מונטריאול היא כמו שכונה עם ממד ג׳נטריפקציה מושלם. המחירים עדיין זולים, השכונה עדיין די מרוטה ומאוד קהילתית, אבל כבר יש בה את כל המצרכים שגורמים לכל צעיר אורבני יצירתי לרייר.

דירה גדולה ומרווחת במיקום מרכזי עם שלושה חדרי שינה, ומחסן גדול עולה בסביבות 3,300 שקל, סטודנטים יכולים למצוא חדר באלף. ליד הבית שלי יש פארק גדול ובו בריכה חינמית לחלוטין, אזורי החלקה על הקרח, וגני שעשועים. לא רחוק ממנו מתפרשת השכונה הנחשקת ״מייל אנד״ שכמו כל קלישאה עירונית מלאה בבתי קפה, חנויות תקליטים, חנויות ספרים, ברים ותחושת התבדלות וחשיבות עצמית.

אני לא רוצה לכתוב את הטקסט הזה, למעשה אני נמנעת ממנו כבר יותר משלוש שנים. למה שאכתוב שאני גרה בעיר שהיא הסוד השמור של צפון אמריקה? למה שאספר לכם כמה טוב פה? אני לא רוצה שתחלמו על לגור פה, כי חלק ממה שהופך את העיר הזו לכה נפלאה היא הגירוד שלה את הרדאר מלמטה. מביני עניין יודעים כמה היא שווה, לציבור הרחב אין מושג. במקום זאת אספר לכם למה דווקא אני שונאת את מונטריאול.

אני שונאת את מונטריאול כי היא מספקת תחושת החמצה בלתי אפשרית, מלווה בקהות חושים. פסטיבל הג׳אז המפורסם בעולם, פסטיבל הקומדיה הכי גדול בצפון אמריקה, פסטיבלי קולנוע, פסטיבלי אימה, פסטיבל תרבות ערבית או תרבות אפריקאית, ריקוד אוונגרדי, אוכל, אמנות רחוב, לפעמים נדמה שיש כאן עשרה פסטיבלים בכל רגע נתון וכל אחד מהם מקיים אירועים לציבור הרחב ללא תשלום. יחד עם הלהקות השוות שמגיעות לכאן תדיר, התחושה היא שאי אפשר להנות מכל מה שיש לעיר להציע. לישראל מגיע אמן ידוע אחת לכמה זמן, כולם הולכים אליו, החווייה היא קולקטיבית ואפשר לחזור הביתה בתחושת אופוריה. כאן יש אינסוף אמנים ותמיד אפשר לקפוץ לניו יורק, מרחק שבע שעות נסיעה. רק במהלך שלושת החודשים האחרונים ראיתי את רוג׳ר ווטרס, אל-סי-די סאונדסיסטם, קורטני ברנט וקורט וייל, וזו רשימה חלקית ביותר.

אני שונאת את מונטריאול כי כבר אין לי איך להוציא את הכעסים שלי על זרים. בארץ לא חסר על מי להוציא קיטור, על זו שנדחפה בתור, על זה שחתך אותך בכביש או על זה שהחליט לשאול אותך למה את לא מחייכת, כאילו את פרסומת מהלכת למשחת שיניים. כאן האנשים מנומסים עד טירוף. לא אחת נכנסתי לוויכוח אדיב בו כל צד התעקש שהשני ייקח את זכות הקדימה, ויכוח שנדמה שהיה נמשך שעות אם לא הייתי פשוט מוותרת והולכת ראשונה. פעם מישהי כעסה עלי שלא הערתי לה שהיא הולכת לפני ומאיטה את הקצב שלי, מיד לאחר שהיא התנצלה כמובן.

אף אחד לא זורק לי הערות סקסיסטיות, אף אחד לא מנסה להתחיל איתי. בפעמים בהם השמלה שלי מחליטה להיות חולצה מעל האופניים, או שכפתורי החולצה שלי לוקחים שביתת עבודה, לא רק שאף אחד לא מעיר לי, אף אחד גם לא מסתכל לכיווני, וכך אני מגיעה הביתה ומגלה שרכבתי במשך עשרה קילומטרים בעירום חלקי. אני לא יכולה לצעוק על אף אחד, גם לא על נותני שירות נוראיים, אי אפשר להעמיד פה אף אדם במקומו. מרוב תסכול התחלתי ללמוד אגרוף, שם הכרתי לא מעט חברים מהמזרח התיכון.

אני שונאת את מונטריאול כי היא מכריחה אותי לעמוד מאחורי הערכים הפמיניסטים שלי. לפני שעברתי לכאן לא ידעתי איך לעשות פעולות פשוטות כמו לקדוח בקיר, להתקין דימר, לתקן אופניים. יכולתי להתבכיין שאבא שלי מעולם לא לימד אותי כי אני אשה ובאותה נשימה לקרוא לו או לאחים שלי לעזור לי. כאן אין עם מי לדבר. הלכתי לחנות אופניים והבחור שעובד שם אמר לי ״אה זה תיקון פשוט, את יכולה לעשות את זה לבד, אני אמכור לך את החלק״. כשלא נראיתי נלהבת הוא הוסיף ״אם את מסתבכת לכי לקואופרטיב תחזוקת אופניים, יש שניים בשכונה, הם יעזרו לך״.

גם בחיים האישיים כל השוויון המגדרי הזה מייצר הרבה עבודה. הצרפתיות שהיגרו לכאן מתלוננות תדיר על מחסור בתשומת לב גברית. לא מתחילים כאן, לא ברחוב ולא בבר. אם חשקת במישהו עליך מוטלת המשימה לבחור לך קורבן וליידע אותו, ואם את מצפה שהוא ינשק אותך ברגע מלא תשוקה כנראה שתמשיכי לחכות. הכי הרבה שתקבלי ממנו יהיה כנראה בקשת רשות. כך לא רק שאת זו שצריכה להתחיל איתם, את זו שגם צריכה ליזום את הנשיקה. כמה עבודה.

אני שונאת את מונטריאול כי היא לא מאפשרת לי לשבת בבית בשקט. חשבתי שימים של מינוס 20 יהוו תירוץ מושלם להתחפרות יומיומית מתחת לפוך, אבל העיר הארורה הזו לא נותנת לי מנוחה. בפארק המרכזי שצומח מתוך גבעה במרכז העיר יש אינספור שבילי סקי נורדי ואגם גדול שהופך למשטח החלקה על הקרח. אפשר להגיע לפארק באוטובוס וכך כל תירוץ הופך לחסר תוקף. גם ציוד אפשר לשכור בלי בעיה. נסיעה קצרה מחוץ לעיר ואינספור פארקים, הרים, אגמים, נהרות ונחלים מתחננים שתבקרי אותם. מאז ימי בית הספר לא יצאתי לחיק הטבע ופתאום יש לי בבית מחליקי סקי, מגלשי קרח, סנואובוארד, נעלי שלג, ונעלי הליכה לטרקים. אני כבר לא יודעת מי אני יותר.

אני שונאת את מונטריאול כי כבר אין לי תירוץ לחוסר עשייה יצירתית. יש פה יותר מדי תקציבים לאמנות ולתרבות. אני כבר לא יכולה לנפנף במשפטים כמו ״אמנים לא יכולים לחיות פה״, או ״אם מישהו רק היה תומך באמנות שלי הייתי יוצרת דברים נפלאים״. יש כאן קרנות ממשלתיות לתרבות ואמנות הן מקנדה והן מקוויבק ורבות מהן אוחזות בגישה מתקדמת. הקרן לקולנוע הכריזה ש-50% מהפרויקטים שהיא תממן יהיו פרויקטים של נשים. אי אפשר להתעשר מהקרנות, אבל אפשר בהחלט ליצור. זו עיר מושלמת לאנשים שרוצים ליצור ולחיות ברמת חיים נוחה. תנאי המחייה כל כך נוחים כאן לאמנים שנוצרת הרבה יותר מדי אמנות בינונית, רף הכניסה נמוך יותר. זו עיר שמאפשרת מיצוי פוטנציאל, גם לאנשים שהפוטנציאל שלהם בינוני.

מה אני כן אוהבת כאן? את הכפור הבלתי אפשרי ואת אתגרי השפה. החיים משעממים כשלא צריך ללמוד כלום, וכאן לא משעמם לי לרגע כי אני צריכה להקדיש את זמני הפנוי ללימודי צרפתית, או ללימודי התמודדות עם מינוס 25 מעלות. בכל יום אני לומדת מחדש איך הולכים על הקרח בלי להחליק, וכשמחליקים מהי הצורה הכי בטיחותית ליפול. מאז שאני מחזיקה ברכב פיתחתי כישורי נהיגה על הקרח ופיתחתי שרירי זרוע מרשימים מכל פינויי השלג והחפירות מסביב לגלגלים שמלוות כל יציאה מהחניה. דוברי הצרפתית יעמידו פנים שאינם מבינים אנגלית, הם יניחו שלא טרחת, מתוך יהירות אנגלופונית, ללמוד את שפת המקום. אבל ברגע שתפגיני כישורי שפה, הם יתרשמו, יחמיאו לך אבל יחליטו שאין להם כוח לנהל שיחה עם הצרפתית העקומה שלך, ויעברו מיד לאנגלית העקומה שלהם. כך כל ניסיון לנהל שיחה בצרפתית נגדע אחרי ה״סה ווה ביאן״.

אני אוהבת גם את הבינוניות של העיר. זו לא עיר עם אמביציות. היא כבר היתה העיר הכי גדולה בקנדה ונראה שהספיק לה. המקומיים אמנם זנחו בהמוניהם את הכנסייה במה שמכונה ״המהפכה השקטה״ אבל נראה שקצת קשה להם לנער מעצמם ערכי צניעות קתוליים. לא מגיעים לכאן כדי להצליח בגדול או לכבוש את העולם. מגיעים לכאן כדי לחיות טוב, כדי לקבל חופשת לידה של שנה ב-X אחוזי שכר שאפשר לחלק בין שני בני הזוג. מגיעים לכאן כי התחבורה הציבורית טובה ונהג האוטובוס יעצור לך איפה שתרצי על הקו אחרי החשיכה, כי הרפואה חינמית והאוניברסיטאות זולות. מגיעים לכאן כי הסלידה מהכנסייה וערכיה הסירו לחצים חברתיים כמו להתחתן או להוליד ילדים.

מגיעים לכאן כי אפשר לנשום, וזה נורא משעמם, לנשום כל הזמן. עזבו. חרא של עיר.