שבעה שופטים מציעים לנתניהו סולם

התיקון לחוק השידור הציבורי, הקובע כי יש לפצל מתוך תאגיד השידור הציבורי כאן את חטיבת החדשות, ולהפוך אותה לתאגיד נפרד, מתנדנד. למעשה, שופטי בג"ץ בהרכב מורחב ביקשו אתמול בנימוס מהול בתחינה וכעס מראש הממשלה, בנימין נתניהו — ששמו לא עלה בדיון — לקחת את תפוח האדמה הלוהט הזה ולטפל בו.

עצם העובדה שהתיק נדון בפני שבעה שופטים היא איתות לנכונותו של בג"ץ לבחון את פסילת החוק. בהרכב ישבו המשנה לנשיאה, חנן מלצר, והשופטים אורי שהם, ניל הנדל, מני מזוז, יצחק עמית, דפנה ברק־ארז ונעם סולברג.

קבוצה משמעותית מתוך ההרכב הזה מתחה ביקורת מפתיעה בעוצמתה. מלצר, עמית, מזוז, ברק־ארז ושהם הפנו שוב ושוב שאלות לנציגי הממשלה והכנסת, שהעידו על כך שלא שבעו נחת מההסברים שהונחו בפניהם ביחס לסיבות לחקיקתו של חוק הפיצול, שמצוי בניגוד מפורש למבנה תאגיד השידור הציבורי שעליו המליצה הוועדה המקצועית בראשות רם לנדס.

עד מהרה יצא המרצע מן השק, והמשפט שאמרה שרת התרבות, מירי רגב — "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" — הופרח לחלל אולם בית המשפט העליון.

נציגי הכנסת והממשלה טענו בדיון כי פיצול חטיבת החדשות מתאגיד השידור הציבורי אינו פוגע בחופש הביטוי, אך ספק אם כל השופטים השתכנעו.

האיתות על כך שבג"ץ אינו שבע רצון מהחוק ניתן כבר בהחלטת ההרכב המצומצם יותר ממאי 2016, שדן בסבב הראשון של העתירות להקפאת יישום החוק. כבר אז שאל השופט עמית את נציגי הכנסת והמדינה מהי תכליתו של חוק הפיצול, ומה נועד להשיג. העובדה שעמית שב ושאל את השאלה גם בדיון הנוכחי מעידה שלא קיבל תשובה מניחה את הדעת.

השופטים בדיון התמקדו במהותו של החוק, ולא באופן החפוז שבו התקבל. הכנסת אמנם ריבונית לקבל כל חוק העולה על רוחה, אבל לא כשהחוק פוגע בזכויות היסוד. מהשאלות שהציגו השופטים עולה כי הם סבורים שהחוק פוגע בחופש הביטוי — זכות יסוד חוקתית.

אם הממשלה לא תתעשת ותיסוג מהחוק, פסק דינו של בג"ץ יכול להיות תקדים חשוב במיוחד: זאת תהיה ההחלטה הראשונה שבה יפסול בג"ץ חוק של הכנסת בשל פגיעתו בחופש הביטוי, ואולי גם בחופש העיתונות. הפגיעה בחופש הביטוי נובעת מכך שחוק השידור הציבורי, שמכוחו הוקם התאגיד, מושתת על מודל מגובש שעבר את כור המצרף של הכנסת, ומבטיח שידור ציבורי עצמאי המשרת את טובת הציבור ואת זכות הציבור לדעת. לעומת זאת, חוק הפיצול מעוות את המודל המגובש, ועד עתה לא ניתן הסבר משכנע כיצד — אם בכלל — הוא משרת את התכלית של שידור ציבורי ראוי לשמו. השופט היחיד שנשמע מסתייג מגישה זו היה סולברג, שסבר שפיצול התאגיד הוא שינוי מבני בלבד, ואין לו השלכות על חופש הביטוי.

בסוף הדיון המליץ השופט מלצר לממשלה ולכנסת לחשוב מחדש על צעדיהן. רמז כזה בדיוק שיגר בג"ץ לממשלה בעתירות לביטול חוק מיסוי דירה שלישית. גם אז הממשלה לא הבינה את הרמז — והחוק נפסל בבג"ץ. הרמז העבה מצטרף לעובדה שבג"ץ עיכב את כניסת חוק הפיצול לתוקף. יש רק חוק אחד נוסף שבג"ץ עיכב — "חוק ההסדרה", שנועד להסדיר את מעמדן של התנחלויות בשטחים, ואפילו היועץ המשפטי לממשלה הזהיר שאינו חוקתי.

רק טיפש לא יבין שבג"ץ מנסה להימנע מהצורך להכריע בעניין. נתניהו הוא זה שכפה על שר האוצר, משה כחלון, את מודל השידורים הדו־דבשתי. אם ידבק בעיקשותו, הסיכוי שבג"ץ יפסול את החוק נראה כרגע גדול מתמיד. ואולי טוב שכך: בעיתוי הנוכחי, לא יזיק לישראל פסק דין מונומנטלי שמבצר את חופש העיתונות.