוחד. אכן, ישנם כאלה שלאחר שהם נכנסים לקשר עם לא יהודים, הם מתרחקים מהמסורת היהודית. ואין ספק שמדינת ישראל בהחלט מראה ערנות גדולה יותר ממה שקרה בשואה הראשונה, והפעם שערי הארץ פתוחים לכל הנרדפים. אפילו השקיעה קצת תקציבים כדי להזהיר את היהודים האומללים מפני הנאצים 2.0.

אבל בכל זאת, האם אלו שמתרחקים מהמסורת היהודית באמת היו בתוכה לפני זה? האם לזוג יהודים שחיים בחו"ל ולא מקיימים שום טקס יהודי – ורק להבהיר, זה בסדר גמור – יש יותר יהדות מאשר לזוגיות מהסוג שהיה לי?

ואני יודע, תמיד אומרים לחשוב על הילדים. הרי הנאצים ימ"ש לא חשבו על הילדים, אז אנחנו חייבים. הרי אם אני והאקסית היינו ממשיכים, הרי שהילדים שלנו לא היו יהודים. אמנם היינו מקיימים איתם את ליל הסדר וראש השנה, אבל הם עדיין לא ייחשבו יהודים.

למה? כי יהדות נקבעת לפי האמא, לא לפי הקרבה לתרבות היהודית. אתם יודעים מי עוד הסתכלו על יהודים רק לפי ההורים בלי להתחשב בכלל בקרבה שלהם אל הדת? מלא אנשים במפנה המאה העשרים שהאמינו בגזענות מבוססת "מדע".

אם ישר אמרתם "נאצים" זה על אחריותכם. בכל מקרה, האם באמת מדובר בבעיה כשמדובר בילדים כאלו, שיראו את היהדות כמרכיב מכריע בזהותם? אני יודע שלרבנות הראשית זה חשוב, אבל בחייאת, אפילו האורתודוקסים לא באמת אוהבים אותה.

כמובן, ניתן להתנגד לנישואים בין יהודים ללא יהודים בלי לאמץ אלמנטים פשיסטיים. כלומר, אפשר לא לאהוב את הרעיון שמשהו כזה קורה, אבל בלי לספר לאנשים שבזוגיות מהסוג הזה שהם איום ביטחוני והקבלה כלשהי למקלחות עם ציקלון בה (או שזה בורות ירי?), ואז עוד לספר להם שהדרך להימנע מזה היא לחזור לגטו.

כי ואללה, חוץ מיצירת רצון להצטרף ליודנראט, אין להתנהגות הזו שום אפקט. במקום זה, אפשר להפוך את היהדות לקצת יותר פתוחה, כדי לאפשר לפחות לחלק מהזוגות האלו להתקרב יותר ליהדות, במקום להיאלץ להתרחק ממנה.

כמובן, תמיד יהיו את אלו שלא ירצו להתקרב ליהדות, וזה בסדר. הם לא הולכים לרשום את הילדים שלהם להיטלר-יוגנד. חוץ מזה, יש בישראל יותר משישה מיליון יהודים, שרובם המוחלט מתחתן עם יהודים אחרים. כל עוד מדינת ישראל לא תשמיד את עצמה מתוך טמטום, העם היהודי כנראה יישמר.

ואני יודע שבתור מדינה עם גיוס חובה קצת קשה לנו להבין את זה, אבל אנשים בחו"ל לא צריכים לחשוב על עצמם כעל כוחות רזרבה. מותר לא לאהוב את מה שהם עושים, אבל די לצייר עליהם מדי SS. זה לא שהם יצחק רבין או משהו.

טוב, אבל סליחה, סטיתי ממש מהנושא. הרי רציתי לשאול שאלה. אז הנה השאלה שלי: איפה הרנטה שלי? בכל זאת, ניצול. אה כן, לא משנה. נזכרתי מה עשו עם הכסף של הניצולים מהשואה הראשונה.

ישנן שתי דרכים לנצח בבחירות: חישובים מתוחכמים, והנהגה מעוררת השראה. שתיהן יכולות להביא קולות; רק אחת מביאה כבוד. יריביו של בנימין נתניהו מפסידים לאחרונה ללא כבוד. זה מעורר ייאוש ומסביר את ההתעניינות באהוד ברק, שלמסריו הזועמים יש ניחוח משכר של דבר אמת ללא מורא.

בבחירות הקרובות יש לאופוזיציה יתרונות מרשימים.

כל הרמטכ"לים החיים התגייסו נגד ראש הממשלה, ואיש איש יורה צרורות בדרכו. שלושה כתבי אישום ממתינים לנתניהו בכפוף לשימוע, כולל על שוחד. והוא נתפס על חם מתחמן חסינות למרות הבטחות שלא לעשות זאת. בנוסף, נראה כי אביגדור ליברמן גירש את עצמו ואת תומכיו העולים הרוסים מגוש הימין-דתיים של נתניהו, מעשה מדהים למדי. המדינה נראית כחיה פצועה וזועמת המתרוממת על רגליה האחוריות ומשתוללת כדי להשליך את הרוכב הבעייתי והמבריק מעל גבה.

זה עדיין עשוי להיגמר בדמעות, אלא אם כן האופוזיציה תתקן את דרכה.

בימינו, המשמעות של חישובים מתוחכמים זה ציות ליועצים המנתחים את מה שעבד בעבר. חזון אין להם, ולא על זה משלמים להם. הם לא יזהו את המהפך הקרב ובא.

הם ייעצו ליריביו של נתניהו שלא לעצבן את תומכיו על ידי ציטוט ישיר של האשמותיו המדהימות של היועץ המשפטי לממשלה, אף על פי שהדבר משול להשארת שק מלא כסף ממש על השולחן. הם גם ייעצו נגד ירידה לפרטים ובעד התחמקות ושמרנות שלא מניעים מומנטום ולא בונים מנהיגות.

חישובים מתוחכמים זה גם מי יחבור למי; זה חשוב, אבל לא בזה אעסוק היום. יש דבר חשוב אפילו יותר: רעיונות.

בשנותיו של נתניהו התברר כי ראשי הממסד הביטחוני מתנגדים לסדר היום שלו, במיוחד להעמקת אחיזתה של ישראל בגדה המערבית וגם בהימוריו הפזיזים במסגרת המאבק בעסקה הגרעינית עם איראן (הם בהחלט הבינו שהעסקה לא מאפשרת לאיראן לדהור לפצצה עם פקיעתה).

ייתכן שהחברה הישראלית לא מעריצה את "הגנרלים" כמו בעבר, וזה טוב, אבל אנשים בהחלט ישימו לב אליהם. עד 2019 היתרון הזה של המרכז-שמאל בוזבז, אך זה נגמר עם הקמתה של כחול לבן. והרי התוצאות:

בבחירות 2015, 2,376,498 אנשים הצביעו בעד גוש ימין-דתיים, כלומר 56.5%. מתוכם 451,756 הצביעו בעד מפלגות חרדיות. פירוש הדבר שהימין הלא-חרדי קיבל 1,924,742 קולות. מהצד השני, 1,824,500 הצביעו בעד גוש השמאל-ערבים, כלומר 43.5%, מתוכם כרבע לרשימה הערבית; "השמאל הציוני" קיבל 1,373,616 קולות.

בבחירות 2019 הצביעו 2,391,968 בעד גוש הימין-דתיים (כולל מפלגות שלא נכנסו), כלומר 56.8%, מעט גבוה מבפעם הקודמת. ממספר זה, 507,324 הצביעו למפלגות החרדיות, שם היה בעצם כל הגידול; (1,814,467) הצביעו בעד גוש שמאל-ערבים, מתוכם 388,447 בעד המפלגות הערביות (62,437 פחות מבעבר); כך שבלי המפלגות הערביות זכה "השמאל הציוני" ב -1,426,020 – עלייה של 52,404.

הנהגת הכחול לבן נראית מרוצה מ-35 המנדטים שמהווים תיקו עם הליכוד ברמה המפלגתית למרות שהגוש שלהם הפסיד (לפני שבגידת ליברמן בנתניהו יצרה תיקו 60-60). זה נבע מכך שהמפלגה החדשה זכתה ברוב הקולות של ה"מחנה הציוני" ז"ל בתוספת מאגר יש עתיד. כחול לבן נועדה להגדיל את הגוש מ-53 ב-2015 ל-61, אבל מה שבפועל הושג היה גידול של רק 1.3%, או כ-50,000 קולות. כשני מנדטים בהערכה נדיבה ביותר.

ואפילו הרווח הצנוע הזה נמחק לחלוטין בגין הירידה בשיעור ההצבעה של הערבים, מיותר מ-60% ב-2015 לפחות מ-50% ב-2019. הסיבות לכך רבות: בעיות מימון, כעס על הפיצול ברשימה המאוחדת (שמאז נראה ששוב התאחדה), ותגובה מוטעית לחוק הלאום ( הם ראו בחוק עלבון ובהחרמת הבחירות העניקו לנתניהו פרס). אבל זה כנראה גם נובע מסירובם של ראשי כחול לבן מלחבק אותם (אם כי, יש להודות, העניין הדדי).

כחול לבן לא המציאו את זה; העבודה עשתה מעשה דומה כשבחרה במותג כמו "המחנה ציוני". "המרכז-שמאל" מיואש ופועל כך משום שהוא רואה ששני שלישים מיהודי ישראל מצביעים לגוש ימין-דתיים בכל מערכת בחירות מאז 2001 (למעט בחירות 2006 כאשר קדימה, עדיין עם ההילה של אריאל שרון, דברה אמת). הם עונדים מסכות, מקווים לטוב, וחוטפים על הראש בכל פעם מחדש.

העצה שלי (גילוי נאות: הצעתי את זה ישירות) היא לדבר אמת, כי זה גם נכון יותר וגם בעל סיכויים להצליח. יש מסרים אפשריים שיזכו לתמיכה מפתיעה בקרב היהודים בישראל. זה יביא מצביעים שנוטים לימין אבל אינם קיצונים, וימריץ את הבייס שננטש.

מסרים אפשריים:

• חרדים: בשום מקום בעולם יהודים דתיים לא מתעקשים על תלות בזולת כפי שקורה כאן. אפשר למצוא דרכים לעקיפת העניין הצבאי, בין השאר משום שהצבא אינו יכול לעמוד בדרישות ההפרדה בין המינים, אך יש צורך בשירות לאומי כלשהו. על החרדים להיכנס למעגל העבודה במספרים נורמליים. זאת ועוד: המדינה אינה יכולה לסבסד בתי ספר שאינם מלמדים מתמטיקה, מדע ואנגלית. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• עולים רוסים: אתם ברובכם חילונים, שומרי חוק ומשכילים, ורבים מכם נראים פטריוטים. גוש הימין-דתיים הופך את ישראל למקום לא-מערבי, לא-יהודי ולא חילוני. תמיכה בו מהווה ברית עם אנשים שחושבים שישראל אינה זקוקה לטנקים כל עוד בני הישיבות מתפללים. ליברמן, שעזר לבזיון הזה במשך עשרות שנים, אינו הכתובת הנכונה. אתם שייכים למרכז-שמאל.

• ערבים ישראלים: אנחנו רוצים "לחבק" אתכם. התנהגו כמו המיעוט ההונגרי ברומניה או המיעוט הטורקי בבולגריה – שונים, אך מקבלים את זכותה של קבוצת הרוב למקום אחד תחת השמש. תקבלו שיוון טוטאלי כולל במימון, ומקום ליד שולחן ממשלה ובמקומות הגבוהים ביותר. יהיה נחמד אם תסכימו, כמו גם החרדים, לשירות לאומי.

• ציוניים: אנו נחפש דרכים להיפרד מהפלסטינים בגדה המערבית. למרות שאפרטהייד אינו מילה מדויקת למה שקורה שם, המצב איננו בר קיימא. גם אם הסכם שלום אינו אפשרי כעת, ישראל תחפש ללא הרף פתרונות כדי להימנע ממיזוג עם 3 מיליון פלסטינים נוספים. והיא תפסיק לשפוך מיליארדים על גבי מיליארדים בההתנחלויות. רוב יהודי ישראל מסכימים עם זה.

• ליכודניקים דמוקרטים: העניין הזה של "התגברות" על בית המשפט העליון ברוב פשוט של חברי הכנסת הוא סוג של סוף לדמוקרטיה, שדורשת איזונים. אתם יודעים את זה; אל תאפשרו את זה.

• צרכנים: ישראל אינה ההצלחה הכלכלית שנתניהו מצייר. התוצר לנפש דומה לזה של צרפת רק בגלל השקל החזק שהורס את כוח הקנייה והופך את ישראל לאחת המדינות היקרות בעולם. אפשר אחרת: רוב האדמות בידי המדינה, והיא שיכולה לשבור מונופולים, לעשות רפורמה במיסוי, להפסיק לבזבז משאבים ולהאיץ את הבנייה. צריך להתרכז בדבר הנכון, לראשונה זה שנים.

אם מנהיגי האופוזיציה ידברו כך, הם אכן יאבדו את הגזענים והחרדים בדיוק כמו שהיועצים מזהירים. לא נורא: הקולות האלה לא באמת שם. בתמורה יגיעו קולות חדשים. אולי, הפלא ופלא, האופוזיציה תעורר השראה.

וגם אם יפסידו שוב, לפחות יעשו זאת על המגרש. עדיף כך. עדיף בראש מורם.