אלפי דירות מחכות לקונים, הגז עמוק באדמה - והפרדות לועסות את הכלכלה: מה עובר על לבנון?

מעברי הגבול בין לבנון לסוריה נחלקים לשני סוגים: אלה שקל להבריח דרכם ואלה שקל מאוד להבריח דרכם. מעבר הגבול אל-מסנע, שדרכו עוברות רוב שיירות הסחר בין שתי המדינות, נשלט בצד הסורי על ידי אנשי מכס וקציני מודיעין שמתפרנסים היטב מהשלמונים שהם משלשלים לכיסיהם בתמורה להעלמת עין מהסחורות המוברחות. המבריחים נאלצים אמנם להיפרד לעתים מכמה מאות דולרים, אבל בתמורה הם יכולים להעביר בדרך המלך משאיות, שנושאות סחורות במאות אלפי דולרים.

המעברים הזולים יותר, אבל הקשים יותר לתנועה, מצויים לאורך יותר מ-350 ק"מ של הגבול שמפריד בין המדינות. כתב העיתון הסעודי "אל-שרק אל-אאוסט", שביקר באזור הבקעה הלבנונית, מספר על שיטת הברחה מקורית, שבה מעמיסים את הסחורות על פרדות שמכירות כבר את הדרך - ואלה יוצאות "למרעה" עמוסות כל טוב וחוצות בעצמן את הגבול. מהעבר השני צופים בהן מזמיני הסחורות כדי לאתר את הבהמות שנתפשו על ידי השוטרים או אנשי הצבא, אם נתפשו, ולשחררן תמורת תשלום נמוך.

ההערכה היא שלבנון מאבדת כך כ-600 מיליון דולר בשנה בתשלומי מכס, וחמור מכך, הסחורות שמגיעות מסוריה מתחרות בייצור הלבנוני המקומי ופוגעות בעיקר במגדלים של תוצרת חקלאית. מדי פעם מכריזה ממשלת לבנון על מבצע למניעת הברחות, כוחות צבא רבים נשלחים לאזורי ההברחות, טנדרים ובהמות מוחרמים ומבריחים נקנסים. אבל בתוך זמן קצר הפעילות חוזרת לסדרה.

ההברחות הן רק דוגמה לאוזלת היד של ממשלת לבנון בניסיונה לשלוט על הנעשה בגבולותיה. זה אינו האיום הקשה ביותר על כלכלת לבנון. לבנון, שחובה הלאומי מגיע ליותר מ-84 מיליארד דולר (כ-155% מהתמ"ג), טובלת בשחיתות מבנית ארוכת שנים, שבה עשרות מיליוני דולרים המתקבלים מתרומות והכנסות ממסים עוברים לידי פקידי ממשל, ראשי תנועות ומפלגות, ואפילו שרים וראשי ממשלה בעבר ובהווה.

אספקת החשמל הרעועה שבויה בידי מאפיות של בעלי גנרטורים מקומיים, שמוכרים את החשמל במחירים מופקעים. חובה של חברת החשמל נאמד בעשרות מיליארדי דולרים, וגם חברת המים הממשלתית אינה מצליחה לגבות חובות או אגרות תמורת השימוש במים. ענף הנדל"ן נמצא בצניחה חופשית - ובתחילת השנה הוא רשם ירידה של 26% בביקושים לעומת השנה שעברה.

עלייה דרמטית במחירי השכירות

כדי לצמצם את הוצאותיה, החליטה הממשלה בסוף 2017 להפסיק את תוכנית המשכנתאות הזולות שסייעה לזוגות צעירים לרכוש דירות, אבל גרמה בכך לעלייה דרמטית במחירי השכירות. השנה מתכוונת הממשלה לחדש את תוכנית המשכנתאות, אבל לא ברור עדיין מה יהיה היקף הסבסוד. בינתיים, מצטבר בשוק מלאי גדול של דירות, בעיקר מפוארות, שממתינות לרוכשים - כשבמקביל קטן שוק הקונים, במיוחד ממדינות המפרץ, שהיו בעבר הלקוחות החשובים של נדל"ן לבנוני.

דו"ח של יותר מ-1,200 עמודים, שחיברה חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי עבור ממשלת לבנון, ושהוסתר מהציבור במשך כחצי שנה, העריך כי ערכן של הדירות הלא מכורות מגיע ליותר מ-9 מיליארד דולר. אחת הסיבות העיקריות לצבר הדירות הזה הוא היעדר תכנון עירוני מודרני, שכולל פיתוח סביבתי ושירותים הולמים, מחסור בתשתית של כבישים ומוסדות כמו בתי ספר וגני ילדים.

"כולם בנו בשנים האחרונות, ותפסו טרמפ על בום הנדל"ן", סיפרו קבלנים לבנונים בראיונות עיתונאיים, "העיקר היה לבנות משהו, מבלי להתייחס לסביבה".

אפשר עדיין לתקן חלק מהכשל הזה, אבל התהליך ידרוש השקעות עתק ושנים ארוכות, כשבינתיים ימשיכו מחפשי הדיור להתגורר בדירות שכורות יקרות. הממשלה מבטיחה אמנם להשקיע בתשתית, אבל היא אינה מבהירה מנין יגיע הכסף. מקור מבטיח אחד הוא הנפט והגז שנמצאים במים הכלכליים של לבנון, אבל כדי שאפשר יהיה להפיקם - על הממשלה להגיע להסכם סימון גבולות עם ישראל. תהליך זה כבר החל, בתיווך אמריקאי, אבל במקרה הטוב והבלתי-ריאלי הוא יימשך כחצי שנה, ובמקרה הריאלי - בין שנה לשנתיים. רק אז תוכל הממשלה לגייס חברות זרות שיסכימו להשקיע באזור הבלתי יציב הזה.

עד אז מציעה הממשלה לקצץ באופן דרסטי בתקציבה ובטיוטת התקציב שהוגשה לאישור הממשלה ובהמשך לפרלמנט. היעד הוא להקטין את הגירעון ל-7.55% מהתמ"ג, לעומת 11.5% בשנה שעברה. כדי להשיג את היעד הזה, מתכוונת הממשלה לקצץ במשכורות עובדי המדינה, לגבות מס על פנסיות של עובדי ציבור, להנפיק איגרות חוב בהיקף של 660 מיליון דולר, להגדיל את המס על רווחי הון פרטיים מ-7% ל-10%, להעלות את מס ההכנסה על חברות ופרטים, להטיל אגרה של 2% על סחורות מיובאות (חוץ מחומרי גלם שמיועדים לייצור), ועוד אגרות שונות כמו גביית 1,500 דולר לכל לוחית זיהוי ייחודית של מכוניות ו-660 דולר עבור חלונות כהים למכוניות.

על הנייר, נראית התוכנית הזאת כתחילתו של נתיב חיובי לקראת ריפוי הכלכלה. השאלה היא מה יקרה בזמן שיחלוף בין הגשת הטיוטה ועד לאישור התקציב.