סחר באשה, אונס חוזר ונשנה שלה, מכות, ניסיונות התאבדות - כל זה קרה לנערה אחת, שאפילו אינה אשה בזנות, חמש דקות מאיתנו וממאבק הנשים המתוקשר נגד הטרדות מיניות ואי שיוויון. אבל הנערה הזאת, ורבות כמוה, מונחות על הכתם העיוור שלנו: החברה הערבית הישראלית. לכן שומעים על נור (שם בדוי) הרבה פחות בתקשורת, לכן אף חבר כנסת כמעט לא מגיב לפנייה בעניינה, לכן הנשיא ריבלין, שנענה לאחרונה בצדק לבקשת החנינה של יונתן היילו, שהרג את האדם שאנס אותו - דחה את בקשת החנינה של נור שהרגה גם היא את האחרון בשרשרת האונס שלה.

את הסיפור של נור ואת דרישת החנינה עבורה מוליכה עורכת הדין רוני אלוני סדובניק. ברשת הוא הפך ויראלי בשלב מסוים, אבל בתקשורת הממוסדת מיעטו לעסוק בו. בגיל 16, אחרי שמשפחתה הוציאה אותה מבית הספר כדי להעבידה במלאכות הבית, ואחרי שהוכתה כדרך שגרה בידי אחיה כשחלתה ולא היתה יכולה לעבוד, נמכרה נור כרעיה לגבר עיוור תמורת 5,000 דינר ירדניים. היא סירבה לכך, בעלה שקנה אותה אנס אותה, היא ניסתה להתאבד שלוש פעמים שבאחת מהן הגיעה לאשפוז בבית חולים סורוקה, ולבסוף ברחה מבעלה. בתגובה למעשה אביה היכה אותה באופן יום-יומי ובגיל 17 מכר אותה שוב, תמורת 5,000 דינר לגבר המבוגר ממנה ב-30 שנה. גם למכירה זו התנגדה, אך בעלה החדש מימש את בעלותו עליה - כלומר, אנס אותה בלילה הראשון שלהם יחד. "התחלתי לחשוב מה לעשות", סיפרה נור בזמנו, "חשבתי לברוח, אבל פחדתי שיהרגו אותי. אמרתי לעצמי שאין פתרון אחר, רק להרוג אותו".

למחרת, בינואר 2013, היא הצטיידה בסכין, וכשנסעה איתו במכונית ביקשה שיעצרו בחורשה ליד עומר כדי לקיים יחסי מין. כשהגבר שנמכרה לו שכב על שמיכה ועצם את עיניו לבקשתה, היא דקרה אותו למוות. אחר כך טילפנה למשטרה וסיפרה מה עשתה. נשמע כמו טרגדיה ספרותית אבל אלה הם חייה.

נור נידונה ל-11 שנות מאסר. בתשובת הנשיא למכתב בקשת החנינה שלה, שבו גוללה את מסכת ייסוריה ואונסיה - נימק ריבלין את סירובו בכך שההקלה כבר ניתנה בעונש המופחת לכאורה. מבין כל חברי הכנסת שאליהם פנתה עו"ד סדובניק, נענתה לה רק אחת, הח"כית עליזה לביא, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה, שהצטרפה למאבקה למען החנינה. אני עצמי שמעתי את הסיפור רק אתמול, בתוכנית הבוקר "קלמן וליברמן" בכאן ב' (ותהיתי בשוליה על קוצר הרוח וחוסר האמפתיה המסוימים שהפגין קלמן ליבסקינד בעניין הנערה מול סדובניק וח"כ לביא, שהוזמנו להתראיין).

אבל עכשיו, אחרי כחמש שנים בכלא, הגיע הזמן להתחשב בכל זאת בצד ההגנה העצמית המובהק שהיה במעשה ההרג של נור, הגנה של מי שחירותה וגופה, כבודה וחייה נלקחו ממנה. זה בהחלט דומה למקרה של יונתן היילו, שהרג כדי להפסיק את האונס וקיבל חנינה. אין סיבה לנהוג אחרת בנור.

מעבר לכך, השאלה הגדולה היא למה אנחנו מכסים את עינינו מול עשרות ומאות ואולי אלפי נערות ונשים שגורלן דומה לזה של נור, בתירוצים משתמטים דוגמת "אלה מנהגי השבט והחברה הבדואית"? כי אם נניח לכל חברה לנהוג לפי דרכה ונראטיביה גם כשהיא חיה בתוכנו - מה לנו להתלונן על מנהגי הניצול המיני של השבט ההוליוודי, או על הנשיקות של גבי גזית או מעשהו של אלכס גלעדי או על ההערות השיכורות הקטנות של ינון מגל? הרי אלה זוטות מוחלטות בהשוואה למה שעברה נור.

ואם איננו מסכימים להתעלם מהדברים המזעזעים שקורים לנשים בחלקים מהחברה הערבית (וקורים לפי דרכם גם לנשים ולילדים בחלקים מן החברה החרדית והמתחרדת) - ואסור לנו להסכים לכך, כי מוסר, בניגוד לשמועה, איננו עניין יחסי - למה המשטרה ומערכת המשפט שלנו לא פועלים כדי למנוע זאת? למה לא נעצרו ונחקרו אביה ואחיה וחתניה של אותה נור? למה שהשרה שקד, שחתמה על בקשת החנינה ליונתן היילו, לא תחתום גם על בקשת החנינה לנור? ולמה התקשורת שמדברת כל כך הרבה, למשל, על "עוולות הכיבוש", כל כך לא מדברת על עוולות הכיבוש של הנשים האלה? הרי לא בטוח שאביה של נור הוא באמת איש רע, אבל בטוח שהוא פועל בתוך תרבות רעה של דיכוי נשים. צריך לדבר על זה ולטפל בזה. כל עוד נור בכלא, לא נטפל.