נשקתי לחוג הארקטי בביקור שלי ביילונייף בצפון הקנדי באוקטובר האחרון. הצפנתי עד קו הרוחב-62, לא רע בהתחשב בכך שבאותה השנה הספקתי לבקר גם במינוס 46 בנקודה הדרומית בניו זילנד. מה שמדהים הוא שלמרות 108 המעלות שמפרידות בין שני המקומות, החוויות האנושיות וההיסטוריות לא מאד שונות. הבידוד, השלג, התנאים הקשים, ההתעמרות הקולונילאיסטית, האפלייה הקשה של האוכלוסיות הילידיות. הנימוס הבריטי שמתערבב עם החיספוס של מי שגר בחזית האחרונה של ההתיישבות האנושית, ונתון לחסדי האדמה ומזג האוויר.

114 אלף איש גרים בקנדה הצפונית שמורכבת מ״הטריטוריות הצפון מערביות״, יוקון, ונונאווט. בעיר יילונייף, שמשכה תמיד עובדים למכרות באזור שלה, גרים כ-20 אלף איש. באוקטובר האחרון הוזמנתי כדי להציג פרוייקט בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בעיר. נחתתי בשדה התעופה, אחרי תשע שעות טיסה ממונטריאול ואת פני קיבלו פוחלץ של דב קוטב וווינסט, נגר פריזאי שעבר לעיר כדי לעבוד במכרה היהלומים הסמוך. ״שינוי והרפתקה״, ענה כששאלתי מה הביא אותו דווקא לשם.

בשבוע שביליתי בעיר צפיתי בעשרות סרטים מקומיים, הופעות מוזיקה ומחול. בכל האזור חיים פחות אנשים מאשר בעיר רחובות ובכל זאת כמות התרבות שהיא מייצרת בלתי נתפסת. ג׳יי בולקרט, למשל, ייסד את פסטיבל הסרטים Dead North במסגרתו ניתנים לתושבים חודשיים כדי לייצר סרט אימה. ״לאנשים אין כאן מה לעשות אז הם שמחים לעשות סרטים״. סיפרתי לחבר קנדי על התעשייה המקומית, על קולקטיב האמנים, על הארגון "Western Arctic Moving Pictures" על הסרטים המעולים, והופעות שירת הגרון המקומית. החבר התרשם אבל לא נדהם, גם הוא הגיע מעיירה קטנה וגם הוא ראה כיצד השיעמום יכול להיות הרסני ולהוביל בני נוער לאלכוהול והסנפת דלק, אבל גם יכול להיות מתועל למאגר בלתי נדלה של עשייה יצירתית.

אחת הנשים הכי מרשימות שפגשתי בפסטיבל, ג׳רי טראשר, יצרה סרט על שתי אחיות מהקהילה שלה בצפון. אחת מהאחיות הוגלתה מהקהילה ונאלצה לשרוד לבדה בתנאים הקשים, השנייה יצאה לחפש אותה. הסרט עורר עניין בפסטיבל ברלינלה בו הוצע. למרות ההצלחה הבינלאומית טראשר מרגישה שהסרט שלה לא מקבל מספיק תשומת לב באזור שלה. ״אנשים לא רוצים שאספר בקול רם מה קורה בקהילות האלה, הם לא רוצים שנוציא את זה החוצה, אבל אני לא אהיה בשקט, אני אמשיך לעבוד עם הקהילות ואמשיך לספר את הסיפור שלהם.״ היא אומרת.

ביום השני שלי בעיר יצאתי אל המוזיאון המקומי, ליד האגם הקפוא שלמרגלותיו פגשתי חמישה בני נוער מקומיים. הם היו קצת שתויים ורעשנים, אחד מהם אפילו ניסה לדוג בקרח ללא חכה. הם נאספו סביבי בריכוז מלא, לא בכל יום הם פוגשים מישהי מישראל. הם לימדו אותי איך לומר תודה בשפתם (מאסי צ׳וק). התפעלתי מכך ששלושה מהם דיברו שפות שונות בהתאם לקהילות הקטנות מהן הגיעו. לפי המוזיאון המקומי, בקנדה דיברו 300 שפות, היום רק 58 מהן נותרו ואומרים שבעוד 50 שנה ישארו בקושי עשר.

המאבק לשימור התרבות והקהילה הילידית הוא אחד החשובים למורשת של קנדה, אחרי שנים בהם השלטונות הקנדים ביצעו חטאים שאיימו למחוק אותן. ילדים נחטפו לפנימיות נוצריות שם נאסר עליהם לדבר בשפתם. לפחות 6,000 ילדים מתו בפנימיות הללו. מאות נשים נעלמו או נרצחו והקהילות ממשיכות לתבוע חקירה אפקטיבית של מקרים אלו. כלבים שהובילו מזחלות כלבים מסורתיות נשחטו והרשימה נמשכת. לזכות קנדה אומר שהיא מנסה לכפר על העבר באמצעות התנצלויות רשמיות וועדות חקירה. יותר ממה שמדינות אחרות עושות למען הקהילות הילידיות בשטחן, ועדיין הרבה פחות מאידאלי.

רוז, נערה אחת מהחבורה פיתחה איתי שיחה. למרות אדי האלכוהול היא נשארה חדה ומעניינת. הייתי אומרת עליה ״יש לה הרבה פוטנציאל״ אם לא היתה לי בחילה מהמשפט הזה. היא רוצה להיות רופאה או דיאטנית, ובכל זאת היא גומעת בקבוק וודקה ב-12 בצהריים במקום להיות בבית ספר. לא מאד שונה מימי התיכון שלי ברחובות, ובכל זאת כמות האלכוהוליזם וההתמכרויות בקהילות האלו היא בלתי נתפסת. ״איך יוצאים מהמעגל הזה?״ אני שואלת מאוחר יותר כל בן לקהילה קנדית ילידית (שלא תעזו לומר אינדיאנים) שהצליח לצאת ממנו.

טרי, אנתורפולוג צעיר שעובד במוזיאון ההיסטורי המקומי, אומר שבמערכת החינוך תייגו אותו כמפגר שכלית וכאלכוהוליסט, כבן לאם אלכוהוליסטית. ״אני עקשן מאוד״, הוא עונה לשאלה שלי. טרי התקבל לאוניברסיטה, שם יום אחד מישהי קפצה עליו בחיבוק. טרי, בחור קורקטי ולא חייכן, ביקש ממנה בנימוס תקיף שתרד ממנו, היא הסבירה לו שבזכותו היא כאן היום. כמה שנים לפני כן, כשהיא שאלה איך להצליח כמוהו, הוא אמר לה שאם המורים אומרים לה שהיא בסדר, שההתקדמות שלה בסדר, שלא תאמין להם. שתשאל אותם תמיד איפה היא יכולה להיות יותר מבסדר, שתיקח שיעורים פרטיים ותעבוד על המקומות בהם היא פחות ממצויינת. היא מילאה את ההוראות שלו ובזכותן התקבלה גם היא ללימודים גבוהים.

בשנים בהן עבדתי עם נערות ונערים בסיכון בארץ תמיד חשבתי על הטווח הזה בין השקר הגדול שבו אומרים לילדים ״אתה יכול להיות מה שאתה רוצה״ לבין הסטטיסטיקה שמצביעה על כך שהסיכוי לעלות במדרגות הסוציו-אקונומיות לא גדול. הסיכוי של מישהי כמו רוז להיות רופאה הוא לא גדול כרגע, אבל צריך לכוון אותה למטרה בת השגה כדי שלא תאבד תקווה. טרי חושב שהפתרון הוא לשאוב השראה ממערכת החינוך הפינית שמפנה את הילדים ללימודי מקצוע כבר בשנות העשרה המוקדמות. ״אבל אנחנו בקנדה״, הוא נאנח.

חלק מהמאבק של הקהילות, הוא אומר, הוא לקבל אוטונומיה על מוסדות תרבות וחינוך, אבל יש בנקודה זו הרבה קשיים פנים פוליטיים בין הקהילות כמו קהילה אחת שלא מכירה בהיסטוריה של קהילה אחרת באותו אזור. לקושי זה מצטרף כעס כה גדול על הדריסה התרבותית הקנדית שמוביל את התושבים לדחות לחלוטין את מערכת החינוך ולימודי הליבה הקנדיים בטענה שאלו לא דרכיהם. ״אנחנו מנסים שוב ושוב לנסח את מערכת היחסים שלנו עם השלטונות הקנדים, 11 אמנות נחתמו, סבתא שלי היתה במעמד חתימתן של אחת מהן. אנחנו רוצים לנסח מחדש את האמנות לפי הרוח שלהם, כי משהו השתבש בדרך״.

לא ציפיתי לראות אוכלוסייה כל כך מגוונת בצפון הרחוק. הקהילה הילידית מרכיבה 52% מהאוכלוסייה בקנדה הצפונית, וכוללת אבוריג׳ינים, אינואיטים ומטיס (בני תערובת ממוצא אבוריג׳יני ואירופי). בעיר יש לא מעט מהגרים ואת הרחובות מציפים אלפי תיירים מיפן ומסין שבאים לצפות באורות הצפון שמפציעים כמעט מדי לילה בסתיו ובאביב. בעיר הקטנה יש מן הקוסמופוליטי, ובכל זאת בפסטיבל הקולנוע ובאירועי התרבות היה רב לבן אפילו שרבים מהתכנים סבבו סביב מסורת ילידית וגיבורים מקומיים. בסוף השבוע, בתום גאלה חנוטה, יצאתי לבלות עם מארגני הפסטיבל ואורחים נוספים בפאב Gold Range שם להקה מקומית ניגנה שירי Two Step וכל הקהילות בכל הגילאים התערבבו על רחבת הריקודים בריקודי זוגות.

אמנם אורות הצפון הם האטרקציה המפורסמת של המקום אבל מבחינתי חוויה לא פחות מעניינת היתה לראות לבנים, ילידים, עובדי מכרות, היפסטרים ותיירים יפנים רוקדים ריקודי קאנטרי בבר שנראה כאילו עוד שנייה הולכת לפרוץ בו קטטה. למחרת ניסינו להתאושש מההנג אובר בדיינר מקומי שמגיש בשר בפאלו, ביזון ו״כבש המושק״ - מין פרה היסטורי ויחיד במינו על פני כדור הארץ. ״מישהו מקהילה מקומית העלה לפייסבוק תיעוד שלו צד לוויתן והותקף על ידי פעלים למען בעלי חיים״, סיפר לי טרי, ״הם לא מבינים שמדובר בפעילות כברת יומין בה משפחות צדו לווייתן אחד כדי לספק אוכל למשפחה שלהם במשך שנה. איך אפשר להסביר ללבנים דברים שפועלים מתוך עולם אחר לחלוטין מהעולם בהם הם חיים?״

המילים של טרי הדהדו את המפגש שהיה לי עם מאורים בניו זילנד. בדומה לקנדה גם שם הילידים נושלו מאדמותיהם ומנהגיהם. גם שם קהילות רבות סובלות מעוני והתמכרויות. גם שם הממשלה מנסה לתקן את דרכיה באופן שלא מספק את הקהילות. בניו זילנד נפוצה המילה ״פקיהה״ ללא-מאורים. מצא חן בעיניי שדווקא אלו שהם לא ילידים קיבלו כינוי כולל, הופכים אותם על ידי טריק טרמינולוגי ל״אחר״. אם מתעקשים לקחת צד, אפשר לומר שהלבנים וההיסטוריה הקולוניאליסטית רק הזיקו לילידים ברחבי העולם, אבל זו תהיה תמונה חד ממדית.

בספר המקיף על ההיסטוריה של ניו זילנד מתואר כיצד הוכחדו רב מיני הצמחים ובעלי החיים בניו זילנד עם ההתיישבות של בני האדם. אפשר להתייחס לזה כאסון שפגע באקולוגיה, אך אפשר גם לראות את בני האדם ומה שהביאו איתם כחלק מן האקולוגיה, כחלק מהתהליך הטבעי של העולם. לאורך ההיסטוריה קהילות נדו ממקום למקום, ויצרו שינויים אקולוגיים או החלו מלחמות תרבות. גם היום אנחנו ממשיכים לנוע ולזוז, חלק מחוסר ברירה וחלק כי מתוך חיפוש של חיים טובים יותר או הרפתקאה. גם היום אנחנו גוזלים אדמות של קהילות שכנות או רחוקות או בורחים ממלחמות שמחריבות את האדמות שלנו.

אי אפשר להחזיר תנודות גדולות של אוכלוסייה לאחור, אבל גם אי אפשר להמשיך לחיות בחוסר שוויון שמשסע מדינות וקהילות. חברה שלי ערכה בדיקת די-אן-איי לבירור המורשת שלה והופתעה לגלות שלצד שורשיה היהודים-מגרביים, דגימת הרוק שלה חשפה ארצות כמו ניגריה. לדעתה כל ילד בעולם צריך לעשות בדיקה כזאת, כדי להבין שכולנו מעורבבים, שכולנו מגיעים מאלף מקומות, שלמורשת המשפחתית והמקומית יש משמעות אבל בסופו של דבר היא רק דרך אחת להסתכל על הדברים. בסופו של דבר, כשאנחנו מסתכלים למעלה אל אורות הצפון, לא משנה מאיפה אנחנו או ההורים שלנו, הנשימה שלנו נעתקת.